קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור שומות על הפרשי הון: כללי: זו ערעור על שומות שהוצאו למערער, לשנת המס 1989-1993. תחילה הוצאו השומות בעקבות הפרשי הון בלתי מוסברים בסך של 232,859 ש"ח שהתגלו בין הצהרת הון שהמערער הגיש ביום 31.12.87 ובין הצהרת הון שהגיש ביום 31.12.93. לאחר הגשת הערעור, בעקבות חקירת שלטונות המס שבמהלכה התגלתה העלמת קניות בעסקו של המערער, שהחל בשנת 1991 לעסוק במכירת בדים בשווקים, פתח המשיב את שומות המערער, שהחל בשנת 1991 לעסוק במכירת בדים בשווקים, פתח המשיב את שומות המערער לשנים 1991-1993 בהתאם לסעיף 147 לפקודה, והוציא צווים מתוקנים לשנות המס נשוא הערעור. לשנות המס 1989 ו- 1990 התקבלה הכנסתו של המערער כמוצהר. לגבי שנות המס 1991, 1992 ו- 1993 קבע המשיב את הכנסותיו החייבות במס של המערער בהסתמך על ממצאי החקירה, שבהתבסס עליהם אף הוגש כתב אישום (נ/3) נגד המערער בבית משפט השלום באשדוד המתייחס לשנות המס 1991-1996. במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגד המערער, הודה המערער בעובדות המפורטות בכתב האישום (נ/3), ועל סמך הודאתו הורשע בעבירות שיוחסו לו בנ/3. לאחר הרשעת המערער ביקשה ב"כ המשיב להסתמך על הודאתו בעובדות שפורטו בכתב האישום והרשעתו, באופן שפסק הדין במשפט הפלילי יהווה ראיה לכאורה לאמור בו במסגרת הערעור שבענייננו. המערער הודה כי העובדות שבהן הודה בבית המשפט באשדוד זהות לעובדות בערעור זה, וכי כדבריו הוא לא יכול שלא להודות בהן גם במסגרת הליכי הערעור שבפנינו (עמ' 4 לפרוט' הדיון מיום 14.11.99). לנוכח הודאת המערער בעובדות כאמור, הונחה התשתית העובדתית שבהסתמך עליה ערך המשיב את השומות. מר בוסקילה המשמש כמפקח בכיר במשרדי פקיד השומה באשקלון, שערך את השומות לשנת 91-93 הסביר שחישב את הכנסות המערער על ידי כך שהוסיף להכנסות המדווחות את הרווח בגין מכירת סחורה שקנייתה לא דווחה, כאשר אחוז הרווח חושב לפי 35%. דיון: השומות המתוקנות שהוצאו למערער היו על הכנסות בסכום של 255,303 ש"ח, סכום הקרוב לסכומם של הפרשי ההון הלא מוסברים שעל בסיסם הוצאו השומות הראשונות. המערער העיד שהיה מודע לכך שהוא לא מפעיל את עסקו כפי שנדרש ממנו. לטענתו בשל קשיים ברישום הנובעים מהיותו דיסלקטי, וכן בשל כך שהוא סובל מבעיות זיכרון ואי סדר. לטענת המערער בשל קשיו פנה למשרדי מ הכנסה בירושלים, וביקש אישור להקלה ברישום, אך בקשתו נדחתה (עמ' 6 לפרוט' מיום 23.11.98). המערער גם סיפר כי נשפט בעבר בשל כך שלא רשם תקבולים, אך טען שלא היתה לו כל כוונה להשתמט מתשלום המס, ושהדבר נבע מקשייו כאמור. המערער, שלא היה מיוצג, תקף את תקינות ההליך לפי סעיף 147 לפקודה, בטענה שלא ניתנה לו זכות השימוע. המשיב העיד מטעמו את