קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום מביטוח לאומי על ירידה בשמיעה: 1. לפנינו תביעה להכיר בליקוי השמיעה ממנה סובל התובע כתאונת עבודה ולשלם לו דמי פגיעה בגין הירידה בשמיעה. עובדות המקרה נקבעו בהחלטה מיום 14.12.99 בה מונה ד"ר ברקו לשמש מומחה של בית הדין וליתן חוו"ד באשר לקשר הסיבתי הרפואי בתביעה הנדונה. 2. עובדות המקרה כפי שנקבעו בהחלטה הן כדלקמן: התובע עובד במפעל עשות אשקלון. במהלך התקופה שמחודש נובמבר 85 ועד אוגוסט 93 עבד בין היתר בחדר חישול, שם עוצמת הרעש שנמדדה הינה 101.6 דציבלים. התובע עבד 45 שעות בשבוע. מעת לעת הועבר התובע לעבוד במחלקות אחרות במפעל בהם לא נמדד רעש מזיק. להערכתו, בתקופה הנ"ל (משנת 85 עד שנת 93), היה כשני שליש מהזמן בחדר חישול ואילו יתרת הזמן במחלקות האחרות. משנת 93 הוא אינו חשוף בעבודתו לרעש מזיק. התובע מתלונן על צפצופים באוזניים וירידה בשמיעה. 3. המומחה התבקש להשיב על השאלות הבאות: א. האם קיים קשר סיבתי רפואי בין העבודה, אותה ביצע התובע, כמתואר לעיל, לבין ליקוי השמיעה ממנו הוא סובל כיום? ב. האם ליקויי השמיעה מהם סובל התובע, הם בגדר "מחלת מקצוע"? ג. האם ניתן לומר שליקויי השמיעה מהם סובל התובע, התפתחו על רקע של "פגיעות זעירות מצטברות" בעלות אופי בלתי הפיך שהצטברותן גרמה לליקויי השמיעה מהם סובל התובע- בהתאם "להילכת המיקרוטראומה"? ד. במידה והמצב הקיים נגרם גם בגין תהליך תחלואתי טבעי וגם בגין פגיעות זעירות באופן בלתי הפיך (מיקרו-טראומה) מה מידת ההשפעה שהיתה לכל אחד מהגורמים על המצב הקיים? 4. חוות דעתו של המומחה התקבלה ביום 7.3.00. לצדדים הודע ביום 12.3.00 כי הם רשאיים לשאול שאלות הבהרה ואם לא כן לסכם בכתב. ב"כ התובע הגיש שאלות הבהרה ביום 29.3.00 ואלה הועברו למומחה שהשיב עליהם ביום 23.7.00. ב"כ הנתבע הגישה סיכומיה בכתב ביום 27.9.00. התובע לא הגיש סיכומים. 5. מחוות הדעת של המומחה עולה כדלקמן: מר עטיה נחשף בין השנים 1985-1993 למפלסי רעש מזיקים. מתלונן על ליקוי שמיעה וטינטון (טינטון-תלונה ראשונה ב-1991). בדיקת סקר מ-1981, מועד קבלתו לעבודה, מראה שמיעה שמורה בתדירויות הדיבור וירידה בשמיעה בתדירויות הגבוהות. בדיקות שמיעה עוקבות בתאריכים שונים, עד 1998, מראות שבמשך השנים שמיעתו, לפחות בתדירויות הדיבור, לא החמירה. במספר בדיקות שמיעה, כולל האחרונה, הופיעו בתדירויות הגבוהות שקעים אופייניים לפגיעת רעש לשמיעה. כלומר, שמיעתו של מר עטיה בתדירויות הדיבור לא נפגעה אלא רק בתדירויות הגבוהות וזה, כנראה, היווה טריגר להופעת הטינטון. 6. בתשובותיו לשאלות ביה"ד אומר המומחה: א. קיים קשר סיבתי רפואי בין העבודה, אותה ביצע התובע, לבין ליקוי השמיעה ובעיקר הטינטון ממנו סובל כיום. ב. לגבי ליקוי השמיעה - זה עומד בהגדרה של "מחלת מקצוע", אך ללא פגיעה בתדירויות הדיבור. הטינטון הנובע ממנו הוא העיקר. ג. פעלה כאן, חלקית, "הילכת המיקרו-טראומה". ד. פעל כאן גם תהליך תחלואי רגיל, שכן ליקוי שמיעה מסויים היה כבר קודם ולמעשה ההחמרה בשמיעה, עקב חשיפתו לרעש, הייתה מזערית. העיקר מבחינת השינוי במצבו - הופעת הטינטון, כלומר, חשיפתו לרעש הביאה להופעת הטינטון. 