לשם הטלת אחריות מכח דוקטרינת הרמת מסך, יש להוכיח כי נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של חברה, בהתאם לתנאים שנקבעו לשם כך בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999, ולאור ההלכה הפסוקה לעניין זה. מאידך, על מנת לחייב את בגין הפרתם את חובת תשלום שכר המינימום, על התובע להוכיח את יסודות העוולה כפי שנקבעו בסעיף 63 לפקודת הנזיקין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות אישית בעלי מניות בגין אי תשלום שכר מינימום: 1. התובע עותר לחיוב הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום שכר מינימום, דמי נסיעות בגין תקופת העבודה 1.3.02 - 30.4.04, השלמת שכר מינימום ודמי נסיעות בגין התקופה 1.5.04 - 26.5.07, פדיון חופשה ודמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופיצויי הלנה. התובע עותר להטלת אחריות אישית על הנתבעים 2 ו- 3, בעלי המניות ומנהלי הנתבעת 1 בניהול עסקי תאגיד תוך ביצוע עבירות פליליות ומכח הוראות חוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987 (להלן: "חוק שכר מינימום"), ולחלופין מכח עילת הרמת מסך ההתאגדות. 2. בכתב ההגנה נטען כי דין התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3 להידחות על הסף בהעדר יחסי עובד ומעביד ו/או עילת תביעה ובהעדר סמכות עניינית לבית הדין. לגופו של עניין נטען כי התובע לא עבד במשרה מלאה אלא במשמרות והשתכר בהתאם לכמות המשמרות שביצע בחודש נתון; התובע הסכים ששכרו ישולם באמצעות טיפים שיתקבלו ישירות מלקוחות המסעדה ובמידת הצורך יושלם שכרו לגובה שכר המינימום, ושכרו בפועל היה גבוה משמעותית משכר המינימום; התובע הסכים ששכרו יכלול זכאותו לדמי נסיעות ולחלופין זכאותו לדמי נסיעות הינה בהתאם לאופי משרתו, 3.5 משמרות בשבוע; התובע אינו זכאי לפדיון חופשה ודמי הבראה ולחלופין זכאותו היא בהתאם לאופי וסוג משרתו; התובע התפטר מעבודתו וסרב להצעת הנתבעת להמשיך לעבוד בעסק חדש שהקימו הנתבעים 2 ו- 3 כאשר ההודעה על סגירת המסעדה והכוונה להמשיך ולהעסיקו נמסרה לתובע חודש קודם לכן. 3. הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהיר. דיון והכרעה 4. הנתבעת 1, חברה פרטית בע"מ (להלן: "החברה"), הפעילה משנת 1998 ועד לסוף חודש 5/07 את מסעדת "ביג מאמא" ברח' נג'ארה 13 בתל אביב (להלן: "המסעדה") שעיסקה העיקרי היה אירוח לקוחות במתחם המסעדה. בנוסף, הפעילה הנתבעת 1 שירות לממכר המזון שנמכר במסעדה, במשלוחים. 5. הנתבעים 2 ו- 3, אח ואחות, הינם בעלי מניותיה ומנהליה בפועל של החברה. 6. התובע הועסק על ידי החברה במסעדה בתפקיד מלצר, בעבודת משמרות, עד למועד סגירת המסעדה בתאריך 26.5.07 (ובכפוף למחלוקת לגבי מועד תחילת העבודה). 7. כעולה מסיכומי הנתבעים - ביום 2/3/10, כחודש לאחר סיום הליך ההוכחות, ניתן כנגד החברה צו פירוק על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (פרק (ת"א) 5043-11-09). לפיכך, ובהתאם להוראת סע' 267 לפקו'ת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג - 1983, יש לעכב את ניהול ההליך בהתייחס לחברה ולא ניתן ליתן פסק דין כנגדה בשלב זה. לאור האמור, יתייחס פסק הדין לתביעה שהוגשה כנגד הנתבעים 2 ו-3 בלבד. 8. על פי כתב התביעה ביקש התובע להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2 ו-3, באמצעות ייחוס חובות החברה אליהם מכח דוקטרינת הרמת מסך. 9. בסיכומיו חזר בו התובע מטענתו בעניין הרמת מסך בין החברה לבין הנתבעים 2 ו-3. מנגד ביקש התובע לחייב את הנתבעים 2 ו-3 באופן אישי בתשלום רכיב התביעה המתייחס להפרשי שכר (לרבות פיצויי הלנה), וזאת בעילה של הפרת חובה חקוקה, לפי הוראת סע' 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). עילה זו, על אף היותה עילה מתחום הנזיקין, מצויה בגדרי סמכותו העניינית של בית הדין. 10. לעניין זה מקובלת עלינו טענת הנתבעים לפיה העלאת עילת תביעה חדשה במסגרת הסיכומים מהווה הרחבת חזית אסורה. 