קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על נעילת גלגל רכב: 1. זוהי תביעה לפיצוי כספי ע"ס 500, 7 ש"ח בגין נעילת גלגל מכוניתו של התובע בנעלי חסימה ("סנדלי דנוור"). הנעילה בוצעה ע"י מר X (להלן הנועל), עובד דאז של חברה בשם "לב מנוע" שהועסקה ע"י הנתבעת (עירית ירושלים) כקבלן לנעילת כלי רכב החונים במקומות שנאסרו לחניה. ההוראה לנעול את המכונית ניתנה ע"י המפקח משה נסים (להלן - המפקח), שהוא עובד של הנתבעת. תמצית תביעתו של התובע היא, שמכוניתו ננעלה שלא כדין למשך 3 שעות ויותר, על אף שהיא חנתה כדין במקום חניה מוסדר עם כרטיס חניה, ושהוא אולץ בכפיה לשלם את אגרת הנעילה כדי להביא לשחרורה. 2. התובע, נכה ברגליו בשיעור % 10 לצמיתות (ת/4), הוא בעל מספרה ברחוב ההסתדרות בירושלים. ביום 11.5.86, בשעה 16.00, החנה התובע את מכוניתו (פג'ו מס' 82-926-94) בצד שמאל של הכביש ברחוב ההסתדרות 2. בעת שהחנה את מכוניתו הוא הצמיד כרטיס חניה לשמשה השמאלית, לאחר שתלש מהכרטיס את התלישים של היום בשבוע, התאריך והשעה המגדירים את החניה. בשעה 16.20 רשם המפקח לתובע דו"ח חניה לפי סעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א - 1960 (להלן - חוק העזר), הקובע עבירה של החניית רכב במקום שנאסר לחניה ע"י ראש העיריה והאיסור סומן בתמרור (ת/1). באותה שעה גם הלביש הנועל נעלי חסימה על אחד מגלגלי מכוניתו (ת/2). התובע לא שילם מעולם את הדו"ח. לעומת זאת, אגרת הנעילה בסך 22 ש"ח, ששילם בעל כרחו ובלית ברירה כדי להביא לשחרור המכונית, הוחזרה לו ע"י העיריה. 3. עד כאן אין למעשה מחלוקת בין הצדדים המחלוקת ביניהם סבה, בין היתר, על השאלה אם התובע החנה את מכוניתו במקום חניה מוסדר אם לאו. גירסת התובע היא, שהוא החנה את המכונית מול המספרה שלו, שם הוא חונה בדרך כלל, במקום שסומן כמקום חניה מוסדר (ע' 11- 12). לעומתו, גירסתם של המפקח והנועל היא, שהוא החנה את המכונית במקום שנאסר לחניה, פרט לכלי רכב של שירות בתי הסוהר (להלן - שב"ס), דהיינו שהוא החנה את המכונית בתוך משבצת אחת מתוך שתי משבצות שהחניה בהן הותרה רק לרכב של השב"ס, כאשר איסור החניה לכל רכב אחר סומן בתמרור "אין עצירה" שהוצב על המדרכה, באמצע בין שתי המשבצות (ראה עדותו של הנועל בע' 20- 19 והתרשים שלו נ/2, וכן עדותו של המפקח בע' 28- 27 והתרשים שלו נ/5). 4. מעדיף אני ללא כל היסוס את גירסתו של התובע על פני זו של המפקח והנועל, כי גירסתו נתמכת בעדותו החד משמעית של סגן גונדר שמעון מלכה, ששימש אז כדובר שב"ס, ובמכתבי ההודאה שהוצאו ע"י מנהל יחידת החניה בעיריה (ת/5) וע"י ב"כ העיריה (ת/6). מר מלכה, שהותיר עלי רושם של עד זהיר ודובר אמת, המקפיד לדייק בדבריו כמיטב יכולתו, תוך הבחנה בין הדברים שעליהם הוא מעיד מזכרונו לבין הדברים שעליהם הוא מעיד על סמך שחזור (בשים לב לזמן הרב שחלף מאז האירוע ועד למתן עדותו), אמר בעדותו את הדברים הבאים: " אני תהיתי למה יסנדלו אותו, משום שהוא חנה במקום, ופה חשוב לי מאוד לדייק, יש שם תמרור שמתיר חניה, במגבלות של נדמה לי להציב שם פתק כרטיס חניה, מן הנקודה שמוצב התמרור מעברו קדימה מותרת החניה בכרטיס, ומכוניתו של יצחקוב חנתה לפי מיטב זכרוני אחרי מכונית חונה, זאת אומרת היתה המכונית השניה מן התמרור. אני עוד זוכר שעל החלון השמאלי היתה מדבקה, זאת אומרת אותו כרטיס חניה. אני אמרתי לעובד העיריה (הכוונה לנועל - ד' ח') שאני חושב שהוא טעה בסינדול ומן הדין שישחרר אותו..." נע' 8- 7: וראה גם התמונות ת/ 7- ת/ 10המראות את מצב התימרור במקום). ולמטה מכך, הוא נשאל בחקירה הנגדית ע"י עו"ד מאירי, ב"כ הנתבעת: "אני אומרת לך שלפי מידע שקיבלתי מכונית התובע נכנסה לתוך התחום שמותר לרכב שב"ס בלבד". ותשובתו לשאלה זו היתה: "קטגורית לא, יותר מזה היא חנתה אל מול חנות שבעבר נמכרו בה תיקים ובמרחק מה מתחנת המוניות שזה משהו בין לבין כך שהיא בוודאות היתה בתחום המותר. לא משנה אם זה יצחקוב או שמעונוב או דוידוב, היתה שם עוולה שזעקה לשמים והרגשתי צורך כאזרח לנסות ולהתערב ולתקן אותה" נע' 9). גם המפקח אישר בעדותו, לאחר שהוצגו לו התמונות ת/ 7- ת/10, כי בקטע החניה המוסדרת שבין תנות התיקים (הארנקים) לבין התמרור "אין עצירה" של השב"ס יש מקום לשתי מכוניות (ע' 34). המפקח נשאל