קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לקבלת תוספת 10% לפנסיה: .1התובע עבד אצל הנתבע במשך 14שנה עד שפוטר ב- 1969בנסיבות המזכות אותו בתשלום קצבת פרישה חודשית. התובע מבקש, על-פי כתב התביעה, לחייב את הנתבע להוסיף % 10על כל תשלום חודשי של הפנסיה מיום שהפסיק לעבוד ואילך, ולהצהיר על חבות הנתבע להמשיך ולשלם לו את הפנסיה לפי חישוב הבסיס בתוספת של %.10 בכתב ההגנה טען הנתבע, בין השאר, כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת ההתישנות. בדיון שהתקיים בפני הרשם הוחלט כי הצדדים יגישו סיכום טענותיהם בכתב לעניין טענת ההתישנות. הסיכומים הוגשו כבר באוגוסט 1988ורק עתה הועבר התיק לדיון בפני המותב ולהלן החלטתו בנוגע לשאלת ההתישנות. .2העובדות הצריכות לענייננו, בשלב זה, מוסכמות על דעת באי-כוח הצדדים והן כדלקמן: א) התובע עבד אצל הנתבע כמרצה בבית הספר בסמ"ת משנת 1955עד 31.8.1969; ב) התובע זכאי לקצבת פרישה לפי סעיף 14(ב) לחוקת הגמלאות של עובדי הנתבע; ג) סמוך למועד פרישתו של התובע מן העבודה, בעת שנקבעו זכויות הפרישה שלו, נתגלתה מחלוקת בין הצדדים בדבר חישוב המשכורת הקובעת של התובע כבסיס לחישוב קצבת הפרישה. התובע ביקש לכלול במסגרת ה"משכורת הקובעת" תוספת בשיעור % 10ממשכורתו הבסיסית אותה קיבל בתקופת עבודתו, אילו הנתבע טען כי מדובר ב"תוספת" שאיננה נכללת בהגדרת ה"משכורת הקובעת" על-פי חוקת העבודה; ד) בהסכמת הצדדים, הועברה המחלוקת ביניהם להכרעת בורר עוד בינואר .1969 הבוררות התנהלה עד אמצע שנת 1970, מועד שבו הוגשו לבורר הסיכומים מטעם התובע; ה) פסק בורר לא ניתן מעולם. באי-כוח הצדדים העלו בסכומיהם סברות שונות לסיבת אי-מתן פסק הבורר, אך אין ביניהם מחלוקת כי הבוררות התנהלה, כאמור, עד אמצע 1970ולא נסתיימה בפסק בורר; ו) פרט להליך הבוררות הנ"ל לא התנהל הליך משפטי כלשהו בין הצדדים בעניין המחלוקת הנדונה, עד להגשת התביעה בתיק זה ביום 24.3.1988; ז) התובע מקבל מהנתבע, מדי חודש בחודשו, מיום שפרש מעבודתו ב- 1.9.1969קצבת פרישה ללא התוספת של % 10האמורה לעיל. .3כאמור מבקש התובע לחייב את הנתבע לשלם לו הפרשים בשיעור % 10מהקצבה לכל חודש מיום תשלום קצבת הפרישה הראשונה ואילך, ולהצהיר על זכאותו של התובע לקצבת פרישה הכוללת אותם % 10גם לעתיד. .4באת-כוח הנתבע טוענת בסיכום טענותיה כי עילת התביעה בתיק זה נולדה ביום 1.9.1969, בעת פרישת התובע מהעבודה. לטענתה התקיימו כל היסודות המהווים את עילת התביעה כבר במועד זה. העובדות הקשורות בפרישת התובע, קיום חוקת הגמלאות ותנאי הזכאות לקצבת פרישה שיעורה ומרכיביה, אופי התוספת של % 10אשר שולמה לתובע בתקופת עבודתו, והפרת ההסכם אשר נגרמה לטענת התובע על-ידי הנתבע. בכך שלא כלל אותה תוספת כמרכיב של קצבת הפרישה. כל אלה כבר התקיימו, לטענת בא-כוח התבע, במועד התשלום הראשון של קצבת הפרישה סמוך להפסקת העבודה. מאחר שחלפו מאותו יום ועד הגשת התביעה לבית-הדין למעלה משבע שנים, טוענת באת-כוח הנתבע כי התביעה התיישנה על-פי הוראות סעיפים 5ו- 6לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958(להלן - חוק ההתיישנות), ומסיבה זו יש לדחותה על הסף. .5אכן, צודקת באת-כוח הנתבע בטענתה שעם התשלום הראשון של קצבת הפרישה, עבור חודש