סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969 קובע: "על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לענין מסויים (להלן - שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שייקבעו בצו". נפסק כי החלטת בית המשפט בבקשה להחזרת תפוס אינה באה לקבוע זכויות או בעלות בתפוסים ומדובר בהכרעה זמנית אשר קובעת מי יהא זה שיחזיק בחפץ. משכך, טיבה של הכרעה זמנית שכזו, שהיא אינה נועלת את השער בפני הגשת תביעה אזרחית להצהרת בעלות על החפץ (ר' בש"פ 267/01 סיני נ' מילרה (ניתן ביום 30.5.2001). כב' השופט אנגלרד בפס"ד סיני הנ"ל קבע: ".... טיבו זה של הצו משליך במישרין על כמות הראיות הדרושה לשם הכרעה במסגרת סעיפים 34 ו-36 לפסד"פ. מאחר שההחלטה של בית-המשפט אינה מכריעה את שאלת הזכויות המהותיות בחפץ, ומאחר שאפשר להשיג עליה בהליך אזרחי רגיל, הרי אפשר להחיל לגביה, בשינויים המחויבים, את העקרונות של המשפט המינהלי בדבר כמות הראיות הדרושה בהחלטות של רשויות המינהל. ביסוד "כלל הראיה המינהלית" מצוי מבחן הסבירות. ....בלי לקבוע מסמרות הייתי מאמץ בסוגיה הנדונה את העיקרון כי לצורך ההכרעה בדבר מסירת החפץ די בראיה לכאורה כי הטוען לזכות זכאי להחזקתו" קרי, המבחן שנקבע בפסיקה הנו האם הונחה ראיה לכאורה להוכחת טענות כל אחד מהצדדים לגבי בעלותו בתפוסים, כשלצידו עומד ניצב הכלל לפיו " המוציא מחברו- עליו הראיה". מעצרמשפט פליליסדר דין פלילי