תביעה לפיצוי מוסכם

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לפיצוי מוסכם: 1. זו תביעה לפיצוי מוסכם, על פי הסכם שנערך בין הצדדים, למכירת בית. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, והנתבעים קיבלו רשות להתגונן. במסגרת קדם משפט, הוגשו תצהירי עדויות ראשיות ואז הסכימו הצדדים, שפסק הדין יינתן על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, תשמ"ד - 1984. 2. אין מחלוקת על העובדות דלהלן: ביום 16.2.82, חתמו הצדדים על הסכם, לפיו מכרו הנתבעים לתובעים (להלן: "המוכרים" ו-"הקונים"), בית בכרמיאל. תמצית ההסכם - המוכרים הצהירו שהם בעלי כל הזכויות בבית, הקונים הצהירו שהם מעוניינים בו, הקונים התחייבו לשלם תמורה מוסכמת והמוכרים התחייבו להעביר את החזקה עד 25.11.82 וכן להעביר את הבית, נקי מכל חוב, שעבוד ומשכנתא, על שם הקונים. עוד נקבע בהסכם, בסעיף 13: הבית לא הועבר על שם הקונים, אלא כ- 12 שנים מאוחר יותר, בשנת 1994, וזאת בעקבות הליכים לאכיפת ההסכם, שנקטו הקונים, בבית המשפט המחוזי בחיפה. 3. הקונים טוענים, שהמוכרים הפרו את התחייבויותיהם כלפיהם, בכך שמלכתחילה הצהירו בהסכם הצהרות שוא, כאילו הם בעלי הזכויות, בעוד שלא היו כאלה, בכך שהעלימו מהקונים את העובדה, שהמוכרים לא שילמו לבעלים הקודמים של הבית, מהם קנו את הזכויות, את מלוא התמורה ולכן לא נרשמו הזכויות על שם המוכרים ובכך שלא עשו את המוטל עליהם, להעברת הדירה על שם הקונים במועד. 4. המוכרים התגוננו בשורת טענות, שתמציתן: "הבעלות הפורמאלית לא נרשמה על שמנו, אך בפועל, היינו בעלי הזכויות; לא הפרנו את ההסכם, שכן הקונים ידעו על הקשיים הצפויים בהעברת הבעלות בבית על שמם; מטעם זה גם לא ננקב בהסכם תאריך יעד להעברה; הקונים מנועים מ"לאחוז את החבל משני קצותיו", בכך שגם תבעו אכיפה וגם פיצוי מוסכם; ובסופו של דבר, הועברה הבעלות על שם הקונים ולא נגרם להם כל נזק, ודאי לא נזק בשיעור של 20,000 דולרים". 5. בתצהיר העדות הראשית של הנתבע מס' 1, הוא חזר על הטענות הנ"ל והוסיף, כהנה וכהנה, טענות מטענות שונות. הוא לא הותיר איש, נקי מהאשם להפרות המתוארות בתביעה, לרבות עורכי הדין בעיסקה בה קנו המוכרים את הבית, עורך הדין שערך את העיסקה בין הצדדים בתיק דנן ובעליו הקודם של הבית, שמכר זכויותיו למוכרים, - כולם הפרו התחייבויותיהם למוכרים, הוליכו אותם שולל וכו' - רק המוכרים "תמימים", "הלכו שולל" ו"נפלו קורבן" למעללי האחרים. 6. בפועל, התרשמותי שונה לחלוטין: המוכרים נהגו, לכל אורך הדרך, בזלזול מוחלט בקיום התחייבויותיהם, כלפי כולי עלמא: לאנשים שמכרו להם את הזכויות, לא שילמו את שהגיע להם ולכן לא הועברו הזכויות בדירה על שמם; כלפי מס שבח - לא שילמו את המס על רכישת הבית, למס רכוש - לא סילקו חובות ולא דיווחו על שינוי סטטוס הנכס ממגרש למבנה, והעיקר - כלפי הקונים, לא עשו כלום, כדי לעמוד בהתחייבויותיהם וגם ההתראות והפניות החוזרות ונשנות, לא הניעו אותם לכך. הנתבע מס' 1 אומר במפורש בתצהירו, שעיכב את תשלום התמורה