הגב' טליה בר גיל מנציבות מס הכנסה, ומר פרץ ממשרדי פקיד השומה באשקלון, שבעדותם פירטו את ההליכים שננקטו. עולה מעדויותיהם שמשנתגלו בחקירה שנערכה ממצאים המעידים על כך שהמערער לא דיווח לשלטונות המס על כל קניותיו, הוחלט לנקוט בהליך של פתיחת השומות לשנים 91-93, בהתאם לסמכות הנציב מכוח סעיף 147 לפקודה. הממצאים שהתגלו היוו הצדקה מספקת לנקיטת הליך פתיחת השומות ולהגדלתן. פתיחת השומה הייתה במסגרת הזמן הקבוע בסעיף 147(א)(2) לפקודה, וזאת היות שהמערער הורשע לפי סעיף 220 לפקודה. המשיב הציג מסמך (נ/5) מיום 11.5.98, לטענתו בחתימתו של המערער, שבו נאמר כי ניתנה למערער זכות שימוע, בהתאם לסעיף 147(ג) לפקודה, בפני הרפרנטית טליה בר גיל. המערער טען כי הוא מעולם לא פגש בגב' בר גיל, וכי החתימה בסוף המסמך (נ/5) אינה חתימתו, וזאת כי "אני חותם בשם המלא, אלרום יוסי, אף פעם אני לא יודע לעשות קשקוש" (עמ' 5 לפרוט' מיום 14.11.99). בחינת חתימת המערער במסמכים שהוגשו מורה כי ישנם מסמכים בהם חתם המערער בשמו המלא ובאופן ברור, אך ישנו גם מסמך (נ/1), הכתוב כולו בכתב ידו ושעליו חתם המערער באופן בלתי ברור. לעומת טענת המערער שטען שלא נכח בהליך של שימוע, וכי לא פגש בגב' בר גיל או במר פרץ, שנטען שנכח בהליך, העיד מר פרץ כי קויים למערער הלךי שימוע, עם הגב' בר גיל, וכי הוא נכח בחדר. גב' טליה בר גיל העידה כי הוענקה לה ע"י נציב מס הכנסה הסמכות לפעול לפי סעיף 147 לפקודה, וכי ערכה למערער שימוע שבו נכח גם מר פרץ. בתום השימוע, העידה הגב' בר גיל, היא כתבה את המסמך נ/5, והמערער חתם עליו. הגב' בר גיל אישרה בעדותה במהלך חקירתו הנגדית של המערער, שאין היא זוכרת אותו "במאת האחוזים כמי שהיה אחד האנשים ששמעתי במאי 98" (עמ' 13 לפרוט' מיום 21.12.98), יחד עם זאת טענה שהיא כתבה את נ/5, שאת הממצאים היא זוכרת, ואף היתה אחראית לתחשיב השומה המתוקנת. מר פרץ העיד שהוא בטוח שהליך השימוע התקיים, וכאשר המערער אמר לו שהוא מעולם לא פגשו, השיב כי הוא נכח בשימוע, וראה את המערער בחדר שבמשרדי השומה באשקלון, שבו התקיים השימוע. המערער הודיע שהוא מוכן ללכת לבדיקת פוליגרף כדי להוכיח שלא נעשה לו שימוע, וב"כ המשיב אף הודיע שאינה מתנגדת לקבל הצעת המערער, אך בסופו של דבר בדיקה כזו לא התבצעה. התרשמתי שהמערער אכן מאמין שלא קויים לו שימוע. ייתכן שאמונתו נובעת מכך שהשימוע היה קצר ביותר, ויותר מאשר ששמעו בו את המערער, השמיעו לו בהליך השימו את שבדעת שלטונות המס לעשות, הוסברו לו ממצאי החקירה, ושיש החלטה לפתוח את השומות. לנוכח עדויות בר גיל ופרץ המשלימות אחת את השניה, מוכנה אני לקבל את דבריהם כי נערך שימוע למערער. בענייננו כיוון שהשומות שהוצאו בעקבות ממצאי החקירה דומות לאלה שהוצאו בהסתמך על הפרשי