סמכות עניינית מזונות מוסלמים








סמכות עניינית מזונות מוסלמים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת תביעת מזונות מוסלמים לבית המשפט המחוזי:

.1 התובעת והנתבע, שניהם בני העדה המוסלמית תושבי הכפר טייבה שבישראל, שניהם אזרחי המדינה, נישאו בטייבה ב-3.12.78, ונישואין אלו נסתיימו ביום 13.9.80עפ"י פס"ד של בית-דין שרעי בטייבה, מיום .6.12.80
התובעת בתיק זה עותרת לתשלום מזונות לתקופת הנישואין, היינו מ 9.12.78ועד 6.12.80, אולם הסכימה לצמצם התקופה עד 16.10.80, וזאת מן הטעם, כי תביעתה למזונות בבית-הדין השרעי לתקופה שמ- 16.10.80ועד 6.12.80נידחתה ובענין זה קיים מעשה בית-דין.
העתירה השניה היא לתשלום דמי מוהר נידחים, אולם עתירה זו הוסרה בשלב זה כדי לא להרבות קושיות ובעיות בעניין הסמכות, כפי שיבוררו להלן. התובעת שמרה לעצמה את הזכות לחזור ולתבוע דמי מוהר אלה בזמן ובמקום שתימצא לנכון. למקרה ונחוץ אישור של בית-המשפט לפיצול סעדים, מובן שאישור זה ניתן, משום שהסיבה היחידה להסרת העתירה לסעד זה היא למנוע טענות נוספות בענין הסמכות, ולהקל על בית-המשפט ועל הצדדים בתיק זה.
.2 ב"כ הנתבע העלה טענה של חוסר סמכות:ו לטענתו הסמכות לדון במזונות של אשה מוסלמית מבעלה המוסלמי היא לבית-דין שרעי ולו בלבד.
.3 אכן, סימן 52לדבר המלך במועצה, 1922[5] קובע כי:נ "לבתי הדין המוסלמים הדתיים יהיה שיפוט יחודי בענייני המעמד האישי של מוסלמים שהם נתינים ישראליים...." (ההדגשה שלי - ח' פ'). בהמשך הסימן מפנה המחוקק לחוק הפרוצדורה של בתי-הדין המוסלמיים הדתיים מיום 25.10.1917(למניין הנוצרים [6]). כבר פורש,
כי נוסח זה מורה כי ענייני המעמד האישי לגבי מוסלמים לא מנויים בסימן 51לדבר המלך במועצה, אלא באותו חוק פרוצדורה הנזכר לעיל (ביד"מ 1/62 אבו אנג'לה נ' פקיד הרישום [1] שצוטט בספרו של פרופ' שאוה, הדין האישי בישראל, ע' 71הערה 19[11]).

