קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערובה למילוי פסק דין כתנאי לאי מעצר: מספר המקרים שבהם הופעלה תקנה 260לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963[10] ניתן למנותו באצבעות יד אחת, ולא בכדי. תקנה זו נכנסה תקנות סדר הדין האזרחי מתקנות הפרוצדורה האזרחית 1938, תקנה 301[11], בשינוי לשון קלים. שלושה הם התנאים להפעלתה: א. כי הנתבע עומד לצאת מהארץ. ב. הוציא את נכסיו או מקצתם מרשותו או מתחום המדינה, או עומד הוא לעשות כן. ג. הכל בכוונה להפריע לניהול המשפט או להוצאה לפועל של פסק- הדין. תנאים א' וב' אינם מצטברים (לשון תקנה 301כפי שתוקנה בתקנות לתיקון תקנות הפרוצדורה האזרחית, 1938[11], וכן המ' 295/53 ויסמן נ' ליפוביץ, בע' 292[5א]). משנכח בית-המשפט כי מתקיימים לכאורה תנאים אלה, רשאי הינו להוציא פקודת מעצר נגד הנתבע, בבחינת צו מעצר על-תנאי, בדומה לצו עיקול על- תנאי, על-פי התקנה 262[10] (תמ"א 8/51- 221פריש ואח' נ' מנדלבליט [8]). מטרת הצו - התייצבות הנתבע כדי להראות טעם מדוע לא יידרש ליתן ערובה לקיום פסק-הדין. לא הראה הנתבע טעם כאמור, רשאי בית-המשפט לעצרו לתקופה שתיראה לו, עד שישה שבועות. הנה כי כן, עדיין קיימת בשיטתנו האפשרות לעצור בעל-דין בהליך אזרחי, בטרם ניתן פסק-דין נגדו. הוצאת צווי מעצר במסגרת הליכים אזרחיים, אף לאחר מתן פסק-דין, הינה למורת רוחם של בתי-המשפט: "גם חוק ההוצאה לפועל החדש משנת תשכ"ז לא ביטל - למרבה הצער והחרפה - את המאסר בשל אי-תשלום החובות: כתם זה יוסיף להכתים את ספר חוקינו". (ראה: ע"א 501/67 כונס הנכסים הרשמי נ' לינדה ולנסי ואח’, בע' 28[1]). להתפתחות השימוש במאסר לשם גביית חוב, הקדיש המחבר הנכבד מ' אלון את ספרו, חירות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי [17] (ראה פרק הסיום: "סיכום ומסקנות" עמ' 265ואילך). שיטות המשפט האנגלית והאמריקנית, נמנעו מביטול מוחלט של השימוש בשלילת חופש הפרט לשם יישום תוצאות הליך אזרחי. אמצעי זה הוגבל, ככל שניתן, לכפייה לשם גבייה בלבד, להבדיל מענישה (ר' מ' אלון בעמ' 259[17]; ד"ר א' הרנון, בזיון בית-משפט על-ידי אי-ציות, בעמ' 135[18]. גישה זאת אומצה בשיטתנו: ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, בע' 191, 192[2]. דבריו המאלפים של שר המשפטים פ' רוזן, בהציגו בפני הכנסת את הצעת חוק פסקי-דין (הוצאה לפועל), תש"ך-1960, מלמדים על מדיניות החקיקה אצלנו, תוך הדגשת הצורך בשכלול האמצעים למניעת התחמקות מקיום פסק-הדין, כבר בשלבים המוקדמים: "משום כך עלינו לשכלל ולשפר את דרכי ההוצאה לפועל נגד רכושו של חייב, לשכלל ולשפר את הדרכים לגילוי הנכסים שמהם אפשר לגבות את החוב, ואת הדרכים למנוע את החייב מלהבריח את רכוש..." [16]. תקנה 260, שנועדה למניעת הברחה כאמור, מרחיקה לכת, כן היא מתירה השימוש במעצר, לפני שמיעת המשפט. שלילת חופש הפרט, ולו לזמן קצר בטרם נודעו תוצאות ההתדיינות הינה ענין חמור. משלא בוטלה תקנה זו לא ניתן להתעלם הימנה. סבורה אנוכי, בכל הכבוד, כי יש להפעילה במשורה אך ורק במקרים שבהם לא יועיל צו על-פי התקנות 238, 253, 254ו-261 262לתקנות סדר הדין אזרחי, תשכ"ג- .1963יש להתייחס לתקנה זו כאל תקנה שיורית, המכוונת למקרים שבהם הוציא הנתבע נכסים מרשותו, בכוונה לסכל את ההליך האזרחי. בכך הגענו לעובדות המקרה כפי שהן עולות לכאורה מתצהירי