קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבת תלויים לאלמנת נפגע עבודה: 1. התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבע, עקב דחיית תביעתה לתשלום קצבת תלויים, בשל מות בעלה ז"ל (להלן: "המנוח"). 2. המנוח עבד כמלגזן בחברת "פריאור בע"מ". 3. בתאריך 29.6.95, עבד התובע כהרגלו בחדר הקרור כאשר הטמפרטורה בחוץ באותו יום הגיע מעל ל - c °40 . 4. במהלך אותו יום נפלה מריבה בין המנוח ומנהל העבודה במקום, מר בני חיון, במהלכה איים מר חיון על המנוח, כי יפטר את המנוח. 5. המנוח התרגש ונפגע מהמריבה, ונראה אף חיוור. 6. המנוח התלונן על כאבי ראש וביקש לסיים את עבודתו לפני הזמן ב 14:50 במקום 15:30. 7. המנוח הלך למכוניתו כדי לנסוע לביתו, והתמוטט שם ללא רוח חיים. 8. סיבת מותו המיידית של המנוח, כעולה מתעודת הפטירה, היא דום לב נשימתי, כאשר לבד מכך, לא נודע דבר מאחר ולא בוצעה נתיחה לאחר המוות. 9. הנתבע טען, כי למנוח לא ארע כל ארוע תאונתי ביום פטירתו. הוא עבד בעבודתו השגרתית והרגילה, ולא ארע לו כל ארוע חריג או מאמץ מיוחד. 10. הנתבע טען, כי בהעדר ראשית ראיה לארוע חריג בעבודת המנוח, דין התביעה להידחות על הסף. 11. התובעת מסרה תצהיר מטעמה וכן הוזמן מטעמה מר יחיאל מלול. מטעם הנתבע העידו, מר בני חיון ומר ענבל עופר. 12. ה כ ר ע ה בכל מקרה בו נטען כי ארוע תאונתי גרם לפגיעה ולנזק שבגינם נתבעים דמי פגיעה, יש להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין האירוע לבין העבודה, וכי הנזק אכן נגרם בעטיה של העבודה ולא בעטים של גורמים אחרים שאינם קשורים לעבודה. ראה: דב"ע מ"ח/50-0 המוסד נ' מלכה ויקטור פד"ע כ' 284. 13. על התובע להביא ראשית ראיה ש "אכן קרה ארוע תאונתי בעבודה הקושר את הפגיעה לעבודה". ראה: דב"ע מ"ד/90-0 צבי שפיר נ' המוסד פד"ע ט"ז 93. 14. נטל ההוכחה אין פרושו הוכחות גורפות ומושלמות ודי בהוכחות המראות, במידה מספקת של סבירות, כי אכן אפשרי שכך היה. ראה: דב"ע ל"ג/157-0 כרמלה רביע ואח' נ' המוסד פד"ע ה' 179. 15. על התובע להביא ראשית ראיה ש"אכן קרה ארוע תאונתי בעבודה הקושר את הפגימה לעבודה". ראשית ראיה משמעה עדים לקרות הארוע, או עדים שבפניהם התלונן התובע בסמוך לארוע על קרות הארוע. ראה: דב"ע מ"ד/90-0 צבי שפיר נ' המוסד פד"ע ט"ז, 93. 16. בהעדר עדים, יכולים רישומים רפואיים על אשפוז או בדיקה שנעשה בסמוך לארוע לתמוך בגרסתו לפיה קרה ארוע תאונתי. ההיזקקות לרישומים אלו באה מתוך ידיעה, ופרי נסיון שרישומים אלו מהימנים ומדוייקים, ויש להניח שחולה ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון. ראה: דיון מס' מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי - שמעון הירשהורן פד"ע כ', 349. 17. התובעת מסתמכת על עדותו של מר יחיאל מלול אשר כעולה מעדותו מיום 4.6.02. "אני הייתי בתוך חדר הקירור, נכנסתי לחדר להוציא סחורה, היה מנהל העבודה שם, שמעתי אותו צורח, זה דבר לגיטימי אצלנו בעבודה, כשנופל משטח זו עבודה מאוד בלחץ. אני המשכתי , יצאתי החוצה וראיתי את המנוח מפיל משטח, הצעקה היתה רק כי הוא הפיל את המשטח, זה קרטונים שנעים בין 28 ק"ג, 30 ק"ג. אז יצאתי החוצה, הייתי 5 דקות אז הוא יצא וראיתי את המנוח חיוור מאוד. אמרתי לו יהודה מה קרה, הוא נענע כזה הוא לא בדיוק דיבר, אמרתי לו יהיה בסדר, אל תתייחס לצעקות, אז הוא התיישב לידי , הוא אמר אני לא מרגיש טוב יש לי כאבי ראש חזקים מאד. אמרתי לו תשתה משהו, הוא שתה מים וחזר אלי עוד פעם, הוא אמר לי הכאבים יותר ויותר חזקים. אמרתי לו תדפיס כרטיס ותלך. הוא הלך וחזר אמרתי לו מה קרה הוא אמר אני אנסה לשבת פה. הוא הלך עוד פעם לכיוון האוטו ואחרי דקה באו אלי אנשים ואמרו לי המלגזן שלכם בתוך האוטו לא מגיב, אז ניגשנו לשם וניסינו להחיות אותו. .... ש. האם תוך כדי הצעקות שמעת שמתכוונים לפטר אותו או שמאיימים לפטר אותו? ת. יכול להיות ששמעתי זה לא זה, הכוונה היא, שלהביא מישהו חילופי. ..... ש.אמרת שזה חריג בשבילו איך אתה יודע שזה חריג? ת. אני מבין את זה. ש. הוא אמר לך את זה במילים האלה? ת. אני ראיתי את זה על הפנים שלו. אני שמעתי ואני הייתי עד במקום, אני יצאתי וראיתי אותו. ש. ראית שהוא חיוור? ת. ראיתי שהוא חיוור מאוד. הפנים שלו שינו צבע. כשמשנים פנים זה בן אדם חיוור. חיוור זה כולל. הבן אדם לא כמו שאני מכיר אותו. אם הוא בא בבוקר מחייך הוא נהיה גרוע. ..... ש. מי היה ממונה עליו אתה או מישהו אחר? ת. בני. ..... ש.נשאלת אם בני היה רגיל לצעוק אבל הוא היה רגיל לצעוק להגיד זה לא זה? ת. לקלל, קללות. ש. הוא היה צועק נכון? ת. כן. ש. אבל הוא היה רגיל גם לצרוח? ת. זה כל כך גבוה שאני קורא לזה לצרוח. כשהוא אומר זה לא זה, כאילו במילים אחרות אתה לא מתאים. ש. זו פעם ראשונה שזה נאמר למנוח? ת. כן. " ראה: ישיבה מיום 4.6.02, עמ' 15 שורות 18 - 27; עמ' 16 שורות 7-8; עמ' 18 שורות 17 - 26;עמ' 19 שורות 4 - 28; עמ' 20 שורות 1 - 5. 18. מעדות זאת עולה כי הארוע שארע למנוח בעקבות כך שהפיל משטח, היה חריג בשל הצעקות, אותן צעק מר חיון על המנוח וכן האיום או הרמז על פיטורי המנוח. לעומת זאת, מעדותו של מנהל העבודה, מר בני חיון, אשר נטען כלפיו, כי צעק על המנוח, אין זכר לארוע כזה. בהודעתו לחוקר המוסד מיום 17.3.98 (נ/4) , לא זכר מר חיון התרגזות כלשהיא. בעדותו בפנינו ביום 10.9.01 סיפר מר חיון, כי הוא מעיר לאנשים אם הם עושים טעויות אבל לא היה לו ויכוח רציני איתו. 19. בבואנו לשקול את עדותו של מר אלול מול עדותו של חיון, מצאנו, כי אנו מעדיפים את עדותו של מר חיון על זו של מר מלול. מר מלול מסר את עדותו כ 7 שנים לאחר קרות הארוע ומעדותו בפנינו ניתן להבין, כי גם אם מר חיון צעק על המנוח, לא היה זה הארוע החריג, אלא מה שנאמר למנוח וזהו האיום בפיטוריו. מעדותו של מר מלול לא עולה כי שמע שנאמר למנוח, כי יפוטר. הוא לכל היותר שמע, כי מתכוונים להביא מישהו חילופי. אך הוא כאמור לא שמע את זה מהמנוח. גם בסוף עדותו של מר מלול, כמופיע בפסק דין זה לא עולה כי נאמר למנוח כי הוא מפוטר אלא לכל היותר, כי הוא לא מתאים. אלא שלמול עדות זו קיימת עדותו המוקדמת של מר חיון, שלוש שנים לאחר הארוע, כי לא התגלעה בינו לבין המנוח כל מריבה, או שצעק עליו. 20. בנסיבות אלו לא שוכנענו, כי ארע למנוח ארוע חריג, וגרסה זו אשר נולדה לאחר הגשת התביעה, יש בה יותר מספק סתם אשר מעיב עליה ואינו מאפשר את קבלתה. בנקודה זו צודק הנתבע, כאשר הגשת התביעה באיחור של כ- 3 שנים, מנעה ברור אמיתי ובזמן שקרוב למועד הארוע ולכן ולמרות זאת עדיפה העדות הקרובה יותר לארוע מאשר עדות המרוחקת ממנו 7 שנים. זאת ועוד. מותו של המנוח לא הוסבר בכל דרך רפואית אשר יש בה לשפוך אור על הרקע לו ועל היכולת לבדוק אם קיים קשר סיבתי בין הארוע, לו היינו קובעים כי הוכח כזה, לבין מותו של המנוח. 21. על כן ומכל המקובץ, התביעה נדחית. 22. אין צו להוצאות. אלמנות / אלמניםקצבת תלוייםתאונת עבודה