החוק התורכי האמור פורסם בתרגום עברי בספרם של פרופ' גוייטין
ועו"ד בן שמש, המשפט המוסלמי במדינת ישראל (בע' 275) [12] וכן בספרו של עוה"ד שעשוע, בתי-דין מוסלמיים במדינת ישראל, (עמ' 12) [13]). ס' 7(ז) [6] באותו חוק מונה, בין העניינים שבתי-הדין המוסלמיים מוסמכים לפסוק בהם, תביעות בקשר עם נישואין, גרושין, מוהר, דמי מזונות ועוד. לפיכך, ענייני מוהר ודמי מזונות נכללים, לכאורה, בגדר סמכותם היחודית של בתי-הדין המוסלמיים, וכך כנראה נהגו עשרות בשנים ללא עוררין.
.4 הטענה שבפני היא, כי החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959[7], הביא שינוי בתחולתו של סימן 52בכל הקשור לענייני מזונות. כאמור, השינוי מיוחס רק לענייני מזונות, ועל כן הסכים עו"ד ליברמן, ב"כ התובעת, להסיר מעל הפרק את פרשת המוהר, שכן ענין זה בוודאי לא מוסדר באותו חוק הנוגע לענייני מזונות בלבד.
.5 הבאתי לתשומת לבם של באי-כוח הצדדים פסק-דין של בית-המשפט העליון, שניתן ב- 15.6.78ב-ע"א 57/78פאוזי יעקב נ' טביב פאוזי יעקב ואח' שלא פורסם [2]. באותו ענין נדונה תביעת מזונות של אשה וילד בני העדה הנוצרית המרונית, נגד אבי המשפחה, אשר גם הוא נוצרי בן העדה המרונית. התביעה הוגשה לבית-המשפט המחוזי בנצרת, והבעל טען טענת חוסר סמכות (כפי שטוען הבעל במקרה שלפנינו).
בית-המשפט המחוזי פסק מזונות והבעל ערער בפני בית-המשפט העליון, בין היתר בטענה של חוסר סמכות.
בית-המשפט העליון דחה את טענת חוסר הסמכות בהסתמכו על סעיף 18לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959[7], ואלה דבריו בשלימות (פיסקה 2בפסק-הדין):ב
" .2אין ממש בטענה של חוסר סמכות. החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, קבע את המסגרת המהותית והדיונית החדשה בכל הנוגע לתביעת מזונות מבני משפחה. מבחינת הדין המהותי, קבע החוק האמור קו מפריד עקרוני, אשר בא לידי ביטוי בסעיף 2ו- 3שבו:ו מי שנמנה על אחת העדות המפורטות בתוספת הראשונה לפקודת הירושה או יהודי, מוסלמי או דרוזי, נושא בחובת המזונות לפי ההוראה של הדין האישי החל עליו. מי שלא חל עליו דין אישי, ולגבי ילדים קטינים, גם מי שאינו חייב במזונותיהם של הילדים הקטינים של בני זוג, לפי הוראותיו של הדין האישי החל עליו -

תימדד ותיבחן חובתו והיקפה לפי ההוראות הכלולות בחוק הנ"ל. הנה כי כן קבע החוק מה הדין המהותי, על פיו תידון תביעת מזונות, אולם באשר לבית-המשפט שהוא המוסמך לדון בענין, קבע ברורות ומפורשות בסעיף 18כי:נ
'סמכות בית-משפט .18בית-המשפט המוסמך לפי חוק זה הוא ביתהמשפט המחוזי בכפוף להוראות סעיף 19'.
ס' 19המוזכר לעיל [7], עניינו שמירת סמכויות, דינים והסכמים והוא קבע, בין היתר, כי אין בחוק הנ"ל כדי לגרוע מסמכויותיהם של בתי-הדין הדתיים. לשון אחרת, הענקת הסמכות לבית-המשפט המחוזי, אין בה כדי לגרוע מן הסמכות הקנויה לבית-הדין הדתי, אם הוענקה לו כזאת עפ"י חיקוק אחר, והיפוכו של דבר; שמירת סמכותו של בית-הדין הדתי, אין בה כדי לגרוע מן האמירה המפורשת אשר בסעיף 18הנ"ל, אלא תוצאה היא, אך ורק, שמקום בו קנויה סמכות גם לבית-הדין הדתי, יהיו מעתה סמכויות מקבילות הן לבית-הדין הדתי והן לביתהמשפט המחוזי. אגב, סעיף 18הנ"ל לא הובא בהצעת החוק כפי שנכללה בהצעות חוק 267, תשט"ז 124, אם כי הובאה שם הוראה בדבר שמירת סמכויות של בתי-הדין הדתיים ובתי-המשפט הכלליים. אין ללמוד מכך אלא, שסעיף 18בא להסיר ספקות במידה ויוכלו להתעורר כאלה, לו הצטמצם המחוקק להבאת הוראה בדבר שמירת סמכויות בלבד.
מכאן, כי בית-המשפט המחוזי היה מוסמך לדון בענין מזונותיה של אשת המערער (ראה סעיף 2לחוק הנ"ל) ובענין מזונות בנו הקטין (ראה סעיף 3לחוק הנ"ל)" [7].
העולה מן הכתוב הוא, כי סעיף 18שינה למעשה את ההלכה בענייני סמכות וקבע, כי מאז חוק המזונות מוסמכים בתי-המשפט המחוזיים לדון בענייני מזונות של בני העדות הנוצריות אשר עד אותו יום היתה סמכות השיפוט היחודית בגינם, לבתי-הדין הדתיים, וזאת על-פי סימן 54לדבר המלך במועצה [5].