לבעליו הקודמים של הבית, כדי לאלצם להתפשר, ורק: "לבסוף נאלצתי בלית ברירה בתאריך 6.7.93 לשלם את החוב." ברור שללא קשר ליחסי המוכרים עם הבעלים הקודמים של הזכויות, היה על המוכרים לשלם את חובותיהם לבעלים הקודמים ללא דיחוי, כדי לעמוד בהתחייבות כלפי הקונים. מפיו של נתבע מס' 1, הביטוי "נאלצתי בלית ברירה" אינו מליצה. העברת הזכויות על שם המוכרים, לא התקדמה עד שהגישו הקונים תביעה לאכיפה נגד המוכרים. גם דרך זו ארכה עד מאד: תחילה נקטו המוכרים הליכי השהייה רבים ומגוונים וגם אחרי שבית המשפט המחוזי חייבם, לקיים את התחייבויותיהם, לא עשו כן, עד שנאלצו לעשות זאת על פי צו, שניתן לפי פקודת בזיון בית משפט, והטיל על המוכרים סנקציה בגין כל דחיה נוספת בביצוע החיוב. בקיצור, בטענות המוכרים, שהם "שעיר לעזאזל", שנפלו ל"מילכוד", ש"הולכו שולל", ושתמימותם, כביכול, היא שאיפשרה לעורכי דין ולאחרים לנצלם, לא מצאתי כלום. 7. אתייחס להלן, עד כמה שניתן, בקיצור, לטענותיהם הספציפיות של המוכרים, אחת לאחת: א. אינני מאמין למוכרים, שהוסבר לקונים מראש, שהעברת הזכויות על שמם מסובכת ועלולה לקחת זמן רב. אין לכך כל איזכור בהסכם, אין לכך כל רמז בראיה אובייקטיבית אחרת ואין לי כל סיבה להניח, שהקונים הסכימו, בלי שום סיבה מיוחדת, לקחת על עצמם סיכון כזה. ב. אין נפקא מינה, שבהסכם לא נקבע זמן קצוב להעברת הזכויות על שם הקונים: ראשית, גם חיוב שלא נקבע זמן קצוב לביצועו, יש לבצע תוך זמן סביר. אינני נדרש, במקרה דנן, לשקול מה הוא הזמן הסביר להעברת הזכויות במקרה דנן, שכן לא יכול ספק, ששתים עשרה שנים, עולות, לפי קנה המידה הסלחני ביותר, על הזמן סביר. שנית, הרי גם את החיובים שהיו מוגבלים בזמן, כמו סילוק החובות לצדדים שלישיים, לא קיימו המוכרים במועד, וקיומם היה אחד התנאים ההכרחיים לקיום ההתחייבות להעברת הזכויות על שם הקונים. ג. הטענה שהקונים מנועים מלתבוע גם אכיפת ההסכם, כפי שאמנם עשו בבית המשפט המחוזי בחיפה, וגם פיצויים מוסכמים, כפי שעשו בתיק זה, שגוייה. גם סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה), תשל"א - 1970 וגם סעיף 13 להסכם בין הצדדים, אותו ציטטתי למעלה, שניהם קובעים ההיפך. ד. אשר לטענתם האחרונה של המוכרים, שלא נגרם לקונים כל נזק, ומכל מקום לא נגרם להם נזק של 20,000 דולר: הטענה הראשונה, מופרכת על פניה. מפרשת העובדות המתוארת בתצהירים ברור, שהקונים סבלו נזקים רבים וקשים במשך 12 השנים, שנאלצו להמתין, עד שביתם נרשם על שמם, והכוונה הן לנזקי ממון, עקב העובדה שלא יכולו לממש את הדירה, לא היו חפשיים להשיג באמצעותה מימון ולא היו יכולים לתכנן את חייהם, מבחינה רכושית, כאנשים שרכושם בידם, והן על הנזק הלא ממוני, שנראה לי, במקרה דנן, קשה, ממושך ומתיש. הטענה השניה היא, למעשה, בקשה שבית המשפט יתערב ויפעיל סמכותו על פי סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה) תשל"א - 1970, דהיינו יקבע כי "הפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה." ההלכה היא, שכדי להפעיל