קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לפירוק שיתוף ומזונות: 1. המערערת, אשת המשיב (להלן "האשה" ו"הבעל"), תבעה בביהמ"ש המחוזי מזונות לעצמה ו"פרוק שיתוף כלל נכסי בני הזוג". התביעה החלה להתברר בביהמ"ש המחוזי, ועברה לביהמ"ש לענין משפחה. לא היתה מחלוקת שהאשה עזבה את הבית בטרם תגיש את התביעה. לפיכך לא נפסקו לה מזונות זמניים בביהמ"ש המחוזי, ואח"כ גם בבימ"ש קמא, עד שתתברר צדקת עזיבתה. 2. בבימ"ש קמא קיבלו הצדדים את הצעת ביהמ"ש בענין מתכונת הדיון, "לפיה לא יישמעו בתיק זה עדים, שכן העדים הפוטנציאלים הם הצדדים עצמם, והצדדים יסכמו בכתב ויסתמכו על מסמכים לצרך קבלת פסק דין" (ב"כ הנתבע הוסיף להסכמתו את המלים "וסבורים כי התובעת אינה זכאית למזונות באשר היא עובדת". לכאורה צמצם ב"כ הנתבע את בסיס טענתו נגד תביעת המזונות רק לענין מעשי ידיה, אך כפי הנראה הכונה היתה לא לצמצום אלא להרחבה דוקא, היינו שגם מחמת עבודתה אין היא זכאית למזונות. מסתבר שכך כנראה הבינו זאת כב' השופט קמא וגם באי כח שני הצדדים בסיכומיהם). כב' השופט קמא דחה את התביעה על שני ענפיה. את תביעת המזונות דחה מחמת העזיבה ומחמת אי ההצלחה של האשה להוכיח שעזבה בצדק. אדרבה, כב' השופט סבר שדוקא הבעל הוכיח שעזבה שלא בצדק. צדק כב' השופט קמא בסוברו שעל האשה הנטל להוכיח את צדקת עזיבתה. את התביעה בענין הרכוש דחה כב' השופט קמא תוך הנמקה לקונית. 3. אינני בטוח שנכון היה להציע הסדר דיוני כפי שהוצע, כאשר זכות האשה למזונות תלויה בעיקר במהמנות הגירסאות של בני הזוג בענין הסיבה לעזיבה. אך משהסכימו ב"כ הצדדים להצעה, ובכלל זה ב"כ האשה למרות שידע שנטל ההוכחה על האשה בענין צדקת עזיבתה, ולאור זאת שיש רגליים בחומר המצוי בתיק (כולל התסקיר של פקידת הסעד) למסקנה של כב' השופט קמא, נראה לי שנכון לאמץ את החלק שבפסה"ד הנוגע למזונות האשה. אגב אעיר, שטענת ב"כ האשה בסיכומיו בבימ"ש קמא, כאילו הבן ינון תומך בגירסת האשה בדבר התנהגות הבעל כלפי האשה, אינה מדויקת. הדברים שנאמרו בעמ' 3 בתסקיר, שעליהם מסתמך ב"כ האשה, נאמרו לפקידת הסעד מפי האשה ולא מפי הבן יינון. כך עולה מהקטע בסוף עמ' 3, וכן מראש התסקיר, שם מצויין שפקידת הסעד שוחחה רק עם בני הזוג והבת הקטנה. 4. שונים הדברים לדעתי בענין השיתוף בנכסים ובענין פרוק השיתוף בדירה. אינני סבור שחומר הראיות המצוי בתיק בימ"ש קמא מביא למסקנה שחזקת השיתוף בנכסים בין בני הזוג אינה חלה. אדרבה, נוטים הדברים דוקא לכוון ההפוך. גם אינני סבור שצדק כב' השופט קמא בקובעו שאת פרוק השיתוף בדירה המשותפת לבני הזוג צריך לעכב עד הגיע הבת הקטנה לגיל 20. אבהיר את דברי ואפתח בענין חזקת השיתוף. 