ספטמבר 1969, נוצרה עילת תביעה בגין תשלום הקצבה בלא התוספת של %10, שבה מדובר. ואולם, חרף עמדת באת-כוח הנתבע, יש לאמר כי מדי חודש בחודשו, נולדת עילת תביעה חדשה, כך שבמועד כל תשלום נוצר חוב שניתן לתבוע בבית משפט. כל חודש נוצרת עילה המבוססת על העובדות שציינה באת-כוח הנתבע, אך נוספת עליהן העובדה שחלף המועד לתשלום הקצבה בגין אותו חודש. כל העובדות הללו, לרבות מועד התשלום שחלף, מהוות את עילת התביעה לתשלום של אותו חודש. התביעה שלפנינו, מבוססת איפוא, על עילות בתיעה רבות, דהיינו על אוסף של עילות שכל אחת מהן נולדה במועד החיוב בתשלום הפנסיה של כל חודש. לפיכך, תקופת ההתיישנות בת 7השנים על-פי סעיף 5לחוק ההתיישנות, מתחילה רק מיום שנולדה כל אחת מהעילות, ומשהוגשה התביעה לבית-הדין ביום 24.3.1988- חלה ההתיישנות רק לגבי אותן עילות שנוצרו שבע שנים לפני מועד זה. בדב"ע מה/150- 3[1] נדונה תביעתם של שלושה פרופסורים-גמלאים של האוניברסיטה, שביקשו לכלול את "רכיבי הרכב" המשכורתם בחישוב המשכורת הקובעת לצורך הפנסיה, וזאת למפרע מיום צאתם לגמלאות. בע' 258אומר בית-הדין הארצי ביחס לאותה תביעה: "...התביעה היא תביעה כספית רגילה, המתחדשת מדי חודש בחודשו לגבי הפנסיה שצריכה להשתלם בגין אותו חודש". ולאחר דיון במהות הרכיבים הנ"ל מסכם בית-הדין הארצי ואומר באותו עמוד: "מכל האמור עולה, כי 'רכיבי הרכב' הם חלק מהשכר לצורך תשלום פנסיה, והפרופסורים זכאים כי אלה יחושבו במשכורת לצורך חישובה של הפנסיה, החל מן המועד שבו שולם כל אחד מאותם רכיבים לפרופסורים הפעילים, וזאת לתקופה שלא תעלה על תקופת ההתיישנות, היינו שבע השנים שקדמו ליום הגשת התביעה..."(ההדגשות לא במקור). אנו רואים איפוא, כי בית-הדין הארצי ראה את התביעה בגין תשלום פנסיה כעילה המתחדשת מדי חודש בחודשו, והיא נולדת מחדש במועד תשלום הפנסיה של כל חודש. בעניין אחר, דן בית-הדין הארצי בשאלה אם תוספת אשר שולמה לעובדים ונקראה "תוספת אוטומטית" הינה חלק מהשכר אשר עבורו חייבת היתה המעבידה לשלם דמי גמולים לקרן הפנסיה (ראה דב"ע מג/85- 3[2]). לאחר שנקבע כי שומה היה על רשות הנמלים לשלם דמי גמולים ל"נתיב" גם בעד אותו "רכיב" שאינו אלא חלק אינטגרלי של שכר היסוד, התייחס בית-הדין הארצי לערעור הנגדי, בעניין ההתיישנות, וכך נאמר שם [2], בע' 143: "צדק בית-הדין בקובעו, כי 'אותו נזק אשר נתבע לאחר 7שנים מאז התגבשותו התיישן על-פי הוראות חוק ההתישנות, תשי"ח-1958, שכן החובה להפריש מתגבשת מדי חודש בחודשו ועל כן היא מתיישנת כתום 7שנים". וראה גם ההפניה בהמשך הדברים לדיון לט/46- 3[3], שם נדונה הפרת חוזה על-ידי אי-ביצוע תשלומים של המעביד ל"מבטחים". בענייננו נאמר שם [3], בע' 112: "המערער דנן רשאי היה לתבוע את המשיבה, כי תשלם ל'מבטחים' את הסכומים המגיעים ממנה ותעביר רת הניכויים משכרו. תביעה מעין זו, שעילתה חוזית (הפרת חוזה) יכול היה המערער להגיש 'מדי חודש בחודשו', כל אימת שהמשיבה הפרה את חובתה, היינו שתים עשרה פעמים בשנה. דא עקא שתביעות כנ"ל מתיישנות בזו אחר זו מקץ שבע שנים...". בעניין זה מן הראוי להזכיר את הדברים שציטט בא-כוח התובע בסיכומיו מתוך ספרו של הדו"ר זוסמן [9] סדר הדין האזרחי, מהדורה חמישית בע' 152: "פלוני שהתחייב לשלם מאה שקלים