7. שאלות ההבהרה שהועברו למומחה היו כדלקמן: א. אבקש לתאר את ההחמרה - השוני בעקומות מול השמיעה - משנת 1981 מול 1998? ב. האם קיימת ירידה נוספת בשמיעה במהלך עבודתו משנת 1981 ועד היום? ג. אם אין ירידה נוספת בשמיעה - מדוע אתה מייחס את הטינטון עליו טוען התובע לעובדה זו ולא למצבו הקודם? 8. לשאלות ההבהרה ענה המומחה כדלקמן: א. ב-5.3.81 בוצעה בדיקת סקר שמיעתי. בבדיקה זו השמיעה היתה בתדירויות הדיבור. בתדירות 4000 ליקוי שמיעתי של 25 דציבל באוזן אחת ו-40 דציבל באוזן השנייה, בתדירות 8000 ליקוי שמיעה של 60 דציבל ב-2 האוזניים. ב. ב-20.5.98 בוצעה בדיקת שמיעה מלאה. בבדיקה זו נמצא ליקוי שמיעה עצבי ב-2 האוזניים, מעט יותר משמאל (יתכן וגם בבדיקה קודמת האוזן השמאלית היתה יותר פגועה בתדירות 4000). תדירויות הדיבור עדיין שמורות ב-2 האוזניים, אולם מופיע "שקע" אופייני לפגיעת רעש, שלא היה קיים בבדיקת הסקר ב-1981, והשמיעה בתדירות 4000, שהיא התדירות העיקרית הנפגעת מרעש יורדת באוזן אחת ל-50 דציבל ובשנייה ל-80 דציבל. קיימת החמרה גם בתדירויות 6000-8000 ב-2 האוזניים. מכאן שקיימת החמרה בשמיעתו מ-1981 ועד היום, עם הופעת "שקע" טיפוסי לפגיעת רעש. ההחמרה בשמיעה מתבטאת רק בתדירויות הגבוהות. במקרים בהם החולה מתלונן על טינטון וישנה תשתית שמיעתית להוכחת טענותיו, ובמקרה שלפנינו ישנה החמרה בתשתית השמיעתית, יש לקבל את תלונתו על טינטון כפי שהיא, שכן טינטון היא תלונה סובייקטיבית ואין כל דרך או מבחן אובייקטיבי היכול להוכיח או לשלול את תלונת החולה. 9. בסיכומיה טענה ב"כ התובע כי אין להכיר בירידה הקלה בשמיעה כ"מחלת מקצוע" מאחר וזו לא הביאה לירידה בכושר השמיעה בתדירות הדיבור. בהתאם לתקנה 7 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) תשי"ד-1954, אין להכיר בירידה בשמיעה כמחלת מקצוע כאשר אין פגיעה בתדירות הדיבור. במקרה דנן אין פגיעה כזו ולכן אין להכיר לנוכח תקנה זו בהחמרה בשמיעה עקב חשיפה לרעש כתאונת עבודה. אכן צודקת בעניין זה ב"כ הנתבע. התקנות בעניין זה הינן ברורות וחד משמעיות. נקבע בהן שרק כאשר יש ירידה בשמיעה בתדירות הדיבור, ניתן להכיר בכך כמחלת מקצוע , לפיכך, לא ניתן להכיר במקרה דידן כמחלת מקצוע. 10. חרף האמור לא נכון לומר כי התקנה הנ"ל חלה בסוגיית המיקרו-טראומה. במקרה דידן אכן ישנה ירידה קלה בשמיעה וירידה כזו אכן יכולה להחשב לתאונת עבודה עפ"י עקרון המיקרו-טראומה אף אם לא מדובר בירידה בשמיעה בתדירות הדיבור. יתר על כן אף עניין הטינטון אינו כפוף לתקנה הנ"ל ויכול להיגרם עת חלה פגיעה בשמיעה כפי שציין בצדק המומחה. אף בעניין זה מקובלת עלינו חוו"ד המומחה. 11. בכפוף לאמור לעיל בסעיף 9 מקובלת עלינו חוו"ד המומחה ולפיה חלה החמרה במצב שמיעת התובע בעקבות הרעש המזיק אליו היה חשוף, הן בהתאם לעיקרון המיקרו-טראומה והן לעניין הטינטון. יש כמובן לזכור כי עת התקבל התובע לעבודה בשנת 1981 נמצא שהוא סובל מליקוי שמיעה. לנוכח זאת יהיה מקום לערוך חשבון עובר ושב כמקובל. 12. סוף דבר - אנו מכירים איפוא בכך שבמקרה זה ארעה לתובע תאונת עבודה עפ"י עיקרון המיקרו-טראומה שגרמה להחמרה קלה מאד בשמיעתו וגרמה לטינטון ממנו הוא סובל. שיעור הנכות שיש לקבוע בגין זאת יעשה ע"י הוועדות המוסמכות לכך. 13. הנתבע ישלם הוצאות משפט בסך 750 ₪. שמיעהירידה בשמיעה וטינטון (ביטוח לאומי)ביטוח לאומי