בחקירה הנגדית ע"י עו"ד י' סלומון, ב"כ התובע: "היה כאן עד דובר שב"ס בשם שמעון מלכה, והוא העיד מפורשות שהמכונית של יצחקוב עמדה מול החנות של הארנקים, והוא אומר חד משמעית שהמכונית של יצחקוב עמדה בשטח של החניה המוסדרת. אולי אתה טועה?" (ע' 34). ותשובתו של המפקח לשאלה זו היתה: "אני עצמי לא זוכר מה היה במקום בדיוק. אני גם אמרתי לאנשים שם אפילו אם יש טעות אני לא אשחרר בלי תשלום, וזה גם כתוב במכתב שלי (נ/6)" (ע' 35- 34). כאן המקום לציין ולהדגיש, כי במכתב נ/6, שכתב ע"י המפקח ביום 2.6.86, כשלושה שבועות לאחר האירוע, והיה מיועד למפקח העירוני הראשי, אין כל זכר לטענה שהמכונית חנתה במקום שנאסר לחניה, כי אם רק הסבר לאי שחרור המכונית מנעילתה, בזו הלשון: "מאחר שהאחראי בנפת החניה לא היה במקום, לא היה באפשרותי לשחרר את הרכב ללא תשלום". הסבר זה מקפל בתוכו הודאה בגירסת התובע ("ננעל לא כחוק", כלשון המפקח במכתבו נ/6), שכן אם מכוניתו של התובע חנתה שלא כחוק וננעלה כחוק, מדוע לא ציין זאת המפקח במכתבו כסיבה לאי שחרור המכונית ומדוע בחר לתלות את הסיבה לאי שחרורה בהעדרו של האחראי. בנקודה זו אעשה אתנחתא קלה כדי לציין, שלפי נהלי העיריה, המפקח בשטח אינו מוסמך להורות לנועל על שחרור רכב מנעילתו ללא תשלום - אלא רק באישורו של האחראי עליו, והוא - אפילו אם התברר לו למפקח במקום, שהנעילה בטעות יסודה; לאזרח הנפגע מהנעילה הבלתי חוקית אין כל תרופה אחרת, זולת לשלם את אגרת הנעילה - אם חפץ הוא בשחרור מכוניתו - ולתבוע לאחר מכן מהעירה את החזר האגרה ואת נזקו. על שאלת חוקיותו וסבירותו של נוהל זה עוד אתעכב בהמשך. ועתה אשוב למקום עמידתה של המכונית. .5. אם לא די בכל מה שכבר נאמר עד כה כדי להוכיח את האמת שבגירסתו של התובע ביחס למקום חנייתה של המכונית, כי אז יבוא המכתב ת/ 5ויוכיח. במכתב זה, שהוצא ביום 12.6.86, כתשובה למכתבו של ב"כ התובע מיום 22.5.86 (נ/1), בו נטען שהמכונית חנתה כדין במקום חניה מוסדר, כתב מנהל יחידת החניה בעיריה כלהלן: "הנדון: נעילה ללא סמכות בבדיקה שקיימתי בשטח מצאתי כי נעילת רכבו של מר יצחקוב נבעה מטעות של הפקח וע"כ הוריתי את גזברות העיריה להחזיר למרשך את דמי הנעילה בסך 22 שקלים...". זאת ועוד, ביום 25.2.87 השיבה ב"כ העיריה למכתב נוסף של ב"כ התובע, בזו הלשון: "אבקש כי תודיענו בפירוט מהו הפיצוי המבוקש ע"י מרשך...". לאור שני מכתבים אלה, שתוכנם מהווה הודאת בעל דין, מתקשה אני להבין מדוע בחרה העיריה להתדיין עם התובע - התדיינות ארוכה (שלוש ישיבות), מיותרת ובזבזנית - על עצם טעותו של המפקח ועל עצם אחריותה של העיריה לטעות זו ועל חובתה לפצות את התובע בגינה, להבדיל משאלת גובה הפיצוי המגיע לתובע. לכאורה, ניתן היה לצפות שהנתבעת תודה ותאמר "חטאתי כשהאשמתי ונעלתי שלא כדין". אך לא כך נהגה הנתבעת. מדוע? משיבה על כך ב"כ הנתבעת בסעיף 3א לסיכומיה, כי אין במכתבים ת/ 5 ות/ 6 כדי להעיד על אשר קרה במקום וכי האמור בהם אינו אלא בגדר הבעת דעה מאוחרת ולא בגדר ראיה לגבי העובדות. היה מקום לשקול טענה זו (הרנון, דיני ראיות (המכון למחקרי חקיקה, תשל"ז) כרך ב 229ליד ה"ש 16), אילו בחרו כותבי המכתבים הללו - ובמיוחד מנהל יחידת החניה בעיריה, שכתב את - ת/ 5 לבוא ולהעיד בפני בית המשפט בענין זה, מה גם שניתנה לנתבעת רשות מפורשת להעידם לצורך זה (ע' 30). משלא עשו כן, יש לראות בתוכנם של מכתבים אלה כהודאת בעל דין, הן בטעותו של המפקח והן בזכותו של התובע לפיצויים. ואזכיר כאן, שמכתבו של מנהל יחידת החניה נכתב לאחר בדיקה בשטח (ת/5). כן אזכיר כאן, שהמפקח לא התעקש עוד בחקירתו הנגדית על נכונות עדותו, לעומת עדותו של סגן גונדר מלכה, אלא אמר שהוא עצמו אינו זוכר מה היה בדיוק במקום (ע' 35; וראה גם דבריו בע' 29 ש' 35). לאור כל האמור לעיל, אני קובע, ללא היסוס, שהתובע החנה את מכוניתו כדין במקום תניה מוסדר, מזה, ושהיא ננעלה שלא כדין, מזה. 6. כבר ציינתי, שמכוניתו של התובע ננעלה בשעה 20: .16 כעת אציין כאן, כי המכונית שוחררה מנעילתה רק בשעה 41 :19, לאחר שכל תחנוניו והפצרותיו של התובע לשחררה ללא תשלום לא נענו, והוא נאלץ לשלם את אגרת הנעילה (ת/3), בדלית ברירה, ותחושה של אין אונים (ואולי מוטב לומר "אין עונים"). הקביעה שהמכונית שוחררה בשעה 41: 19נתמכת בעיקרה על התרשומת ת/3א שנרשמה על ידי העד מלכה בצד האחורי של ת/ 3 (וראה גם מכתבו של מלכה לבית המשפט מיום 25.6.89, שסומן נ/5). כן היא נתמכת בעדותו של התובע עצמו (17) וגם בעדותו של הנועל (ע' 20). 7. קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי מה שאירע בין הנעילה לבין השחרור. אחת מנקודות המחלוקת סבה על נקודת הזמן שבה התחיל הויכוח הסוער והחריג בחריפותו, שהתנהל בין התובע ומלכה והאנשים שהתקהלו מסביב - אשר טענו שהנעילה בוצעה בטעות ודרשו לשחרר את המכונית מיד וללא כל תשלום - לבין הנועל (המפקח ישב במכונית וכמעט שלא נטל חלק בויכוח). כן הם חלוקים בשאלה, אם הויכוח הזה התנהל ברצף או שנקטע באמצע, בעת שהמפקח והנועל נסעו מהמקום כדי להמשיך בעבודתם, והתחדש לאחר שהשניים חזרו למקום ועד לשחרור המכונית. 8. לפי גירסת התובע: הויכוח התחיל בשעה 30:16, מיד לאחר שיצא ממספרתו וגילה להפתעתו שנרשם לו דו"ח חניה ושמכוניתו ננעלה: הוא פנה לנועל (בעדותו הוא קרא לו בטעות "הפקח"), שהיה עדיין במקום, והפנה את תשומת ליבו שמכוניתו חונה כחוק במקום חניה מוסדר וכי היא סונדלה בטעות: הנועל הגיב בעשיית תנועה מגונה ולא ענה לו בכלל: באותו רגע הגיע למקום סגן גונדר מלכה, שמשרדו נמצא בקרבת מקום, והתובע ביקש את התערבותו: מלכה פנה לנועל וביקש ממנו את פרטיו, אך הנועל הגיב גם כלפיו בתנועות מגונות ואמר לו "מי אתה בכלל": מלכה נעמד מול הרכב ואמר לנועל "אתה לא תזוז מפה עד שלא תיתן לי את הפרטים שלך": בשלב זה (ולאחר שמלכה גם הזדהה בפניו כדובר שב"ס) הסכים הנועל למסור לו את פרטיו, ולאחר מכן הוא נסע מהמקום (ביחד עם המפקח שישב ברכבו) כשהוא משאיר את המכונית מסונדלת: התובע הלך "למשרד המסנדלים", שנמצא במרחק מספר דקות הליכה (ברח' אבן ישראל, מול קולנוע עדן) וטען שם בפני הפקידה, שמכוניו סונדלה במקום הלא הנכון, אך הפקידה אמרה לו "אותי זה לא מעניין, קודם תשלם ואח"כ נשחרר אותך"; הוא חזר למספרתו ואח"כ הלך שוב למשרד המסנדלים, אך הפקידה שוב הסבירה לו, שאין לו כל ברירה כי אם קודם לשלם ורק אז ישוחרר: בדלית ברירה, הוא שילם את אגרת הנעילה קרוב לשעה 7בערב, כי הפקידה הסבירה לו שהמשרד נסגר בשעה 7, והמתין עד לשחרורה של המכונית (ע' 12- 11). 9. לעומתו, גירסתם של המפקח והנועל שונה במספר פרטים שינוי מהותי: הם עזבו את המקום סמוך לאחר נעילת מכוניתו של התובע, כדי להמשיך בעבודתם, והם כלל לא פגשו בתובע, אלא רק כעבור שעתיים בערך, לאחר שהמפקח קיבל הודעה בקשר האלחוטי (בשעה 30: 17- נ/6) שקיימת בעיה במקום, ושעליהם להגיע לשם; הויכוח, שהיה מלווה בצעקות ובקללות מפי הקהל שהתאסף במקום, התחיל כשהם חזרו למקום, בעקבות הקריאה בקשר, ונמשך כשעה לערך, עד לשחרורה של המכונית: הוסבר לתובע ולמתקהלים, שאין למפקח ולנועל כל סמכות לשחרר את המכונית ללא תשלום או ללא אישור של האחראי, שלא ניתן היה להשיגו באותה שעה: לפי הנועל, הוא לא קילל בכלל, כי אם להיפך, הא זה שספג קללות ועלבונות (במאמר מוסגר אציין, שאין טענה שהתובע או מלכה קיללו או העליבו את הנועל); הנועל לא זכר למי שולמה אגרת הנעילה, אך לפי דברי המפקח היא שולמה לנועל, כי חתימתו מופיעה בתחתית הקבלה ת/ 3 (ע' 28- 26 (המפקח) 24, 20- 18 (הנועל)). 10. לפי גירסתו של מלכה, הויכוח התנהל בין 4 ל- 5 אחה"צ "אם אינני טועה" (ע' 11), מה שתומך לכאורה בגירסת התובע. דא עקא, שהתרשומת ת/3א, בה רשם מלכה את פרטיו של הנועל ואת שעת השחרור של המכונית, מראה שהוא נכח במקום בשעה 41 :19, מה שתומך לכאורה בגירסת המפקח והנועל. מלכה הסביר ענין זה במכתבו נ/ 5 להבדיל מעדותו - שהוא נכח במקום פעמיים, לא ברציפות, דהיינו הן בין השעות 5- 4 אחה"צ והן בשעת השחרור. נשאלת השאלה, אם ניתן לבסס ממצא וודאי בענין זה על סמך הסברו של מלכה במכתבו נ/5, שתומך כאמור בגירסתו של התובע. הגעתי למסקנה שניתן גם ניתן. אנמק. אמנם, פנקס הדו"חות (נ/4) תומך לכאורה בגירסתם של המפקח והנועל, שהם עזבו את המקום מיד לאחר נעילת מכוניתו של התובע (שננעל כזכור בשעה 20:16) ושהם לא חזרו למקום לפני השעה 40: .18 שכן, פנקס הדו"חות מראה כי בשעה 31: 16הם כבר רשמו דו"ח ברחוב עליאש (דו"ח מס' 366677) ולאחר מכן הם המשיכו ברישום דו"חות נוספים - אף לא אחד מהם ברחוב ההסתדרות - כאשר הדו"ח האחרון שרשמו באותו יום היה בשעה 40: 18 ברחוב עליאש (דו"ח מס' 366688). ואולם, כנגד זה, עולה מחקירתו הנגדית של המפקח, שהוא לא שולל את האפשרות שההתקהלות התחילה במקום מיד לאחר הנעילה. הוא נשאל והשיב בענין זה כלהלן: "ש. האם זה נכון שמיד כשסימתם את הנעילה ברח' ההסתדרות היתה סביבכם התקהלות של אנשים? ת. לא. אבל לא בוודאות. כי אני לא זוכר. יש ספק בזה. אולי כן, אולי לא" (ע' 33). וכנגד ספק זה מעדיף אני את הוודאי של התובע, שגירסתו נתמכת כאמור בעדותו ובמכתבו נ/ 5 של מלכה, שהוא בגדר עד אובייקטיבי, שאין לו כל ענין בתוצאות המשפט. לפיכך, אני קובע שהויכוח התחיל סמוך לאחר הנעילה ונמשך דקות אחדות, עד שהמפקח והנועל עזבו את המקום, ולאחר מכן הוא התחדש, כשהשניים חזרו למקום, ונמשך עד לשחרורה של המכונית מנעילתה. לעומת זאת, אני קובע שהתובע שילם לנועל - ולא למשרד המסנדלים - את אגרת הנעילה, ושהתשלום בוצע סמוך לפני שעת שחרורה של המכונית מנעילתה. בן אני קובע, כי התובע כיתת רגליו למשרד המסנדלים - בנסיון לשחרר המכונית ללא תשלום - פעמיים לפחות. אין אני רואה כל צורך לקבוע ממצא בשאלה, אם הנועל הגיב בגסות כלפי התובע וסגן גונדר מלכה אם לאו, כי הנועל אינו עובד של העיריה. ועתה אפנה לשאלת העוולה, ולאחר מכן - לשאלת גובה הפיצוי. 11. ב"כ הנתבעת, שסיכמה ראשונה, טענה בכתב סיכומיה, בין היתר, כי התובע לא הוכיח שהנעילה נעשתה בהתרשלות או שלא כדין, וכן, שהוא לא הוכיח את יסוד הנזק הנדרש בעוולת רשלנות (ראה סעיף 3א לסיכומיה). לעומתה טען ב"כ התובע בסיכומיו, בין השאר, כי "הנתבעת באמצעות עובדיה, ובמסגרת האחריות השילוחית לפי פקודת הנזיקין, קנסה וביצעה נעילה שלא במסגרת סמכותה, אגב ביצוע רשלני, רשלנות רבתי, לכאורה במסגרת הסמכות" (סעיף 3ב לכתב סיכומיו). ולענין הנזק הוא סיכם, ש"התובע אולץ בכפיה לשלם קנסות ודמי שחרור, עוכב למספר שעות, חרותו נפגעה ונגרמו לו אכן בושה, צער עוגמת נפש, נשללה חרות תנועתו ונשללה הנאה מרכושו" (סעיף 8 לסיכומיו). אף שאין אני מסכים לכל טענותיו של ב"כ התובע, אני תמים דעים עמו שהתובע הצליח להוכיח את כל היסודות של עוולת הרשלנות, ושהוא זכאי לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו, וזאת הן בגין נעילתה של המכונית עפ"י הוראתו של המפקח והן בגין העיכוב בשחרורה מחמת נהלי העיריה. 12. לאור מקום חנייתה של המכונית, מזה, והתימרור שקיים במקום, מזה, אין ספק בעיני, שהמפקח נהג בהתרשלות - בהגדרתה בסעיף 35לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) - כאשר רשם לתובע דו"ח תניה והורה לנועל לשים סד על גלגל מכוניתו. כי בהתנהגותו האמורה הוא לא השתמש במיומנות ולא נקט מידת זהירות, שמפקח חניה סביר ונבון וכשיר לאותו תפקיד, היה משתמש או נוקט באותן נסיבות. במלים אחרות, התנהגותו נפלה מהסטנדרט האובייקטיבי של המפקח הסביר (אנגלרד, ברק, חשין, בתוך: דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, ג' טדסקי, עורך (מאגנס, מהדורה שניה מתוקנת ומעודכנת, תשל"ז) 128- 127). יפים הם בהקשר זה, הדברים שנאמרו בע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל בע' 346, לאמור: "... מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו ענין היה נוקט, והכל מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה". לאור דברים אלה, גם אין לייחס חשיבות לעובדה שהמפקח היה חדש בתפקידו זה, דהיינו שהחל לעסוק בנעילות רכב 4- 3 ימים לפני האירוע (ע' 25). שכן, מבחן ההתרשלות נקבע עפ"י הסטנדרט האובייקטיבי של המפקח הסביר. כמו כן, אין ספק בעיני, כי בנסיבות הענין היתה חובה על המפקח כלפי התובע - כמו כלפי כל מי שהחנה את רכבו כחוק - שלא לנהוג ביחס אליו כפי שנהג, דהיינו - שלא לרשום לו דו"ח ושלא לגרום לנעילת מכוניתו. כי בתור אדם סביר, הוא צריך היה בנסיבות הענין לצפות מראש, שהתובע ייפגע מהתנהגותו האמורה, ובעיקר מנעילת מכוניתו (וראה סעיף 36 לפקודת הנזיקין). מאחר שהמפקח הפר חובה זו, והפרה זו גרמה נזק לתובע, כפי שעוד נראה, הרי שקמה לתובע עילת תביעה ברשלנות כלפי המפקח אישית (סעיף 7לפקודת הנזיקין [8]) וכלפי הנתבעת מעבידתו (סעיף 13 לפקודת הנזיקין). באחת, בנסיבות הענין קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המפקח