קיימת פסיקה ענפה הקובעת הלכה ומדיניות שיפוטית בדבר מקומו של צו מניעה בסכסוך קיבוצי (החל מדב"ע לב/6-4, וצד דב"ע מג/6-4); מהפסיקה עולה, כי צו מניעה אינו דרך המלך; מקל וחומר שצו המונע שביתה אינו דרך המלך ליישוב סכסוכי עבודה ולא ישמש "פוליסה לביטוח" לצד השני ולא יבוא כתחליף למשא-ומתן ענייני ובתום לב ליישוב הסכסוך. מכאן הכלים שפותחו על-ידי בתי-הדין לעבודה ל"יד על הדופק", בבחינת מעקב צמוד; מקל וחומר "בן בנו של קל וחומר" (כאמרתו הנודעת של המנוח השופט זילברג) - אין צו המונע שביתה כסעד ביניים, מהסעדים הניתנים כדבר שבשגרה לזמן ממושך או ללא הגבלת זמן כלל בסכסוכי עבודה חייב את בית-הדין לסטות מהכלל היסודי המשמש בכל הליך אזרחי, בין הליך שעילתו מחוזה ובין הליך שעילתו מנזיקין, שאין נותנים סעד ביניים הזהה לעתירה כסעד סופי. בהליך בסכסוך קיבוצי, שבו עותר המעביד או ארגון מעבידים, כסעד סופי, ליתן צו האוסר שביתה, יכול ויינתן, כסעד ביניים, צו האוסר שביתה. לכאורה - נוגדת פעולה זאת את הכלל היסודי האמור. אלא מאי? חיפשו ומצאו "שוני" בין העתירה העיקרית. סכסוך קיבוציסכסוך עבודהצוויםהסכם קיבוציצו מניעהסכסוך