סימן 54קובע לעניינו כדלקמן:ב
"לבתי-הדין של העדות הנוצריות השונות יהא:ו
.I שיפוט יחודי בעניני נישואין וגירושין, מזונות של חברים

לעדתם שאינם ניכרים בס' .59
.Iiשיפוט בכל עניינים אחרים של מעמד אישי של אותם אנשים, כשכל הצדדים למשפט מסכימים לשיפוטם".
(ההדגשה שלי - ח' פ').

עיננו הרואות, כי המלה "יחודי", מופיעה הן בסימן 52והן בסימן 54,iואם שינה סעיף 18מחוק המזונות בענין היחודיות על-פי סימן 54, הרי יש לראותו כמי ששינה אף בענין היחודיות על-פי סימן .52
ואם יטען הטוען, כי ביטול היחודיות הוא למעשה פגיעה בסמכות או גריעה ממנה, בניגוד לאמור בסעיף 19(ב) לחוק המזונות [7]; הרי לכאורה התשובה היא בהבדל שבין פיסקה iל- iiבסימן 54לדבר המלך במועצה [5], שכן מה שלא היה יחודי בעבר, אינו נמצא בשיפוטם של בתי-הדין הדתיים אלא בהסכמת כל הצדדים. ומה שהופך עתה להיות לא יחודי, על-פי פיסקה ,iאינו טעון הסכמה, אלא סמכות השיפוט היא כמקודם ללא צורך בהסכמה, אולם כפוף לעקרונות אחרים, כגון עקרון ה- ,lis pendensהיינו הערכאה אליה פנו תחילה היא שתהיה הראויה להמשיך ולדון בענין.
ניראים הדברים, שברוח זו יש לפרש גם את סעיף 18(2) לחוק בתי המשפט, תשי"ז- 1957[8] אולם על כך אין לי צורך להחליט בשלב הנוכחי.
.6להשלמת הדילמה הנני מציין, כי מאז נודע דבר הינתנו של פסק-הדין ב-ע"א 57/78[2], נוהג בית-משפט זה ליישמו גם בפירוש סעיף 78לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962[9], מבלי שהיו עד היום עוררין בנושא הסמכות. במלים אחרות: יישומו והפעלתו של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות על מוסלמים, היה לרצון כל הנוגעים בדבר, איש לא עורר טענת חוסר סמכות ובית-המשפט לא מצא מקום לעורר טענה זו מיוזמתו: לאור פסה"ד ב-ע"א 57/78[2].
.7השאלה היא, והיא שאלה נכבדה וקשה: האם להפעיל את ביה"ד המיוחד עפ"י סימן 55לדהב"מ הנ"ל, או שמא לפסוק עפ"י ע"א 57/78 [2] ולהשאיר לבית המשפט העליון את האפשרות לשקול אם רצונו לסטות מהלכתו בע"א 57/78 [2] ולהפנות את הענין לביה"ד המיוחד מיוזמתו הוא, כפי שעשה, דרך משל, בית-הדין הגבוה לצדק עת הופעל בי"ד מיוחד בענין שנדון בבד"מ 1/62בענין אבו-אנג'לה [1].
התלבטתי קשות בנקודה זו נוכח הפסיקה, וגדר ההתלבטויות הן כדלקמן: א. על-פי ע"א 171/78 מוסטפה אחמד בקר נ' אחמד בקר ואח' [3], החליט בית המשפט העליון כי לא לבית-המשפט המחוזי להחליט בשאלת הסמכות של ביה"ד הדתי, ומשהחליט - יבוטל פסקו.
ב. ב-ע"א 565/61שהם נ' שהם [4] ביטל בית-המשפט העליון את הפנייתו של בית-המשפט המחוזי אל ביה"ד המיוחד באמרו, כי אם קיימת הלכה פסוקה בנושא העומד לדיון, אין להפנות לבד"מ, אלא יש לפסוק על-פי הפסיקה, בין שהפסיקה היא של בד"מ ובין שהפסיקה היא של בית-המשפט העליון.
ג. ב-ע"א 57/78[2] לא טרח איש להפנות את הענין אל בית-הדין המיוחד.