11. העילה של הפרת חובה חקוקה על ידי הנתבעים 2 ו-3, לא נכללה בכתב התביעה, לא הועלתה על ידי התובע בכתבי הטענות ומסמכים אחרים שהגיש ואף לא במסגרת הליך ההוכחות בתיק. 12. אין ממש בטענת ב"כ התובע בסיכומי התשובה, לפיה טענת הנתבעים לעניין העלאת טענות חדשות בסיכומים, היא טענה שבסדרי דין, כאשר בית הדין אינו כבול בהם. אחד ההרציונלים העומדים מאחורי הכלל לפיו אין להעלות טענות חדשות במסגרת הסיכומים, הוא הצורך לנהל את ההליך המשפטי בהגינות, תוך מתן הזדמנות נאותה לצד השני להתייחס לטענות המועלות כנגדו. לפיכך אף במסגרת גמישותו הדיונית של בית הדין - אין מקום לאפשר העלאת טענות חדשות בסיכומים, תוך שלילת זכותו של הצד השני להתגונן כראוי כנגד טענות אלה. 13. אשר לטענת ב"כ התובע לפיה המדובר למעשה בטענה משפטית, שניתן להעלות בכל שלב בהליך, לרבות שלב הסיכומים - גם טענה זו אין בידנו לקבל. בנסיבות העניין אין המדובר בטענה משפטית המתייחסת למסכת העובדתית כפי שנפרשה בפני בית הדין במהלך ניהול ההליך, אלא בעילת תביעה חדשה אשר כאמור, לא בא זכרה במסגרת כתבי הטענות האחרים בתיק. הטענה בדבר הטלת אחריות אישית על הנתבעים אמנם הועלתה בכתב התביעה, אך זאת בהתייחס לכלל רכיבי התביעה ומכח דוקטרינת הרמת מסך, ולא בשל הפרת חובה חקוקה על ידם לעניין אי תשלום שכר מינימום כחוק. המדובר בשתי עילות שונות, אשר לשם הוכחתן נדרשים יסודות שונים. לשם הטלת אחריות מכח דוקטרינת הרמת מסך, יש להוכיח כי נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של חברה, בהתאם לתנאים שנקבעו לשם כך בסע' 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999, ולאור ההלכה הפסוקה לעניין זה. מאידך, על מנת לחייב את הנתבעים 2 ו-3 בגין הנזק שנגרם לתובע, לשיטתו, בגין הפרתם את חובת תשלום שכר המינימום, על התובע להוכיח את יסודות העוולה כפי שנקבעו בסע' 63 לפקודת הנזיקין, ובכללם קיומה של חובה מכח חיקוק החלה על המפר, הפרתה וגרימת נזק. ויובהר, טענה שהעלה התובע בכתב התביעה לפיה יש להטיל על הנתבעים 2 ו-3 אחריות אישית בגין אי תשלום שכר מינימום על ידי החברה, מכח הוראת סע' 15 לחוק שכר מינימום, תשמ"ז - 1987, אינה רלוונטית לעניין זה. עניינה של הוראת סע' 15 לחוק שכר מינימום, הינו בהטלת אחריות על מנהלי החברה בגין עבירה שנעברה בידי החברה, בעוד שסע' 63 לפקודת הנזיקין, דן בהפרת חובה חקוקה החלה על המפר, באופן אישי על ידי המפר. בנסיבות העניין, משלא העלה התובע בכתב התביעה טענה כלשהי בדבר קיומה של עילת תביעה מכח הוראת סע' 63 לפקודת הנזיקין, כנגד הנתבעים 2 ו-3 - הרי שלא ניתנה להם הזדמנות ראויה להתגונן כנגד עילת תביעה זו ולהביא ראיות מטעמם להפרכת טענותיו של התובע. 14. לאור האמור אין מקום להידרש לעילה חדשה זו, אשר הועלתה על ידי ב"כ התובע לראשונה בשלב הסיכומים, במסגרת הכרעתנו. כאמור, התובע חזר בו מטענתו בדבר הטלת אחריות אישית על הנתבעת 2ו-3, בהתייחס ליתר רכיבי התביעה (פיצויי פיטורים, הוצאות נסיעה, דמי הבראה ופדיון חופשה), מכח הרמת מסך, ומשכך התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית בזאת. סוף דבר 15. נוכח צו הפירוק שניתן כנגד החברה, ההליכים כנגד החברה מעוכבים בשלב זה. 16. התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית. 17. התובע ישא בהוצאות הנתבעים 2ו-3 ובשכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪ צמודים כדין מהיום. שכר מינימוםאחריות אישית