כלפי התובע, חובה שהפרתה מהווה רשלנות, וכל נזק שנגרם לו עקב רשלנות זו הוא בגדר מעשה עוולה שמזכה אותו בפיצוי. שכן, כבר נמנו וגמרו בבית המשפט העליון, בע"א 243/83 עיריית ירושלים נגד גורדון (להלן - גורדון), כי: "... במקום שרשות תביעה פלילית מגישה בהתרשלות כתב אישום נגד נאשם לא נכון, והוא נעצר כתוצאה מכך, פשיטא, שהנזק שהתרחש הוא הנזק הצפוי: הוא נופל למסגרת הסיכונים, אשר ההתרשלות יצרה, והנזק שנוצר הוא הנזק, אשר על פי השכל הישר היה צריך למנעו מראש" (בע' 143). אמנם, בעניינינו מדובר במעצרה של מכונית, להבדיל ממעצר של אדם, אך הבדל זה הוא כמותי גרידא, כפי שעולה מפסק דינו של חברי הנכבד, השופט מ' רביד, בת"א (י"ם) 352/83 עו"ד שפאר נ' שאלתיאל ואח', שאושר ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 231/85 (לא פורסם). באותו ענין הוטל עיקול מינהלי רשלני על רכושו של התובע ע"י עובדי מס הכנסה, והשופט רביד החיל את הלכת גורדון, על נסיבות המקרה שנדון בפניו ומצא את הנתבעים - והמדינה בתוכם אחראים בעוולת רשלנות כלפי התובע דהתם, וחייב אותם לפצותו. ערעורה של המדינה נדחה בזו הלשון: כל המשווה את הפרשה המונחת לפנינו לפרשת גורדון יווכח, על נקלה, כי ההבדל שבין המקרים איננו עקרוני או איכותי כי אם ענין של כימות גרידא. כמו שם, אף כאן, הוטרד אזרח שלא לצורך ברשלנותה של הרשות". כמו כן, מסכים אני הסכמה מלאה לדברים שרשם בענין זה כב' השופט י' גלין, בת"א (תל-אביב) 2283/86עו"ד כהנא נ' עירית ת"א-יפו ואח' להלן - כהנא), בע' 86 לאמור: "לדעתי, קיום החובה המושגית - דהיינו - קיום "יחסי רעות" בין "מסנדלים" לבין בעלי רכב חונים, בקשר לנזקי הנעילה (פרשת גורדון 128ד - ה) הינו בגדר פשיטא. מתקשה אני להעלות על הדעת שיקול סביר של מדיניות משפטית... שיצדיק שלילת החובה הנורמטיבית לצפות את אשר כענין שבעובדה צפוי הוא..." ומן המותר לציין, כי אף אם הנעילה בוצעה ע"י הנועל, המפקח נושא באחריות לנעילה, כן היא נעשתה עפ"י מצוותו (סעיף 12לפקודה). עד כאן באשר לאחריות בגין הרשלנות בנעילה עצמה - אחריות אישית של המפקח ואחריות שילוחית של הנתבעת: ומכאן ואילך - לשאלת האחריות בגין העיכוב של השחרור מהנעילה. 13. לכאורה, המפקח עצמו לא התרשל, כאשר הוא נמנע מלהורות על שחרור מכוניתו של התובע גם לאחר שהופנתה תשומת ליבו שהמכונית חונה כחוק ושהנעילה בטעות יסודה 1שכן, בתור עובד העיריה, הוא חייב היה לפעול עפ"י נהלי העיריה, שלפיהם אין לשחרר מכונית מנעילה ללא תשלום, או אישור האחראי, אפילו אם מתברר לו למפקח במקום שהמכונית ננעלה בטעות. כיוון שכך, יש לבדוק עתה אם העיריה עצמה - באמצעות מי שקובע את נהליה - לא חרגה מסמכותה או לא התרשלה בעת שהוציאה את הנוהל האמור. 14. בסעיף 9 לכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי "נוהל זה הוא נוהל הכרחי על מנת להבטיח "מינהל תקין ומבוקר". בסעיף 3ה לסיכומיה הוסיפה ב"כ העיריה בענין זה, כי: " אין משום שרירות בנוהל על פיו נאסר שחרורו ללא תשלום של רכב שננעל, שאם לא כן יהיו המפקח והנועל חשופים ללחצים ולפיתויים כדים". אין להקל ראש בטענות אלו של ב"כ הנתבעת, כי אם להיפך, שהרי נותנות הן ביטוי לאינטרס ציבורי חשוב ואף חיוני - הוא האינטרס של מינהל תקין ומבוקר. ואולם, עם כל ההבנה והרצון להגן על אינטרס זה, עדיין יש להקדים ולשאול, אם הנוהל האמור של העיריה נקבע כדין, דהיינו במסגרת הסמכות ובתוך מתחם הסבירות, שהרי הא בהא תליא. 15. באשר לסמכות, יש לפנות לסעיף 70א לפקודת התעבורה, בו נקבעו הוראות הנעילה והשחרור הרלוונטיות. ס"ק (ב) קובע כי: "רכב העומד במקום שהעמדתו אסורה עפ"י חיקוק, " רשאי שוטר להורות למי שהרכב ברשותו אותה שעה להרחיקו או לגררו": ס"ק (ג) מורה כך: "לא מילא מי שהרכב ברשותו אותה שעה אחרי הוראת שוטר כאמור, או אינו נמצא במקום, ...