5. בני הזוג נישאו ב1969- והולידו ארבעה ילדים (שלשה מהם היו בגירים כשהוגשה התביעה, ובת הזקונים היתה אז בת 15. התביעה הוגשה ביום 5.5.96). האשה טענה בתביעתה שהיו בחיי הנישואין עליות ומורדות, והבעל לא כפר בכך בהחלטיות בכתב ההגנה, אלא שם את הדגש על כך שעיקר המאמץ הכלכלי והטפול בבית רבץ עליו. בדבריו לפקידת הסעד אמר הבעל (ואני מצטט את הדברים כפי שנוסחו בתסקיר, אם כי אין הם ציטוט מלולי של דברי הבעל): "לדברי דוד, חיי הנישואין בתחלה היו יפים. רק בשנים האחרונות חלה הדרדרות במצב". בהמשך מפורטות טרוניותיו של הבעל כנגד האשה באזני פקידת הסעד, והיא מוסיפה: "למרות כל זאת, טוען דוד, שהוא למד לחיות עם כל התופעות והארועים שקרו, הוא אוהב את אשתו באמת ובתמים ולא מעונין כיום להתגרש. לדבריו הוא מרגיש שבשנים האחרונות נמצאת נצחיה במשבר וסבור שזה קשור לגיל המעבר". ועוד נאמר בתסקיר: "לדברי דוד, כאשר הילדים היו קטנים נצחיה טיפלה בהם היטב. אולם משגדלו, נצחיה הפסיקה לתפקד כאם". כל הדברים המצוטטים הם דברי הבעל, והם מתארים תמונה שונה במדה רבה מהנטען לצורך המשפט מפי הבעל. ראוי גם לזכור שבשנת 1981 רכשו בני הזוג דירה למגוריהם, והחוזה נעשה על שם שניהם יחד, וגם כיום אין מחלוקת שהדירה בבעלות שני בני הזוג (להלן "הדירה"). אם נצרף את הדברים הנ"ל לחזקה שעומדת ממילא לזכות האשה, לכאורה ראוי היה לקבוע "עפ"י החומר שבתיק", שהשיתוף העקרוני הוכח דיו. הדגשתי את המלים "השיתוף העקרוני", משום שראוי לבחון, למרות השיתוף העקרוני, אם יש נכסים שיוצאים מגדר השיתוף, כגון גימלה מהמל"ל וכספי פיצויים שקיבל הבעל ב1985-, בעקבות תאונת עבודה שקרתה לו והותירה אותו נכה בשעור 10%. הבעל טוען, ועקרונית בצדק, שאם נקיש לענין הלכת השיתוף מחוק יחסי ממון בין בני זוג (שאינו חל על בני הזוג, כיון שנישאו לפני החוק), ראוי יהיה שלא לכלול את כספי הפיצויים והגימלה במסגרת השיתוף. יחד עם זאת יתכן שיש גם רגליים לטענת האשה, שבטלה הזיקה בין כספי הפיצויים והגימלה הנ"ל, לבין הכספים שיש כיום לבעל, לאור זאת שבין 1985 ובין יום הגשת התביעה, פתח הבעל (ב1985-) מינימרקט וניהל אותו 8 שנים, ואח"כ פתח חנות נעלים במשך שנתיים וחצי, ואח"כ חזר לעבוד כשכיר. יתכן שהבעל השקיע את כספי הפיצויים בשני העסקים הנ"ל ונכשל בעסקים, ולכן חזר להיות שכיר. אלה דברים המצריכים ברור. (יצויין גם שיש לכאורה טעם בטענת ב"כ התובעת, שאין בכתב ההגנה טענה כלשהי שהכסף נובע מפיצויים ומקצבה עקב תאונת עבודה). גם אם הסכימו הצדדים על מתכונת הדיון מראש, כאשר כב' השופט לא יכול היה לצפות שתתעוררנה שאלות כאלה, ראוי היה, משנתעוררו הספקות, לזמן את הצדדים להשלמת הטעון והראיות בנושאים האלה, בטרם יינתן פסק הדין. 6. כאמור לא נתקבלה תביעת האשה גם לענין פרוק השיתוף בדירה, וביהמ"ש