בהליך שעניינו סכסוך עבודה, בכל הליך כזה שבמסגרת סעיף 24(א) (2) לחוק בית-הדין לעבודה, הזמן הוא מעיקרם של דברים. מכאן, שלא בכדי באה תקנה 13 תקנות בית-הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), תשכ"ט- 1969(להלן - תקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי), תקנה שזו לשונה: "הדיון בבקשה יהא רצוף, זולת אם ראה בית-הדין צורך לדחות, מטעמים שלטובת הטיפול בסכסוך ושיירשמו; טענת לוח זמנים של בית-הדין וטענת צד או בא-כוחו שזמנו אינו פנוי - לא ישמשו נימוק לדחיה". גם בתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, ישנה הוראה המחייבת "רציפות" בשמיעת עדות, עת מוגבלת ומסויגת אותה חובה (תקנה 152), וכלל אין להשוות בין החובה הזאת לחובה שמתקנה 13לתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי. תקנה זאת - מבחינת הצדדים ומבחינת הנושא, אינה בגדר הוראה מינהלית גרידא. השיקול היחיד לדיון שאינו רצוף הוא טובת העניין, עד כדי כך שבאה הוראה מפורשת להתעלם מטענות שבלוח זמנים, לא רק של הצדדים, אלא אף של בית-הדין עצמו: אכן, מצאה מערכת בתי הדין לעבודה תשובה למתחייב מתקנה 13 האמורה והתשובה היא, שבאין ברירת מתקיימים דיונים אחר-הצהריים ואף בשעות המאוחרות של הערב. כאן ייאמר, שאין שוני יסודי בין דחיפות דיון בבקשה ליתן צו ביניים האוסר שביתה לבין בקשה לבטל צו ביניים כאמור; (ז) מובן שרצון הצדדים, שביסודו "טובת הטיפול בסכסוך" - יצדיק אי-קיום חובת-רציפות הדיון; בכל הנוגע ל"רציפות", יכול ויהיה משקל - ומשקל בלבד - לעובדה, שלדיון עומד פירושו של הסכם קיבוצי בלבד, ואין איום בשביתה תלוי ועומד; בענייננו לא כך הדבר; והראיה - ניתן, כסעד ביניים, צו האוסר שביתה; הניסיון השיפוטי הוכיח, כי אם מקיימים אחרי חובת רציפות הדיון הצורך באיסור שביתה כסעד אינו מתעורר כלל, ואם הוא מתעורר מושגת התוצאה בהסכמה ונחסך כל הקשור בצו מניעה ואכיפתו.עקרונות משפטייםרציפות הדיוןדיוןסכסוך עבודה