בעליהדין. המדובר בתביעה כספית בסכום נכבד, בגין גזילת יהלומים של המבקש, שלטענתו הופקדו על-ידו בבנק ושימשו כמשכון לחובותיו. היהלומים נמסרו, לטענתו, לידי המשיב בנאמנות עבור המבקש, אך לא הוחזרו בעין, ואף תמורת מכירתם לא נתקבלה על-ידו. לקיום פסק-דין בתובענה זו, נתן צו עיקול על נכסי המשיב, בהם "הבית ברחוב פומפדיתא 2תל-אביב, ושתי חנויות ברחב דיזנגוף בתלאביב" (המרצה 7595/82). התברר, שבעלות המשיב במחצית הבית, שהינו דירת מגורים, הועברה ב- 8.11.82ללא תמורה, לידי אשתו שלומית אבידן (ר' שטר מכר מה 26.12.82הנספח לתצהיר המבקש). זכות השכירות בשתי החנויות, שבהן "מנהל המשיב עסקים קימעונאיים", הינה של אשת המשיב (סעיף 8לתצהיו של המבקש). המבקש מצביע על עובדות אלה כעל צעדי הברחה שבהם נקט המשיב, בכוונה להתחמק מקיום פסק-דין נגדו. המשיב טוען בתצהירו, כי אין למבקש סיכויים לזכות בתובענה שכן הוא שחייב לו ולאביו כספים בסכום העולה על סכום התביעה (סעיף 2לתצהירו). כמו-כן מכחיש הינו כוונה להבריח רכוש ומסביר את העברת זכותו בנכס המקרקעין בצורך לקבל דרישתה של אשתו, בעקבות הסכסוך נשוא תובענה זו (ר' פרוטוקול בעמ' 7סיפא ו- 8רישא). אשר לחנויות, הזכויות בהן נרכשו בכספי הורי אשת המשיב, ומשום כך לא נרשמו על-שמו. לשם הכרעה בבקשה, יהא עלי לדון בשאלה, האם מהווההעברת הבעלות בנכסי המשיב, בנסיבות המקרה, הברחת נכסים במובן התקנה .260שאלה זו נחלקת לשני עניינים: א. הברחת נכסים (תנאי ב' לתנאי התקנה); ב. הוכחת הכוונה להפריע להוצאה לפועל (תנאי ג'). אדון בשני ענינים אלה כסדרם: הברחת נכסים: א. המחוקק הביע יחסו להעברת בעלות כגון דא, כאל עיסקה הניתנת לביטול או הבטלה, הן בתחום המיסוי(חוק מס עזבון, תש"ט-1949, סעיף 3[12]), בתחום המעמד האישי, (חוק הירושה, תשכ"ה-1965, סעיף 63[9], וחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, סעיף 7[14]), והן בתחום אכיפת חיובים, (סעיף 96לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"מ- 1980[13], וכן מ' ראבילו, חוק המתנה, תשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים, 20[19]). זהו המצב במישור הדין המהותי, ועל-כן קובעת אנוכי כי יש לראות בהעברת הבעלות בנכס לאשת המשיב, ללא תמורה, סמוך לפתיחת ההליכים המשפטיים נגדו, משום הברחת נכסים במובן תקנה .260 הוכחת הכוונה: ב. המשיב מכחיש כוונה להתחמק מקיום פסק-הדין ומנמק את מעשהו בלחצה של אשתו, עקב הסכסוך בין בעלי-הדין. לדידי, יש בכך כדי לחזק את טענת המבקש, ועל כל פנים אין בכך כדי שלילת אופי ההברחה ממעשהו. נטל הראיה המוטל להוכחת הכוונה נדון בהמרצה 295/53 [5א]. השופט טובבין הנכבד הגיע למסקנה כי הנטל המוטל על כתפי המבקש קל מזה המוטל על המשיב לסתור הכוונה, שכן: "העובדה שהדברים הטעונים הוכחה הם בידיעתו המיוחדת של צד מסויים... משפיעה על מידת ההוכחה לכאורה שיש להביא, כדי להטיל על הצד שכנגד חובה להביא הוכחות סותרות" (בעמ' 296). השופט ולך הנכבד הלך בעקבות המרצה 295/53 [5א], בהמ' (ת"א) 3296 65"סימבל וכו'" ואח' נ' חייט, בע' 29[6]. הלכה דומה נקבעה ביחס לנטל הוכחת הכוונה לצאת את הארץ, לתקופה ארוכה או לצמיתות, על-פי התקנה 254לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג 1963[10] (המ' 537/63 עברון נ' בקין, בע' 148[3]). מצטרפת אנוכי, בכל הכבוד, לדעת קודמי, שלה מצאתי חיזוק הן במשפט העברי, והן במשפט האנגלו-אמריקאי. בראשית המאה ה- 14נקבעה חזקה כי המעביר נכסיו לאשתו וילדיו התכוון להבריחם מנושיו: "...ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה, אדם שנותן כל ממונו לאחרים, ויחזור על הפתחים? אלא נתכוון הוא להערים ולהפקיע מלוה שמעון ולא תפק זמו ולא תועיל ערמתו..." [21]. חכמים הטילו ע הלווה העני בתקופת הגאונים שבועה "שאין לי" והחמירו, בחלוף העיתים, עד כדי הטלת החרם החמור על הלווה, לתשעים יום, (ר' מ' אלון, בעמ' 42, 46[17]). באנגליה עובר נטל הראיה בעבירות פליליות לפי ה- 1914, ה-[22] 1914, bankruptcy actלאחר הוכחת מעשה ההברחה, אל החייב, הנדרש להוכיח העדר כוונה . 566Laws of england, p[20] ,. .halsbury, h הענקה במובן הסעיף 96לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] [13] אינה טעונה הוכחת כוונה מטעם הנושה כלל, הואהדין באנגליה (סעיף 42לחוק פשיטת הרגל 1914[22] ו- . 329williams and hunter on bankruptcy p בארה"ב בוטלה העברת נכסי החייב, לשם סיכול עיקול לפני תחלית הליכי פשיטת הרגל, על אף שהוכחה כוונת החייב להיטיב עם הנושים, לאחר מעשה. סבורה אנוכי, כי מן הראוי להפעיל מבחן אובייקטיבי להוכחת הכוונה, המעוגן בנסיבות כל מקרה ומקרה. הסבריו של המשיב למעשה שאינו שנוי במחלוקת, לא רק שאינם מתקבלים על דעתי, אלא שאין בהם כדי להוכיח העדר כוונה, במבן התקנה 260סיפא. משהגעתי למסקנה, כי הוכחו שני תנאי התקנה המצטברים, נותר לדון בטענת המשיב, כי אין למבקש סיכויים להצליח בתובענה. בשלב שבו מצויים אנו, ניתן להסתפק בבדיקה לכאורה (ע"א 275/74 קליש ואח' נ' חברת וקסלמן ושות', חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח’, [4]), שכן "אין לך תביעה שהצלחתה ודאית" (ע"א 551/73 מריוקה שיפינג קומפני ואח' נ' "סלע", חברה לביטוח בע"מ ואח’, [5] בע' 140). לשם איזון ענייניהם של בעלי-הדין יש לקבוע ערובה נאותה לשיפוי המשיב על נזקים שנגרמו לו עקב הצו, אם תדחה התביעה. המשיב טוען למערכת התחשבנות מסובכת ועניפה בינו לבין המבקש, אך אינו מפרט דברים כהוויתם (סעיף 2לתצהירו). אשר למסמך בכתב, שלפיו חייב לו המבקש 000, 500דולר, המסמך לא צורף לתצהיר, והמבקש מכחיש כל חבות על-פיו בשבועה (ר' פרוטוקול בעמ' 6). אמנם נקבע, כי בית-המשפט רשאי לשקול סירוב מתן סעדים, על-פי סימן ב' לפרק ט"ו לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963[0], אך זאת בתנאי שהתביעה עומדת על "כרעי תרנגולת" (ע"א (ת"א) 604/75גרינברג נ' גרינברג, בע' 342[7]). אין זה המקרה שבפני. על-כן לא תועיל למשיב טענה זו. התוצאה הינה, כי המשיב יתן ערובה שתהא עיקול נכס דלא ניידי, חופשי משעבוד, לשביעות רצוני, או ערבות בנקאית בגובה הסך של %70 מסכום התביעה, צמוד לשער הדולר היציג של ארה"ב. המועד להמצאת הרובה 15יום, מיום המצאת הערובה על-ידי המבקש. לא תומצא הערובה במועד - ייעצר המשיב לתקופה של 10ימים. המבקש ימציא ערובה בנקאית, לשיפוי כל נזק שיגרם על-ידי הצו במקרה שהמבקש לא יזכה בתביעתו, בגובה הסך של 000,500, 4שקלים, הערבות תהא צמודה לשער הדולר היציג, ותומצא תוך 7ימים. לא תומצא הערובה במועד - יפקע מאליו הצו על-פי התקנה .260 השיקולים שהניעו אותי לקבוע ערובה גבוהה במיוחד, מקורם בצו המעצר שנתבקשתי להוציא כנגד המשיב. הוצאות הבקשה בסך 000, 5שקלים לפי התוצאות בתובענה. ערובהמעצר