ד. אכן ע"א 57/58 [2] לא דן אמנם במוסלמים אלא במרונים, אולם למעשה לא העדה היא הקובעת, משום שפסה"ד פירש את סעיף 18לחוק המזונות [7], ובנדון זה אין הבדל אם מדובר בנוצרי בן עדה מוכרת, דרוזי או מוסלמי, ולמעשה הדברים נאמרו במפורש באותו קטע מפסק-הדין שצוטט לעיל.
אם אפנה, איפוא, את הענין לבד"מ, תיתכן על-כך ביקורת, כפי שהדבר נעשה בפרשת שוהם [4] ואם לא אפנה לבד"מ, אולי לא אפעל ברוח ע"א 171/78 [3].
נראה לי, כי הברירה הטובה יותר תהיה צמידות להלכה הפסוקה של בית-המשפט העליון ב-ע"א 57/78[2], שכן פס"ד זה לא מעורר, לדעתי, ספיקות והוא ברור בקביעותיו, ולפיכך מי שיערער על החלטה זו ממילא יוכל להפנות את בית-המשפט העליון לפרובלמטיקה ולתוצאות המרחיקות לכת עד מאוד של פסה"ד שב-ע"א 57/78[2], ואזי בית-המשפט העליון הוא שיחליט אם רצונו להישאר עיקבי בפסיקתו, או שמא להעביר את הענין לבד"מ.
משוכנעני, שלענין יש השלכות מרחיקות לכת וקשה, ואולי לא ראוי, שבית-משפט זה יקבע בענין של מדיניות שפיטה. אין ספק, כי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות [9] הכניס עקרונות "חילוניים"-אוניברסליים, ומבחינה זו הפעלתו ויישומו בבימ"ש מחוזי לא מעורר שום בעיות. מאידך, חוק המזונות [7] לא קבע עקרונות אוניברסליים, אלא במידה מועטה, ובעיקרו הוא מפעיל את ההוראות של דיני המעמד האישי על-פי סעיף 2ו- 3[7].
אין ספק שהמומחיות בדיני העדות הנוצריות השונות ובדיני העדה המוסלמית, היא לשופטי הערכאות הדתיות, וקשה לשופט במערכת הכללית ללמוד, לקרוא ולדעת את כל אותן שיטות משפט דתיות של כל העדות. אולם מאידך גיסא, אין להתפלא שמדינה מבקשת להושיט לאזרחיה ולתושביה סעד במסגרת מערכת השיפוט הכללית שלה, וגם זו ברכה.
הבעיות קשות איפוא מאד, וכמוהם ההשלכות לפסיקה, אולם עקרון התקדים המחייב עפ"י ס' 33מחוק בתי המשפט תשי"ז- 1957[8] מחייב את ביהמ"ש הזה ולפיכך הנני מחליט שתביעת מזונותיה של התובעת הוא בגדר סמכותו של בית משפט זה ואינני יוזם הפניה אל ביה"ד המיוחד (כפי שלא יזם ביה"מ אף בפרשה שהוכרעה בע"א 57/78 [2] ולא באה ביקורת על כך).
.8משהוחלט, כי תביעת המזונות היא בסמכותו של בית-המשפט, הרי יש לפעול על-פי פרק כ"ג לחוק סדר הדין האזרחי ולשקול, בין היתר, מתן סעד זמני (תקנה 363טו(3) [10]).
נראה לי, כי אין צורך בסעד זמני, שכן התביעה כולה מתייחסת למזונות בעד תקופה שחלפה, ולא למזונות שוטפים. התקופה שחלפה, חלפה ונסתיימה כמעט שנה לפני שהוגשה התביעה, על-כן איני רואה דחיפות במתן הסעד הזמני. זאת ועוד, ניראים
הדברים, שב"כ הנתבע ישקול את האפשרות לפנות לבית-המשפט העליון בבקשת רשות ערעור, ואילו הוא, מיוזמתו, ימצא את הדרך להפעיל את ביהד"מ, ועל-כן רצוי שענין זה של סמכות יוכרע, לפני שביהמ"ש יצרטך להיכנס לעובי הקורה של הוראות הדין הדתי המוסלמי ויבחן אם אמנם יש לפסוק מזונות לתובעת, לאיזו תקופה ובאיזה סכום. ומה משמעות יש לטענות ההגנה שהעלה הנתבע נגד התביעה.
המועד לבירור ודיון ייקבע, איפוא, לאחר שיחלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור לבית-המשפט העליון, ואם תוגש בקשה שכזאת - לאחר שיסתיים הדיון בבית-המשפט העליון (או בבד"מ אם הענין יגיע אליו), ואמנם תאושר העמדה של קיום הסמכות לבית-משפט זה.
מאחר ולטענת המוהר כנראה לא היה ממש בענין הסמכות ועל כן הוסרה, וטענת הסמכות נדחתה רק לענין המזונות, נראה לי, כי ראוישכל צד ישא בהוצאותיו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהי סמכות עניינית ?