רשאי שוטר... לנעול את גלגליו...": ס"ק (ה) קובע כי "רכב שננעל כאמור בסעיף קטן (ג)" - קרי: רכב שננעל בעת שעמד במקום שהעמדתו שם אסורה עפ"י חיקוק - ישוחרר מנעילתו רק "לאחר שבעל הרכב ביקש את השחרור ושילם את האגרות או התשלומים החלים עליו" (כפוף לסמכותו של קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה להורות בנסיבות מסויימות על שחרור המכונית אף ללא תשלום). נמצא, שהוראות השחרור שבסעיף 70א עוסקות כל כולן רק במקרה של חניה בלתי חוקית ונעילה חוקית, להבדיל מהמקרה שבפנינו, שבו החניה היתה כדין והנעילה שלא כדין. ודברים אלה אמורים גם לגבי התקנות 77ו- 78 לתקנות התעבורה וגם לגבי סעיף 5א לחוק העזר הנ"ל [7] שהעתיק למעשה את הוראותיו של סעיף 70א כדי להתאימו לעיריה (כגון: "מפקח" במקום או בנוסף ל"שוטר"). על כן, צפה ועולה עתה השאלה, מנין לקחה לעצמה העיריה את הסמכות, להמשיך ולעכב את שחרורו של הרכב שחנה כדין מסד הנעילה שהושם על גלגלו שלא כדין, עד אשר יבוא בעליו ויפדהו ממעצרו. לכאורה, הנוהל שהעיריה קבעה לעצמה בענין זה הוא מחוץ לסמכותה או בגדר חריגה מסמכות. 16. ואפילו תמצא לומר, שסמכותה של העיריה לקבוע נוהל כאמור נתונה לה כסמכות עזר - מכח עצם סמכותה לקבוע הסדרים גבי נעילת גלגלים של רכבים החונים במקומות שנאסרו לחניה - הרי שבתור סמכות עזר היא חייבת לעמוד במבחן הסבירות, כפי שעולה מסעיף 17(ב) לחוק הפרשנות, התשמ"א- 1981: "הסמכות לעשות דבר או לכפות עשייתו - משמע גם תן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת". הסבירות היא משוואה או נוסחה, שמטרתה להבטיח איזון בין האינטרסים המתחרים בשעת הפעלת שיקול הדעת המינהלי, דהיינו להבטיח שהליך קבלת ההחלטה המינהלית יהיה מאוזן. הפעלת שיקול דעת סביר פירושה, שקילת כל השיקולים הרלוונטיים, מצד אחד, התעלמות מכל השיקולים הלא רלבנטיים, מצד שני, ואיזון נאות ביניהם, דהיינו מתן משקל יחסי הולם לכל אחד מהשיקולים המתחרים, שקלולם וקבלת החלטה בהתאם (ראה באופן כללי: א' זמיר, "עילת אי הסבירות במשפט המינהלי", משפטים יב (תשמ"ב) 291. 17. בספרו, שקול דעת שיפוטי (פפירוס, תשמ"ז) 479, אומר פרופ' ברק: "רשות שלטונית חייבת להפעיל את שיקול דעתה בסבירות. משמעות הדבר, כי עליה להפעיל את שיקול דעתה באופן המגשים את מטרת החקיקה, דהיינו, באופן המאזן בצורה ראויה בין השיקולים השונים העומדים ביסוד שיקול הדעת שניתן לרשות השלטונית בדבר החקיקה. שיקולים אלה משתנים כמובן מחוק לחוק. ביסודם עומדים לרוב הצורך לאם בין ערכים המגינים על הפרט" (ההדגשה שלי ד' ח'). בדומה לכך, בבג"צ 341/87מושב בית עובדים בע"מ נ' המפקח על התעבורה ואח' בע' 356, נאמר: "על כן, האיזון, שעל הרשות הציבורית לעשותו, הוא איזון עקרוני וכללי, הלוקח בחשבון, מחד גיסא, את היחיד הניצב לפניו כחלק מקבוצת ההתייחסות הרלוואנטית שלו, והלוקח בחשבון, מאידך גיסא, את האינטרס הציבורי הספציפי כחלק מהשיקול הציבורי הרלוואנטי. בדרך זו הלך המפקח בעניין שלפנינו, ועל כן נופלת החלטתו שלו במיתחם הסבירות המינהלית". 18. האם ניתן לומר דברים זהים על הנוהל של העיריה הנזכר לעיל? חוששני שלא. כי, דומה, שבעת קביעת הנוהל של העיריה, לא נלקחה כלל בחשבון זכותו של האזרח החף, שמכוניתו ננעלה בטעות ושלא כדין, לשחרר את מכוניתו על אתר וללא תשלום: והשיקול היחידי שנלקח בחשבון היה, השיקול של מניעת פיתויים ולחצים על המפקח כדי להבטיח מינהל תקין ומבוקר, תוך התעלמות מהעוול ומהנזק שנגרם לאזרח התם, שנקלע למצב זה עקב טעותו של המפקח דווקא. אמנם, יש להזכיר כאן, בנוהר של העיריה נקבע שהאחראי מוסמך להורות על שחרור המכונית שננעלה בטעות, גם ללא תשלום. דא עקא, שהמפקח ניסה כזכור להשיג את האחראי, אך הלה לא היה בר השגה באותה שעה; ואם הנוהל לא מבטיח את הימצאותו וזמינותו של האחראי בשעת הצורך - ולו רק בשעות העבודה של המפקחים והנועלים - מה הועילו חכמים בתקנתם. יצויין עוד בהקשר זה, כי הנתבעת לא נתנה כל הסבר לסיבת אי הימצאותו של האחראי במשך כל אירוע, כך שאין לדעת אם מדובר במקרה חריג של העדרות האחראי או שהנוהל עצמו אינו מחייב את הימצאותו וזמינותו של האחראי. על כל פנים, נבצר ממני להבין, מדוע נאסר על המפקח עצמו - ולו רק כשהאחראי אינו בנמצא - להורות על שחרורה המידי וללא תשלום של מכונית שננעלה שלא בדין, בבחינת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" (תוספתא כתובות ב, ב). בתור עובד ציבור, ולאור ערכי היסוד של שיטתנו המשפטית, ובמיוחד עקרון ההגינות, הוא מצווה לכאורה לתקן מיד כל עיוות שגרם בטעות בעבודתו, בבחינת "לתיקוני שדרתיך ולא לעיוותי" (קידושין, מב, ב). וכאן עלי להעיר, כי החשש מפיתויים ולחצים