ההון, הרי שגם אם לא ניתנה למערער הזדמנות סבירה להשמיע את טענותיו, ולכן הליך השימוע אינו זכור לו כלל, עדיין אין הצדקה אך בשל כך לקבל את הערעור, וראוי אף לבדוק אם צדק המשיב, לגופו של עניין, כאשר הוציא למערער את השומות שהתבססו על ממצאי החקירה. (עמ"ה 52/90 (חיפה) ברקוביץ נ' פקיד שומה חיפה, מיסים ה/6 עמ' ה- 102 ה-106). לפיכך, איני מקבלת את הערעור בשל הטענה של אי קיום שימוע לפי סעיף 147. המערער גם טען שאחוז הרווח של 35% שעליו ביסס המשיב את השומות שהוציא למערער לשנים1991-1993 היה גבוה מאחוז הרווח כפי שהיה בפועל. מר בוסקילה משרדי פקיד השומה אשקלון שהוציא את השומות נשוא הערעור, טען כי שיעור הרווח הגולמי בסך 35% נקבע על סמך דברי המערער במהלך חקירתו במחלקת החקירות של נציבות מס הכנסה, שם אמר כי הרווח הגולמי שלא נע בין 20%-50%, וכי הדבר מתאים גם לתדריך הכלכלי של הנציבות. המערער, שאמר בבית המשפט כי אחוז הרווח בעסקו נע בין 5%-35%, טען שכשדיבר במחלקת החקירות על רווח שנע בית 20%-50%, התייחס לרווחים בענף, ולא לרווחים שלו. בהעדר תימוכין לגרסת המערער באשר לאחוז הרווח בעסקו, לא מצאתי עילה להתערב בשיקול דעת המשיב שהוסיף לסכומי הקניות שלא דווחו רווח גולמי של 35%. מר בוסקילה הסביר בתצהירו כי בתדריך, המתייחס למכירה סיטונאית של בדים, נקוב שיעור רווח של 30% ממחיר הרכישה, אך שבמכירה קימעונאית, כפי שבענייננו, מקובל אחוז רווח גבוה יותר. המערער טען בסיכומיו כי ביום 8.5.93 נגנבו מהמחסן שלו בדים בערך של 60,000 עד 70,000 ש"ח. ב"כ המשיב הודיעה כי אם יומצא אישור לגבי הגניבה שגם מגדיר את כמות הסחורה שנגנבה, תוצא שומה מתוקנת לגבי אותה שנה (עמ' 22 לפרוט' מיום 8.5.2000). המערער הציג טופס שכותרתו "הודעה על רכוש שנגנב" שבו צויין שנגנבו ממנו בדים בשווי האמור. למרות המצאת האישור, התנגד המשיב להתחשב בנזק שנגרם לעסקו של המערער עקב הגניבה, בין היתר בטענה שהמערער לא הזכיר את הגניבה בעדותו, ואולם עולה מהפרוטוקול שהמערער הזכיר את הגניבה בחקירתו הנגדית (עמ' 16 לפרוט' מיום 23.11.98). אין להניח כי בתקופה בה דיווח המערער על הגניבה, הוא חשב כי הדבר יכול לסייע בידיו בעניין מס הכנסה. המערער אף הסביר בתשובתו להודעת המשיב בנושא הגניבה כי הצליח לרכוש מלאי מהלוואת שלקח, ולכן העובדה שמלאי הסגירה היה גבוה ממלאי הפתיחה באותה שנה, אינה מצדיקה אי מתן אמון בטענתו שמחסנו נפרץ ונגנבה ממנו סחורה. לפיכך, הנני מקבלת טענת המערער בדבר הגניבה ומורה לתקן את השומה לגבי 1993 בהתייחס לטענה זו. סיכום: אשר על כן, לאור האמור לעיל, הנני דוחה את הערעור בכפוף לכך שהשומה לשנת 1993 תתוקן באופן שתוכר טענת המערער בדבר הגניבה. לנוכח התוצאה אין צו להוצאות.מיסיםהפרשי הוןערעור שומותערעורשומה