סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני קובע: "אדמת מירי או מוקופה, שעיבד והחזיק בה אדם במשך עשר שנים באין מפריע, תיחשב כזכות - החזקה שלו כמוכחת - בין אם היה ובין אם לא היה בידו מסמך בר תוקף ואין רואים אדמה זו כנטושה, אלא נותנים לו בחינם שטר טאבו חדש. אך אם הכיר המחזיק והודה בעצמו שתפש אדמה נטושה בלי זכות, אין מתחשבים בתקופת הזמן שעברה ומציעים לו לקבל את הקרקע בשווי הטאבו ואם סירב, תימסר פומבית לדורש". סעיף 22 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 תיקן את הוראות סעיפים 20 ו- 78 לחוק הקרקעות העותמני, ותקופת ההתיישנות עמדה על עשרים וחמש שנה. בע"א 520/89 מדינת ישראל נ. ע.א. שגל, פ"ד מו(2) 81, נדרש בית המשפט העליון לדון בהחלת הוראות סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני על אדמות מדינה, ובסופו של דבר ובעמ' 87 הגיע למסקנה כי: "משמע כי החל מחוק היסוד, ההתיישנות באדמות מדינה לפי סעיף 78 לחוק אינה עוד "רוכשת" מקנה זכות קניין אלא דיונית בלבד, "כהגנה" נגד תביעה לסילוק יד בגין הסגת גבול". על פי ההלכה שנקבעה בפסק הדין הנ"ל, הרי מיום שפורסם חוק יסוד מקרקעי ישראל בתאריך 29/07/60, אין כל התיישנות רוכשת באדמות מדינה. מיותר לציין, כי על פי ההלכה הנ"ל, לתובעים הזכות, במסגרת של תביעה לסילוק יד מטעם הנתבעת בגין הסגת גבול, לטעון להתיישנות דיונית כהגנה. קרקעותמקרקעיןחוקים עותמאנים