שיופעלו על המפקח נראה לי מעט מוגזם, שכן דו"ח החניה שנרשם במעמד הנעילה, לא יבוטל בשום מקרה בעת השחרור הנעילה, כי אין כל דחיפות בכך, והשאלה אם הדו"ח ניתן כדין אם לאו, תתברר לאחר מכן בשופי ובנחת ע"י האחראי או ע"י בית המשפט. במלים אחרות, ניתן להבין את הנוהל של העיריה ככל שהוא מתייחס לאי ביטול הדו"ח על אתר, כי לגביו הנזק המידי מתמצה כולו עם גמר רישום הדו"ח, שהרי האזרח אינו נדרש לשלם את הדו"ח במקום, וניתנת לו האפשרות לשלמו תוך 30 יום או לבקש להישפט עליו; מה שאין כן לגבי הנעילה, שנזקה הולך ונמשך כל עוד חובק הסד את הגלגל. בהקשר זה יש לשים לב לכך, שהמחוקק עצמו לא ראה בנעילה את האמצעי העיקרי והראשי לאכיפת הסדרי החניה, כי אם בדו"ח החניה דווקא; והראיה לכך היא, שהמחוקק התנה כזכור (בסעיף 70א [9] הנ"ל) את עצם סמכות הנעילה באי הימצאותו של בעל הרכב במקום (או באי ציותו להוראה להרחיק את הרכב מהמקום), בעוד שהדו"ח בגין חניה בלתי חוקית צריך להירשם בכל מקרה, בין אם בעל ברכב נמצא במקום ובין אם לאו. על כן, קשה לראות את הנזק הגדול שייגרם לאכיפת הסדרי החניה אם הסד יוסר על אתר וללא תשלום - במקרה של נעילה מוטעית - ואילו הדו"ח יישאר בעינו עד לאחר בירורו ע"י האחראי או ע"י בית המשפט. מכל מקום, קשה לי לראות, כיצד ניתן ליישב את הנוהל של העיריה עם חוש הצדק, פשוטו כמשמעו, כאשר נוהל זה מנציח למעשה את הטעות של המפקח, בבחינת "שבשתא כיוון דעל על" (ואולי יש לקרוא "כיוון דנעל"), ומאלץ את האזרח החף לשלם את מחיר טעותו - אם חפץ הוא לשחרר את מכוניתו - וכל זאת ללא כל אסמכתא מפורשת בחוק. זאת ועוד, נוהל זה עלול גם לעודד אטימות לב ביורוקראטית וחוסר התייחסות מצד המפקח לטענתו הצודקת של האזרח כנגד העוול שנעשה לו בעצם נעילת מכוניתו, כפי שהמקרה שלפנינו מוכיח: המפקח נשאר ברכב בשעת הויכוח וכלל לא טרח לבדוק את טענתו של התובע לגופה, אלא הסתפק בכך שהציע לו לשלם את דמי הנעילה ללא עוררין ולפנות אחר כך במכתב לעיריה בדרישה להחזירם. בהדבק דברים זה אעיר, כי בחקירתו החוזרת נשאל המפקח לראשונה - ולמרות שלא נשאל על כך בחקירתו הנגדית - כלהלן: "כשהיה הויכוח בשטח חשבת שאתה טועה?", ותשובתו היתה: "לא. לא ידעתי שאני טועה, אם הייתי יודע הייתי אומר אני טעיתי. מאיפה ידעת(י) שאני טועה" (ע' 36). אכן, אילו היה מקשיב לטענתו של התובע - ולא מסתר בתוך המכונית, בבחינת לא רואה ולא שומע - אפשר שהיה יודע כבר אז שהוא טועה. כללו של דבר: הסדר הנעילה כדין שהמחוקק יצר הוא בבחינת הכרח בל יגונה: ואילו נוהל אי השחרור מנעילה שלא כדין הוא בחינת רע לא הכרחי: עפ"י הסדר הנעילה של המחוקק, המפקח הוא בבחינת "שופט" ו"מוציא לפועל", בהעדר הצד הנוגע בדבר: ואילו עפ"י נוהל אי השחרור של העיריה, הוא גם בבחינת תובע, שאינו מובן להקשיב לכפירה באישום. בשלושת תפקידיו אלה גם יחד - גם תובע גם שופט וגם מוציא לפועל - הוא מזכיר לנו את הפלגות הדמיון של עליזה בארץ הפלאות: I'll prosecute you. Come, i'll take no denial... I'll be judge, i'll" " be jury... I'll try the whole cause and condemn you to death Alice's adventures in wonderland, in the complete works of) .( . 40P(.the modern library n.y) lewis caroll ובתרגום צנוע שלי: "אעמידך לדין. בוא, לא אקבל שום כפירה באשמה... אני אהיה השופט, גם הפוסק... אדון בכל העילה ואחת דינך למוות אחרוץ". 19. לאור כל אלה, אני קובע כי העיריה התרשלה כאשר הוציאה את הנוהל האמור. כן אני קובע, כי הנתבעת ביצעה עוולה של רשלנות כלפי התובע, שכן, הנזק שנגרם לו כתוצאה מהארכת משך הנעילה - עקב הנוהל הנזכר של העיריה - לא רק שהיה צפוי, אלא היה כמעט וודאי (השווה דברי השופט גלין בפס"ד כהנא הנ"ל בע' 86). ומן המותר להזכיר כאן את מה שכבר נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, לאמור: "רשות שלטונית, המפעילה סמכות סטטוטורית, אינה חסינה מאחריות ברשלנות בגין הפעלה רשלנית של סמכות זו" (ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן בע' 736). ומכאן - לנזק ולגובה הפיצוי. 