קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת פגע וברח עם רכב חונה: פתח דבר עניינה של תביעה קטנה זו, בנזק רכוש שנגרם לרכב בבעלות התובע שמספרו 3580751 (להלן: "הרכב"), כתוצאה מתאונה שאירעה ביום 19.12.10, עת התנגש ברכב התובע, רכב שפרטיו אינם ידועים, שעה שהרכב חנה בסמוך לבית (להלן:"התאונה"). התביעה הוגשה כנגד חברת הביטוח המבטחת את הרכב בפוליסת ביטוח מקיף (להלן:"הנתבעת"). טענות הצדדים בקליפת אגוז: טענות התובע לטענת התובע, ביום התאונה רכבו חנה בסמוך לביתו ולאחר שירד מביתו נוכח, כי רכבו נפגע מאחור ונגרם לו נזק וכי לא הושארו פרטי הפוגע. לטענתו, בקרבת מקום מגוריו נעשים שיפוצים בקופת החולים וכי הפגיעה נעשתה, ככל הנראה, מרכב שעבד במקום. התובע צירף לכתב התביעה אומדן ראשוני של שמאי מיום 21.12.10 הקובע, כי גובה הנזק הינו בסך 6,385 ₪ . חברת הביטוח, הודיעה לו במכתב מיום 19.12.10, כי אין בכוונתה לפצותו מאחר ולא השתכנעו בנסיבות האירוע. כמו כן, הודיעה חברת הביטוח במכתב מיום 29.12.10 על ביטול הפוליסה בתום 30 ימים, קרי: ביום 28.01.11 בחצות. לנוכח סירוב חברת הביטוח לפצותו הוגשה התביעה דנן. טענות הנתבעת חברת הביטוח טוענת בכתב הגנתה, כי על פי הערכת שמאי מטעמה הנזק ברכב התובע נגרם תוך כדי נסיעתו של הרכב וסביר להניח, כי הנזק הינו נזק עצמי שגרם התובע לרכב בעת נהיגתו. עוד לטענתה, כשנה לפני האירוע הנדון דיווח התובע על נזק נוסף שנגרם לרכבו בשל אותן נסיבות ממש, מה שהוביל אותה לפקפק בגרסתו ולכן הורתה על חקירה פנימית של נסיבות התאונה. תוצאות החקירה העלו, כי רישיונו של התובע היה בשלילה כשנה וחצי לפני התאונה בשל אי תשלום קנסות ובשלב מסוים התווספה שלילה כתוצאה מהחלטת בית המשפט לתעבורה (דו"ח החקירה מיום 28.12.10 צורף כנספח לכתב ההגנה). יוצא אם כן, כי על פי הוראות הפוליסה (פרק ד'1) תנאי למתן כיסוי ביטוחי הוא שלנהג היה רישיון בתוקף, ומאחר ואין חולק, כי רישיונו של התובע לא היה בתוקף במועד התאונה דין התביעה להידחות. באשר לנזק, טוענת המבטחת, כי המדובר בנזק מופרז הנעדר קשר סיבתי לתאונה. לטענתה סך נזקיו המוכחים של התובע הינם בסך 6,385 ₪ ואילו הוא תובע סך 13,000 ₪ וזאת ללא כל הסבר וראיה. דיון והכרעה ביום 19.5.2011 התקיימה ישיבת הוכחות, מטעם התביעה העידו התובע ורעייתו ומטעם חברת הביטוח העיד אילון מרקוס. התובע העיד באשר לנסיבות התאונה כדלקמן: "האוטו היה בחנייה, ירדתי למטה לתלות את הכביסה ומצאתי אותו פגוע. הרמתי טלפון לחברת הביטוח והתחילו לתחקר אותי. ... אני שבע שנים מבוטח והכל היה בסדר. האוטו היה בחנייה אשתי נהגה מטבריה עד הבית והאוטו היה בחנייה. יש הערכת שמאי ללא תיקון. אני נכה וזה רכב שמשמש אותי לטיפולים ולבתי חולים שאני צריך לנסוע". (עמ' 1 לפרוטוקול, ש' 8-13). רעייתו של התובע אף היא העידה באשר לנסיבות התאונה כדלקמן: "אני הגשתי את התביעה בשם בעלי. ... סיפרנו להם שיש לי עסק בטבריה וחזרתי מטבריה והחנתי את הרכב בחניה של הבית ומעבר לחניה מתבצעים עבודות שיפוצים של קופת חולים, החנתי את הרכב כי בעלי בפסילה ואני נוהגת. ירדנו לתלות כביסה וראינו את המכה ממש רצינית שנאלצנו לערב את חברת הביטוח למרות שזה גורם לי להגדלת פרמיה. .." (עמ' 1 לפרוטוקול, ש' 15-22). חברת הביטוח, כאמור, מתכחשת לנסיבות התאונה כפי שתוארו על ידי התובע ורעייתו. לטענתם על פי דו"ח חקירה פנימית שבוצע מטעמם עולה, כי התובע הודה בפני החוקר כי הוא נהג ברכב והוא זה שהחנה אותו בסמוך לבית. עוד עולה מהדו"ח, כי רישיונו של התובע בשלילה וכי הוא התחמק מלענות ישירות בעניין זה, תוך ניסיון להסתיר זאת. במהלך הדיון ביקש העד מטעם חברת הביטוח להמציא תקליטור ותמליל השיחה בין החוקר מטעם חברת הביטוח לבין התובע. בהחלטתי מאותו היום קבעתי, כי התקליטור והתמליל יוגשו תוך 10 ימים. ביום 31.5.11 הוגש תמליל השיחה ממנו עולה, כי התובע מודה, לכאורה, כי הוא נהג ברכב ביום התאונה והוא זה שהחנה אותו בחניית הבית: "יובל (החוקר - א.