  2. סמכות עניינית מכרזים

  3. סמכות עניינית סכסוך דת

  4. סמכות עניינית במקרקעין

  5. סמכות עניינית בתביעה מנהלית

  6. תאונה בסיני - סמכות עניינית

  7. החזקת ילדים - סמכות עניינית

  8. סמכות עניינית בענייני ארנונה

  9. בית הדין לעבודה סמכות עניינית

  10. סמכות עניינית מזונות מוסלמים

  11. חלוקת מקרקעין - סמכות עניינית

  12. סמכות עניינית בתביעת קניין רוחני

  13. סמכות עניינית בתביעת החזר ארנונה

  14. היטלים עירוניים - סמכות עניינית

  15. סמכות עניינית במקרקעין לא רשומים

  16. חוסר סמכות עניינית בתביעת מזונות

  17. סמכות עניינית - הסדרי ביקור ילדים

  18. תביעה בענייני מכרזים סמכות עניינית

  19. סמכות עניינית ועדת ערר או בית משפט

  20. פסק דין שניתן בחוסר סמכות עניינית

  21. מזונות בין מוסלמים - סמכות עניינית

  22. הפרת הבטחת נישואין - סמכות עניינית

  23. תביעה נגד קופת גמל - סמכות עניינית

  24. סמכות עניינית - זיקת הנאה במקרקעין

  25. סמכות עניינית לבית הדין הדתי הדרוזי

  26. העלאת טענת חוסר סמכות עניינית באיחור

  27. המועד להעלאת טענת חוסר סמכות עניינית

  28. פסק דין בהעדר הגנה ללא סמכות עניינית

  29. תביעה נגד תאגיד מים - סמכות עניינית

  30. סמכות עניינית לבית משפט לענייני משפחה

  31. סמכות עניינית בתביעה למסירת חזקה בנכס

  32. סמכות עניינית למתן צווים לרשות שלטונית

  33. סילוק התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית

  34. סמכות עניינית לבית משפט לעניינים מנהליים

  35. העלאת טענת סמכות עניינית ביוזמת בית המשפט

  36. סמכות עניינית בתביעת סילוק אנטנה ממקרקעין

  37. תביעה בגין אי התקשרות במכרז (סמכות עניינית)

  38. טענת חוסר סמכות עניינית בסכסוך בין בני משפחה

  39. מחיקת סעיפים מכתב התביעה מחוסר סמכות עניינית

  40. סמכות עניינית בתביעת נזיקין בין עובד למעביד

  41. משכון על דירת מגורים לא רשומה - סמכות עניינית

  42. ביטול החלטת בית הדין השרעי מחוסר סמכות עניינית

  43. סמכות עניינית בתביעת פיצויים בגין אי זכייה במכרז

  44. לאיזה בימ"ש סמכות עניינית בתביעת פיצויים על מכרז ?

  45. סעד החזר כספי סמכות עניינית ביהמ''ש לעניינים מנהליים

  46. שיהוי והשתק יכולים להוות חסם גם לטענת חוסר סמכות עניינית

  47. סמכות עניינית לדון בתביעה לביטול דו"ח חניה לבית המשפט לעניינים מקומיים

  48. סמכות עניינית לבית משפט לענייני משפחה: סעיף 1(6)(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה

  49. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון