קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים ביציאה משביל עפר לכביש: 1. התובעת נסעה ברכבה, בצד ימין של כביש ראשי דו מסלולי ולטענתה, הגיח לפתע רכב, שהיה נהוג בידי הנתבע 1 (להלן:"הנתבע") מדרך עפר הנמצאת בצידו הימני של הכביש הראשי - תוך שהוא מתפרץ לדרך הראשית ללא שום התראה וכתוצאה מכך, פגע בעוצמה ברכב התובעת וגרם לו לנזקים חמורים. מאחר והתובעת סבורה, שהאחריות המלאה רובצת על הנתבע, הגישה היא תביעה זו לחייב את הנתבע ואת הנתבעת 2 - המבטחת את רכב הנתבע (להלן:"שומרה") לשלם לה את נזקיה בסך של 14,560 ₪, הכולל בחובו: רכבה הוערך בסכום של 7,000 ₪ ומסכום זה הפחית השמאי סך של 560 ₪ עבור שרידים ולכן, תובעת התובעת את הסך של 6,440 ₪. כמו כן, תובעת התובעת סך של 900 ₪ שכ"ט שמאי ועבור גרירת הרכב סך של 285 ₪. סכום נוסף הנתבע על ידי התובעת הוא סך של 1,935.20 ₪ הנובע מהצורך להשתמש בתחבורה ציבורית בסכום של 235.20 ₪ ובצורך לשכור רכב מחברת השכרה בסך של 1,700 ₪. בנוסף לכל הסכומים הנ"ל, תובעת התובעת גם סכום נוסף של 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש וטרחה. 2. הנתבעים הגישו כתב הגנה, בו מבקשים הם לדחות את תביעת התובעת ולהצדקת בקשה זו, טוענים הנתבעים, בין היתר, הטענות הבאות: א. הנתבע אכן יצא מדרך עפר, אך עצר את רכבו ביציאה משביל העפר, כאשר רכבו עמד לפני הפס הצהוב המסמן את שולי הכביש והמתין שהתנועה בכביש תפסק כדי להשתלב בתנועה. בעודו עומד כך וממתין, הגיח רכב התובעת במהירות ומאחר והגיע רכב מולה, סטתה לכיוון רכב הנתבע ופגעה בו. ב. הנתבעים סבורים, שגובה הנזק שנגרם לרכב התובעת, מצביע על נהיגה במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך ותוך סטיית רכבה אל עבר רכב הנתבע - אירעה התאונה. ג. הנתבעים גם מעלים טענות כנגד גובה סכומי הנזק הנתבעים על ידי התובעת. 3. מטענות הצדדים, כפי שאלו באות לידי ביטוי בכתבי הטענות וגם כפי שבאות לידי ביטוי בעדויות בבית המשפט עולה, שבטענות נוגדות עסקינן, כאשר עיקר טענתה של התובעת היא, שהנתבע התפרץ לכביש מדרך עפר וכך פגע ברכבה ואילו הנתבע טוען, שהוא עצר בשולי הדרך כדי השתלב בתנועה וסטייתה של התובעת לעבר רכבו העומד - היא זו אשר גרמה לתאונה. לאחר שבחנתי גרסאות אלו ולאחר שבדקתי ובחנתי את המסמכים שצורפו לכתבי הטענות, אני קובע כי אופן קרות התאונה - לפי גרסאות הצדדים המעורבים בתאונה - ואופי הנזקים בשני כלי הרכב מביאים את בית המשפט למסקנה, כי במקרה זה יש להטיל האחריות על שני המעורבים בתאונה באופן כזה, שיש לייחס לנתבע אחריות בשיעור של 60% ואילו לתובעת יש לייחס אחריות בשיעור של 40% לקרות התאונה, משום שהעובדות והנסיבות מצביעות על כך, ששני המעורבים בתאונה לא נהגו בזהירות הדרושה ולשניהם יש לייחס חוסר תשומת לב מספקת - הכל על פי הנימוקים שיפורטו להלן: א. אין חולק בין הצדדים באשר לעובדה, שהתובעת נסעה בצד ימין של הכביש ואילו הנתבע יצא מדרך עפר אל הכביש בו נסעה התובעת. מעיון בתמונות מקום האירוע, אשר צרפה התובעת לכתב התביעה, עולה שהכביש בו נסעה התובעת הוא מעוקל (בסמוך למקום יציאתו של הנתבע מדרך