ד-ש): בחנייה בבית, אוקי, עכשיו מי האחרון שנהג ברכב? מנשה (התובע - א.ד-ש.): אני יובל: מתי אתה זוכר? מנשה: אה... מתי מה? יובל: מתי נסעת בו פעם אחרונה, מנשה אה... בתשע עשרה לחודש הייתי בחנות בטבריה, חזרתי בסביבות השעה בערך פלוס מינוס אה שלוש וחצי רבע לארבע הגעתי הביתה, אה עליתי הביתה, ירדתי בסביבות שש שש וחצי, יובל: רגע, בשלוש וחצי ארבע רבע לארבע החנית אותו ליד הבית, מנשה: נכון יובל: את הרכב ליד הבית, הבנתי, ואז ירדת בערך בשש וחצי סביבות וראית את הנזק, מנשה: בדיוק," (עמ' 4 לתמליל). נשאלת השאלה האם יש בסתירה זו בין גרסת התובע ורעייתו בפניי, כי היא זו שנהגה ברכב ביום התאונה לבין גרסת התמליל כדי לשלול כיסוי ביטוחי? לדידי, לאחר שעיינתי בעיון רב בטענות הצדדים הגעתי למסקנה, כי אין בסתירה זו כדי לשלול כיסוי ביטוחי ואסביר; חברת הביטוח מבססת את אי זכאות התובע לכיסוי על הוראות הפוליסה וזאת מבלי שצירפה כלל את הפוליסה. יתרה מזו, כזכור חברת הביטוח טוענת בכתב הגנתה, כי שמאי מטעמה העריך את הנזק שנגרם לרכב וקבע, כי הוא נגרם תוך כדי נסיעה ולא כשהרכב נייח כטענת התובע. חברת הביטוח לא צירפה כל מסמך ו/או חוות דעת של השמאי מטעמה ולא הביאה לעדות כל חוקר תאונה או מומחה אחר שיקבע, כי אופי הנזק מתיישב יותר עם העובדה שהרכב נפגע בזמן נסיעה ולא בזמן חניה. בנסיבות אלו חלה החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו להציגה כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, מד(4) 595)). ביחס לאי העדת עד רלוונטי, נפסק: "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד... ככלל,אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו...". (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245. ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. נ' צ'רבוס ניהול, תק-של 2002 (2) 650, עמ' 655. התובע היה עקבי בגרסתו, גם בתמליל חקירת החוקר מטעם חברת הביטוח, בציינו כי הרכב נפגע עת חנה בחניית הבית: "מנשה: בתשע עשרה לחודש בסביבות השעה, אל תתפוס אותי במילה כן? יובל: לא, בסביבות, כן כן, לא... מנשה: בסביבות שש שש וחצי, יובל: בערב? מנשה: בערב, ירדתי למטה, ראיתי את האוטו דפוק, יובל: ...למטה וראיתי את הרכב דפוק, איפה זה היה? איפה ראית אותו? מנשה: כשירדתי מהבית לכוון החנייה, יובל: בחנייה בבית, מנשה: כן, ליד הבית, כן" (עמ' 3 לתמליל, ש' 13-21). משמע, לא הוכחה טענת חברת הביטוח כי הרכב היה במהלך נסיעה בזמן התאונה. יוצא אם כן, שאין רלוונטיות לטענת חברת הביטוח, כי ביום התאונה רישיונו של התובע היה חסר תוקף או בשלילה, שכן לא הוכח בפניי שהפגיעה ברכב אירעה בעת נסיעת הרכב ולא בחנייה, שהרי לא הוצגה בפניי, כאמור, חוות דעת השמאי מטעמה, לפיה אופי הפגיעה מתאים יותר לפגיעה במהלך נסיעה ולא חנייה. יתרה מזו, לא הוכחה בפניי טענת המבטחת, כי רישיונו של התובע נפסל פסילת בית משפט. המבטחת צירפה דו"ח סליקה ממרכז הסליקה של חברות הביטוח, אך לא הגישה כל מסמך רשמי או תעודת ציבור בעניין זה. התובע הן בתמליל והן בעדותו טען כי השלילה היא מנהלית בשל אי תשלום קנסות. בכל מקרה גם על פי דו"ח הסליקה השלילה של בית המשפט היא מיום 