חדשים בעשרה שיעורים חודשיים של 10שקלים חדשים כל אחד, החיוב מוליד עשר עילות תביעה ובצידה של כל אחת מהן זכות תביעה, שכן זמן הפרעון של כל שיעור ושיעור הוא יסוד מיסודותיה של עילת התביעה, והשוני בזמני הפרעון של השיעורים יוצר מספר עילות תביעה כמספר השיעורים. לשם גבית כל שיעור ושיעור הרשות בידי הנושה להגיש תביעה לבית-המשפט...". וראה הלכות דומות בפזיקה: ע"א 166/59[4פ, בע' 1141; ע"א 367/83[5], בע' 638; ת"א (נצ') 986/81[6], בע' .320 .6באי-כוח הצדדים התייחסו בסיכומיהם גם לעניין הליך הבוררות וההשלכה שיש להליך זה על השאלה שבפנינו - שאלת ההתישנות. כאמור לעיל, כאשר התעוררה לראשונה, לפני מועד פרישת התובע, המחלוקת בנוגע לחישוב התוספת של % 10כרכיב של ה"משכורת הקובעת" לצורך קצבת הפרישה, פנו הצדדים בהסכמה לבורר על מנת שיפסוק בעניין זה. מסיבה בלתי ידועה, לא נתן הבורר את פסקו. הליך הבוררות שנתקיים בשנים 1970- 1969לא נסתיים, איפוא, בפסק בורר, ולא נתקתיים כל הליך משפטי אחר עד הגשת התביעה בתיק זה ביום 24.3.1988, כ- 18שנים לאחר מכן. הסכם הבוררות הסתיים אוטומטית כאשר פג המועד למתן פסק הבורר. וראה לעניין זה האמור בספרה של הד"ר אוטולנגי [10]: בוררות דין ונוהל - מהדורה שניה מורחבת בע' 62: "בדרך כלל קובעים הצדדים את המועד בו חייבים הבוררים לתת את פסקם. לא קבעוהו במפורש בהסכם - התקופה שנקבעה עבורם בפסקה טו לתוספת היא שלושה חודשים, עם אפשרות הארכה אחת נוספת. עבר המועד שנקבע למתן הפסק והתקופה לא הוערכה - לא על-ידי בית-המשפט - פוקע הסכם הבוררות". וראה גם פסקי הדין המוזכרים שם באותו עניין: המר' 7/50[7]; והמר' 170/49[8]. משלא נטען כי סוכם על-ידי הצדדים על מועד למתן פסק הבורר, הרי לפי סעיף 2לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, רואים את הסכם הבוררות כמכיל את ההוראות שבתוספת לחוק. בסעיף טו לאותה תוספת נקבע כי: "על הבורר לתת את פסק הבורר תוך 3חודשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך או שנדרש להתחיל לדון בו ע"י הודעה בכתב של בעלי הדין, הכל לפי המוקדם יותר, אולם רשאי הבורר להאריך את התקופה עד לשלושה חודשים נוספים". עולה מכך, כי לכל המאוחר היה על הבורר לתת את פסקו בתום המועד של שישה חודשים מיום שנמסרה לו הבוררות בינואר .1969ממועד זה ועד הגשת התביעה לבית-הדין, חלפו עברו למעלה מ- 18שנים. משלא ניתן פסק הבורר במועד - ולמעשה לא ניתן כלל - פקע הסכם הבוררות, וממילא לא היה עוד מעצור למרוץ תקופת ההתיישנות, וזאת בין אם חל על המקרה סעיף 15לחוק ההתיישנות ובין אם לאו. שאלת התחולה של סעיף 15לחוק ההתיישנות אינה דרושה איפוא לענייננו, מאחר שבכל מקרה חלפו הרבה מעבר ל- 7שנים ממועד תחילת הבוררות ועד לפניה לבית הדין. המועד אשר עשוי היה לסייע לתובע ולהאריך את תקופת ההתיישנות על-פי סעיף 15הנ"ל תם הרבה זמן לפני 7שנים שקדמו להגשת התביעה לבית-הדין. משקבענו, כאמור לעיל, אין עוד צורך להתייחס לטענות הנכבדות האחרות שהעלו באי-כוח הצדדים בפירוט ובהרחבה בסיכום טענותיהם. .7אנו דוחים את טענת הנתבע כי יש לדחות את כל התביעה כולה בגין התיישנות, אך קובעים כי דין התביעה, ככל שהיא מתייחסת לתקופה שמעבר ל- 7שנים לפני הגשת התביעה לבית הדין - להידחות על אתר.פנסיה