העפר) ולכן, היה על התובעת לנהוג בזהירות ובמהירות סבירה ולהבחין ברכב הנתבע שעמד לצאת אל הכביש. מעדות התובעת עולה, שהיא הבחינה אמנם ברכב הנתבע - אך הבחינה בו ממש ברגע האחרון, שכן כך אומרת התובעת לעניין זה: "לא ראיתי אותו, זה היה עניין של שניות, סטיתי אפילו שמאלה.." (ראה בעמ' 1 לפ', ש' 17). אני לא מקבל טענת התובעת שבעת שראתה את רכב הנתבע היא אכן סטתה שמאלה, משום שאם לא היה רכב מולה ואם אכן הייתה נוסעת במהירות סבירה וסוטה שמאלה - לא במהירות גבוהה- הייתה התאונה נמנעת. ב. מעדויות הצדדים המעורבים בתאונה גם עולה, שאף אחד מהם לא שם לב לרכב האחר ולא בכדי לא שם לבו לרכב זולתו, משום שמעדויות אלה ומתמונות מקום האירוע עולה באופן מפורש שאף אחד מהם לא התחשב בשדה הראיה המוגבל שהיה לכל אחד מהם: התובעת - לא שמה לב, משום שהמפגש בין הרכבים אירע כשרכב התובעת היה בעיקול ואילו הנתבע לא הבחין ברכב התובעת אשר הגיע משמאלו, משום שמשמאל לרכבו של הנתבע הייתה צמחיה, אשר הפריע לו את שדה הראיה. לעניין זה מעיד הנתבע כך: "...ישנה עשביה בגובה של לפחות 2 מטרים ...אין טווח ראיה, העשבייה הייתה בצד שמאל שלי, מצד ימין של התובעת" (ראה בעמ' 3 לפ',ש' 12- 13). ג. אני לא מקבל את עדותו של הנתבע, שהוא עמד עם רכבו לפני הפס הצהוב, אך לא עמד בעת קרות התאונה וגם אם אקבל את הטענה, שרכב התובעת סטה לימין, איני מקבל את טענת הנתבעים, שרכב התובעת סטה לשוליים עד לאותו מקום הנראה בתמונות אשר צורפו לכתב ההגנה. טענה זו, על סטייה עד למקום הנראה בתמונות - אינה מתקבלת על דעתי ועוד אוסיף לעניין זה, שמיקום הפגיעות בשני הרכבים, שוללים את טענת הנתבע, שאכן ההתנגשות אירעה עמוק בשול השמאלי של הכביש - כפי שנראה על פני התמונות. לאור העובדות והנסיבות אני קובע, שהנתבע אשר ביקש לצאת מאותו שביל ומאחר והעשבייה מצד שמאל הסתירה לו את שדה ראיה לכיוון ממנה הגיעה התובעת, המשיך בנסיעה ובלט בכביש עד כי חסם את המשך דרכה של התובעת ובשל כך לא הבחין אף אחד מהם, מבעוד מועד, ברכב האחר וכך אירעה ההתנגשות. הפגיעות ברכבים אף מחזקים מסקנה זו ומתחזקת אף המסקנה, שהיה זה רכבה של התובעת אשר פגע ברכב הנתבע - אך היה זה לאחר שרכב הנתבע חסם את דרכו של רכב התובעת. ד. בכתב התביעה, מציינת התובעת, שרכב הנתבע פגע בעוצמה ברכבה ובכתב ההגנה, טוענים הנתבעים, שרכב התובעת פגע ברכב הנתבע. בשאלה מי פגע במי, אין עקביות בעדותה של התובעת, שכן בעוד שבכתב התביעה נאמר בצורה חד משמעית שרכב הנתבע פגע בעוצמה ברכבה, אומרת התובעת בעדותה בבית המשפט, שבעצם היא לא יודעת מי פגע במי. התובעת נשאלה על ידי בית המשפט מי פגע במי ועל כך משיבה: "אני לא יודעת, אני פגעתי בו, הוא פגע בי, הייתה התנגשות" (עמ' 3 לפ',ש' 6-7). פגיעה זו הייתה כה חזקה עד כי לא נותר לשמאי מטעם התובעת להכריז על רכבה כאובדן כללי. 4. הנימוקים שפורטו לעיל, מצביעים על כך, ששני המעורבים בתאונה לא נהגו בזהירות הדרושה, אחד לא שם לבו לרכב בו נהג השני, אחד לא ראה את רכבו של השני לפני האירוע - התובעת בשל עיקול הכביש ובשל הצמחייה והנתבע ביציאתו לעבר הכביש, כאשר הצמחייה משמאל הסתירה לו