19.7.10 למשך חודש אחד, כך שבמועד התאונה לא הייתה שלילה. מבין השיטין מעלה חברת הביטוח טענות מרמה מצד התובע כדי לזכות בתגמולים להם לא זכאי. אף שהטענה לא הועלתה בריש גלי מצאתי לנכון לדון בה; סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, שכותרתו "מרמה בתביעת תגמולים" קובע, כי: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו". ברע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה (פורסם באתר נבו) (1998), נפסק כי הדיבור "בכוונת מרמה" כולל שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת המרמה, מוטל על המבטחת,כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. מאחר שהמדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת, של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח, דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת מרמה (ראה, ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589 (1986)). "יחד עם זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העובדות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט - יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו" (רע"א 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם באתר נבו) (2010). בענייננו, תמליל השיחה בין התובע לחוקר מטעם חברת הביטוח הוגש לאחר מועד ההוכחות ומבלי שניתנה לתובע הזדמנות להסביר את הסתירה בין הגרסאות, כנדרש בהתאם לפסה"ד בעניין יצחק פלדמן לעיל, שכן הוא לא נחקר לעניין זה בחקירה הנגדית. כפי שציינתי, לא הוכחה כל מרמה בנוגע לטענת התובע כי הרכב נפגע עת עמד בחניית הבית. מה גם שבע"א 4593/97 נסרה נ' הפיניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (פורסם באתר נבו), נפסק, כי "תחושת הצדק הבסיסית היא, כי כל מקרה של ספק צריך להתפרש לטובת המבוטח, ולא להפך". דברים אלו של בית המשפט המחוזי אומצו על ידי ערכאת הערעור. לא זו בלבד, עולה מדו"ח החקירה, כי החוקר ממליץ למבטחת לבדוק גרסתו של התובע באמצעות פוליגרף לנוכח נכונותו לעבור בדיקה זו וזאת כתנאי לתשלום. גם בעדותו טען התובע כי הוא מוכן להיחקר במכונת אמת, אולם המבטחת סירבה מאחר שעבר צינטור (עמ' 1 לפרוטוקול, ש' 9-10). אם כן, לא ברור סירוב המבטחת לבדוק את גרסתו של התובע במכונת אמת ו/או לחילופין לבדוק את גרסת רעייתו. עוד טוענת חברת הביטוח, כאמור, כי התובע הגיש תביעה דומה כשנה בטרם האירוע הנדון ואשר נסיבותיו זהות למקרה דנן (ראה, הודעה על התאונה מיום 1.10.09 - נ/2 וחוות דעת השמאי ביחס לאותה תאונה - נ/1), לפיה הרכב נפגע מאחור בזמן שחנה בסמוך לבית, מה שעורר את חשדה, שכן אין זה סביר שהרכב ייפגע באותן נסיבות פעמיים. אין בידי להסכים עם טענה זו של חברת הביטוח העובדה שהרכב נפגע פעם שנייה בנסיבות דומות אין בה כדי להצביע על ניסיון מרמה וגם אין בכך כדי להצביע על חוסר סבירות בלתי מתקבלת על הדעת שרכב ייפגע באותן נסיבות פעמיים. סוף דבר אשר על כן, אני מקבלת את התביעה. על פי חוות דעת שמאי שהוגשה על ידי התובע במסגרת שמיעת הראיות עלות התיקונים הינה בסך 3,295 ₪ וכי שכ"ט השמאי הינו בסך 500 ₪ (ראה ת/2). לפיכך, אני מורה למבטחת הנתבעת לשלם לתובע סך 6,385 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה (24/1/11) ועד התשלום בפועל (בכפוף להוראות הפוליסה בדבר השתתפות עצמית). כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 500 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. משפט תעבורהרכברכב חונהתאונת דרכיםתאונת פגע וברח / הפקרהנזק לרכב