הורה: "בענין מכירת דירת המגורים, ניתן לפנות לביהמ"ש לאחר הגיע הבת הקטינה לגיל 20". הבת הקטינה נולדה ב1981- (לא נתחוור המועד המדויק). כב' השופט קמא לא נימק למה זה ועל מה זה נקב דוקא בגיל 20. ניתן להניח שהתכוון לסיום השרות הצבאי. לכאורה לא נכון היה לעכב את ביצוע המכירה עד גיל 20. אני מניח שכב' השופט קמא סבר שראוי להפעיל את סעיף 40 א' לחוק המקרקעין, כדי להבטיח שלבת הקטינה יהיו מגורים נאותים. ואולם, משלש סיבות לא היה נכון לקבוע שרק אחרי גיל 20 ניתן יהיה לפנות לביהמ"ש לענין מכירת הדירה, ואלו הן: א) סעיף 40 א' הנ"ל מדבר על קטינים, כלומר עד גיל 18. הבת כיום כבת 17 ואולי יותר; ב) אין אנו יודעים כלל אם הבת תשרת בצבא, ומה יהיו תנאי שרותה, ואולי תהיה במסגרת אחרת, ואם בכלל תרצה לגור עם אביה אחרי גמר הלימודים; ג) לאור זאת שהבעל זכאי למחצית שווי הדירה, ויש גם כספים לחלוקה (שאולי בחלקם מגיעים רק לבעל ואינם נכנסים לשיתוף), אפשר שהבעל יכול למצוא סדור מגורים נאות לבת, גם אם ייעשה הפרוק בדירה לאלתר. אין הצדקה, ללא ברור נאות, להשאיר את האשה ללא יכולת למצוא פתרון מגורים לעצמה, במשך תקופה כה ארוכה. ראוי לזכור שלפי הוראת כב' השופט יתחיל ההליך רק אחרי הגעת הבת לגיל 20. ב"כ האשה טען שראוי היה שבימ"ש קמא יורה על פרוק השיתוף בדירה, ויותיר לבדיקה רק את השאלה הנובעת מהוראות סעיף 40א', ובכך צודק ב"כ האשה. 7. בשוקלי את הדברים האמורים לעיל, סבורני שאין מנוס מלהחזיר את הענין לבימ"ש קמא להשלמת ראיות וטענות, ולמתן פס"ד מנומק. אני נאלץ להורות על החזרת התיק, כיון שבגלל דלילות החומר והספקות שהעליתי, אין אני יכול להכריע בעצמי בכל השאלות הנוגעות לרכוש. יודגש שהדברים אינם אמורים לענין מזונות האשה, שלגביהם אני דוחה את הערעור, וכן לענין מתן ההוראה העקרונית בדבר פרוק השיתוף בדירה, שלגביו אני מקבל את הערעור ומורה על פרוק השיתוף בדירה, וכן לענין השיתוף העקרוני בנכסים, שלגביו אני מקבל את הערעור. אני מורה גם, כדי למנוע מחלוקת בענין המועד הקובע לשיתוף בנכסים, שבנסיבות הענין המועד הוא יום 15.4.96, יום עזיבת האשה את הבית. 8. התיק מוחזר כאמור להשלמה וזאת בשני ענינים: א) לענין השיתוף בנכסים (פרט לקביעה העקרונית שחל שיתוף בין בני הזוג כאמור), ובימ"ש מתבקש לבחון רק את השאלה אם ראוי להוציא מכלל השיתוף את כספי הפיצויים והקצבה (ובהקשר לכך לבחון האם הכספים שהיו קיימים ביום הגשת התביעה, נובעים או קשורים לפיצויים ולקצבה, כלם או חלקם); ב) כמו כן מתבקש כב' השופט קמא לבדוק את הצורך בעכוב הביצוע של פרוק השיתוף בדירה, עפ"י סעיף 40 א' לחוק המקרקעין, ובכל מקרה להתיחס לגיל 18 של הבת כגבול העליון להבטחת המדור לבת. אין צו להוצאות.פירוק שיתוףמזונות