את הגעת רכבה של התובעת. הנתבע אשר יצא מדרך עפר לכביש ראשי, היה צריך לנהוג במשנה זהירות ביציאה זו ובמיוחד כאשר שדה הראיה מכיוון הגעת מכוניתה של התובעת הוסתר על ידי אותה צמחיה עליה מדבר הנתבע והנראית בתמונות שצורפו. יציאה זו לעבר כביש וחסימת דרכו של רכב התובעת - מטילה על הנתבע אחריות גבוהה יותר מאשר על התובעת ולכן קבעתי, שבנסיבות אלו יש להטיל על הנתבע אחריות בשיעור של 60% ואילו על התובעת יש להטיל אחריות בשיעור של 40% ובהתאם לחלוקת אחריות זו - על הנתבעים לפצות את התובעת. 5. באשר לסכום הפיצוי, אני מחליט כדלקמן: א. א) התובעת תבעה את ערך הרכב בסכום של 7,000 ₪ והפחיתה מסכום זה את ערך השרידים בסך של 560 ₪ ולכן הגיעה התובעת לסכום תביעה בגין פריט זה בסך של 6,440 ₪. אני מקבל את טענת נציג שומרה בעניין זה, שחלה טעות בחישוביה של התובעת, יען כי בקביעת השמאי את שוויו של הרכב, החליט הוא להפחית 10% בשל מספר הקילומטרים ולכן קבע השמאי את שווי הרכב לסך של 6,300 ₪ ומסכום זה יש להפחית את ערך השרידים בסך של 560 ₪, כך שהתוצאה תהא, שבגין פריט זה הוכיחה התובעת נזק בסך של 5,740 ₪. ב) כמו כן, הוכיחה התובעת את שכרו של השמאי בסך של 900 ₪ ואין אני מקבל את טענת נציג שומרה, שהשכר הוא מופרז בנדון דנן. (ראה טענת נציג שומרה בעמ' 4 לפ',ש' 7- 8). שכרו הנ"ל של השמאי כולל גם את המע"מ והיות והתובעת שילמה סכום זה בפועל, לא מצאתי סיבה המצדיקה פיצוי נמוך מזה, אשר יגרום לה לחסרון כיס. ג) התובעת צרפה לכתב התביעה מסמך שהוצא על ידי "אלדן" חב' להשכרת רכב וממסמך זה עולה, שהחל מיום 16.6.10 ועד יום 30.6.10 אכן שכרה התובעת רכב והיא שילמה סך של 1,764 ₪. לאור העובדה שרכבה ניזוק בתאונה עד לאובדן כללי, הגעתי למסקנה ששכירת הרכב היא תוצאה ישירה מקרות התאונה וטענת שומרה, על כי לא הוכח על ידי התובעת שהיה צורך בהשכרת רכב אינה סותרת את טענת התובעת ואת ההסבר שלה לצורך בהשכרת הרכב במועדים המפורטים באישור "אלדן" (ראה טענות התובעת בעניין זה בעמ' 2 לפ',ש' 31- 32). ד) כך גם הוכיחה את הצורך בגרירת הרכב ותשלום בסך של 285 ₪, אך לא הוכיחה את הקשר הישיר בין אותן נסיעות הבאות לידי ביטוי בקבלות שצורפו (נספח 4) ובין קרות התאונה. התובעת לא הוכיחה את פריט הנזק בסך של 5,000 ₪ הנתבע בגין עוגמת הנפש - זאת גם לאור קביעת בית המשפט, שגם לתובעת הייתה אחריות לתאונה זו. 6. אם כן, העולה מהאמור לעיל הוא, שהתובעת הוכיחה נזקיה בסך של 8,689 ₪ (שווי הרכב, שכ"ט שמאי, השכרת רכב, גרירה) ולאור קביעת בית המשפט את האשם התורם של התובעת, אני מחייב את הנתבעים, שניהם ביחד ו/או כ"א מהם בנפרד לשלם לתובעת סך של 5,213 ₪ (60% מגובה הנזק הנ"ל) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה - 25.1.11- ועד התשלום בפועל. כמו כן ובהתחשב ברשלנות התורמת, אני מחייב את הנתבעים, באופן סולידרי, לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 400 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. יתרת סכום התביעה נדחית - מהנימוקים שפורטו לעיל. הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.כבישתאונת דרכים