20. לענין הנזק יש לקחת בחשבון, שהתובע הוא נכה ברגליו בשיעור % 10 לצמיתות. בעדותו הוא נשאל, "מה הרגשת כשכל זה קרה, מה זה עשה לך?" והשיב: "באותם רגעים הרגשתי עצמי מושפל, מרומה, כואב את הרגליים, רוצה להגיע הביתה, עייף, לטיפול מסג'ים והצטרכתי להגיע הביתה והצטרכתי לחכות עד רבע לשמונה כדי שישחררו אותי (ע' 14). יצויין כאן, כי התובע התכוון באותו יום לנסוע לביתו בשעה 30 :16, כי הוא סבל מכאב ברגליו (ע' 11). בחקירתו הנגדית הוא נשאל שוב, מהו הנזק הממשי שנגרם לו, והוא השיב: "כספי קשה לבטא את זה. זה כרוך בכאבים, בסבל שלי, בהשפלה שלי, הרגשתי מרומה ומושפל" (ע' 17). אכן, קשה לבטא ולהעריך את נזקו של התובע מבחינה כספית, אך לא נובע מכך שנזקו אינו בר פיצוי. נהפוך הוא, כפי שעולה מפסה"ד בפרשת גורדון: "נזק לא רכושי אף הוא נזק לעניין עוולת הרשלנות, והוא בר פיצוי, אם על אדם סביר מוטלת החובה (המושגית והקונקרטית) לצפות את התרחשותו בשל התרשלות. חובה זו מוטלת על רשות התובעת בפלילים כלפי מי שהוטרד כתוצאה מהליך פלילי, המוגש נגדו בטעות ומתוך התרשלות" (ע' 142). ומן המותר לציין, שלפי סעיף 1 לפקודת הנזיקין "נזק" כולל גם - "אבדן נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם". בנסיבות המקרה, לא יכול להיות כל ספק בכך, שלתובע נגרמו אי נוחות גופנית והטרדה, שלוותה בתחושת השפלה, עקב עצם נעילת מכוניתו בהתרשלות ובמיוחד עקב העיכוב בשחרורה למשך שלוש שעות ויותר. 21. השאלה היא רק, מהו שיעור הפיצוי שיש לפסוק לו בגין נזק זה. לגבי שאלה זו, מקובלים עלי דברי השופט גלין בענין כהנא לאמור: "וכדרכו של נזק מסוג זה, כל כולו שודא דדיינא הוא ואין בידי התובע להוכיחו לפרטיו ולסיכומו" (ע' 87). בענין כהנא נפסק לתובע פיצוי בסך 500 ש"ח בגין עיכוב בשחרור מכוניתו מנעילתה במשך 7 שעות, לאחר ששילם את אגרת הנעילה, כאשר לפי הוראתו המקילה של ראש העיר תל-אביב - להבדיל מההוראה המחמירה יותר של החוק עצמו צריך היה לשחררה כעבור שלוש שעות מרגע התשלום (לפי החוק השחרור ייעשה לא יאוחר מ- 48 שעות משעת התשלום). ואולם, ההדרכה שניתן לקבל מענין כהנא לעניינינו היא מוגבלת, כי שם דובר בחניה בלתי חוקית ובנעילה חוקית, שנתלווה אליה עיכוב בלתי חוקי בשחרור. על כן נראה לי, שיש לפסוק לתובע בתיק זה פיצוי גבוה יותר. השאלה הקשה היא, כמובן, בכמה גבוה יותר. שאלה זו קשה היא, כי מדובר בהערכה כספית של נזק לא רכושי ובצורך לקחת בחשבון גורמים שונים - לרבות שיקולים של יעילות ורציונאליות, מוסר וצדק - ולנסות לאזן ביניהם (ברק לעיל, ע' 455- 454). לאור דברים אלה, ולאחר ששקלתי את מכלול נסיבות המקרה כפי שפורטו לעיל - ובמיוחד את העובדה שהתובע היה הצד החף בכל האירוע, מצד אחד, ושהמפקח והעיריה לא פעלו בזדון, דהיינו לא מתוך מניע פסול, מצד שני - החלטתי לפסוק לו פיצוי בגובה 500, 2 ש"ח. ואחרון, בטרם נעילה וחתימה, טענתה של ב"כ הנתבעת בסיכומיה, שסירובו של התובע לשלם מיד את דמי השחרור מהווה הפרה של חובת הקטנת הנזק וגם אשם תורם מצדו (סעיף 3ד), טענה זו אינה מקובלת עלי. כי אני סבור שאין לייחס לתובע הפרה של חובת הקטנת הנזק או אשם תורם במקרה זה, שבו המפקח והנתבעת והם בלבד - יצרו בהתרשלותם את הסיכונים של הנזק שנגרם לתובע, וכאשר המפתח תרתי משמע - להפסקת הנזק היה בשליטתו של המפקח, שיכול היה להפסיק את המשכו של הנזק בכל רגע נתון ע"י מתן הוראה לנועל לשחרר את הרכב מנעילתו. יהיה זה בלתי צודק, אם הניזוק ממעשה בלתי חוקי הולך ונמשך של המזיק ייחשב כמי שתרם בעצמו לנזקו, אך בשל סירובו להענות לדרישה בלתי חוקית של המזיק, כאשר בידי המזיק עצמו היכולת להפסיק מיד את הנזק הנמשך. פסיקתא 22. סוף דבר: אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 500, ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. כמו כן, לאור העובדה שהנתבעת בחרה להתדיין עם התובע על עצם טעותו של המפקח ועל עצם חובתה לפצות את התובע, להבדיל מהתדיינות על גובה הפיצוי בלבד, ולאחר שכבר הבעתי דעתי לעיל שהיתה זו התדיינות סרק, בשים לב להודאות של הנתבעת (במכתבים ת/ 5 ות/6), אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות המשפט בצירוף הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (9.2.88) ועד לתשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך 000, 2 ש"ח ובתוספת מע"מ כחוק ובצירוף הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.רכבגלגל רכבפיצויים