את סמכות ההתערבות של בית המשפט, על המבקש זאת, לטעון במפורש ולהוכיח, את חוסר היחס. עוד קובעת ההלכה, שלענין חוסר היחס שאותו יש להוכיח, אין כל חשיבות לנזק שנגרם לנפגע בפועל, אלא רק לנזק שניתן היה, לצפותו מראש. ראשית - המוכרים לא הוכיחו בענין זה כלום; שנית - מה שטענו מתייחס לכך, שהקונים לא סבלו בפועל כל נזק, דבר שגם אם היה נכון, לא היה בו, כאמור למעלה, כדי לשנות ולא כלום; ושלישית - אילו היה עלי לאמוד את הנזק שהמוכרים היו צופים מראש, כתוצאה מסתברת מההפרה, הייתי מעריך שהסכום שנקבע כפיצוי מוסכם, עומד גם עומד ביחס סביר לנזק זה. דין התביעה, איפוא, להתקבל, במלואה. 8. נותרו שתי שאלות: שאלת הוצאות המשפט והשאלה היכן האלמנט של פשרה, בפסק דין, המקבל את התביעה במלואה ואף פוסק הוצאות. שתי התשובות, במקרה דנן, מבוססות על אותו בסיס: פסק דין של פשרה, על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, אינו פסק דין שיעדו "לחתוך" בזכויות הצדדים, אלא להשיג שני יתרונות, בסדר החשיבות דלקמן: היתרון הראשון - לאפשר לבית המשפט לעשות צדק, גם מקום שלפי הדין המהותי, היתה תוצאה זו קשה להשגה, והיתרון השני - לעשות זאת ביתר יעילות ומהירות, מאשר ניתן על פי סדרי הדין הרגילים. במקרה דנן, הצדק מחייב, שהקונים, שהם התובעים, יקבלו את מלוא הוצאותיהם, ובמידה והדבר כרוך בשאלה של הערכה, - שההערכה תיעשה על הצד הגבוה. הדברים פשוטים ועולים ממה שנאמר כבר למעלה: המחלוקת בתיק זה התעוררה, לא בגלל חילוקי דעות כנים, בשאלה של עובדה, של חוק, או של תפיסת עולם, אלא משום שצד אחד נוהג כאילו מאומה אינו מחייבו והכל מותר לו: מותר לזלזל בזכויות הצד השני, ולהתעלם מדרישותיו הלגיטימיות, מותר לטעון שכל המעורבים בענין "נוכלים" ומותר גם להעלות את כל הטענות הנ"ל, כטענות הגנה בבית המשפט, בתצהיר, למרות שאפילו באחת מהן לא נמצא כלום. גישה זו של הנתבעים, היא שגרמה לכך, שהתובעים נאלצו להקדיש כעשור וחצי מחייהם, כדי לקבל מה שהגיע להם כדין. היעלה על הדעת שבשם הצדק, יימנע מהתובעים, לקבל חזרה, לפחות חלק ממה שנאלצו לסבול ולהוציא מכיסם? איזה מן צדק הוא? לאור כל האמור, למרות שמדובר בפסק דין על דרך פשרה, לא מצאתי לנכון להפחית מאומה, ממה שמגיע לתובעים על פי תביעתם וגם את ההוצאות, לא מצאתי לנכון לפסוק על פי שיעור "סלחני" מאשר השיעור הנחוץ, כדי לפצות את התובעים על מלוא חסרון הכיס, שהנתבעים גרמו להם. 10. מהנימוקים דלמעלה, אני מחייב את הנתבעים, לשלם לתובעים, סכום של - 20,000 דולרים של ארה"ב, בתוספת ריבית בשעור 11% לשנה, שתחושב לפי שעור מצטבר שנתי, החל מיום הגשת התביעה, 12.2.89 ועד התשלום בפועל, וזאת בשקלים, לפי השער היציג של הדולר ביום התשלום, בתוספת הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין, בסכום השווה ל - 20% מסכום פסק הדין, בתוספת מע"מ. פסק דין זה ניתן לאחר שהפסקתי לכהן בביהמ"ש בעכו. מזכירות ביהמ"ש בחיפה תעביר את התיק למזכירות בעכו וזו תשלח העתקי פסק הדין לצדדים. פיצויים מוסכמיםפיצויים