אחריות בעלי שליטה לשעבר בחברה פרטית בפירוק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות בעלי שליטה לשעבר בחברה פרטית בפירוק:

1. מונחת בפני בקשתו של בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון, להטיל על בעלי שליטה לשעבר בחברה פרטית אחריות אישית וחובת השבה, על פי סעיף 374 לפקודת החברות. זאת, בגין שורה של עסקאות מכר, לגביהן נטען כי העבירו הלכה למעשה נכסים של החברה לחברות קשורות, במחיר הנופל בהרבה ממחיר השוק.
כמו כן, עולה טענה בעניין ערבוב לא ראוי בין החברה בפירוק לחברת הבת שלה, בה לפי הטענה היו המשיבים נושים באורח אישי, בגין הלוואות בעלים. המשיבים מתנגדים לבקשה, בין היתר, נוכח טענתם כי:



מדובר היה בנכסים שאינם אטרקטיביים וקשה היה למצוא להם קונה;




זכותם היתה להחליט על סגירה הלכה למעשה של החברה וחלוקת נכסיה, באשר באותה עת לשיטתם לא חבה החברה דבר לנושים חיצוניים, ובעיקר לא לחברת רובינשטיין, אשר ביקשה וקיבלה מאוחר יותר את פירוק החברה.


כמו כן עלו טיעונים נוספים, הכל כפי שיפורט בהחלטתי זו.



טרם אגש להכרעה לגופו של עניין, מן הראוי להוסיף ולהעיר; אין חולק כי נפלה שגגה בטיעוניו הראשונים של המפרק, וזאת בכל הנוגע למכר מגרש אשר היה בבעלות החברה. בעניין זה, הכיר המפרק בטעותו וביקש, במסגרת כתב התשובה, למחוק את הסעיפים הנוגעים לאותו מגרש מן הבקשה, תוך שהוא מודה הלכה למעשה כי המחיר בו נמכר חלק המגרש אשר היה שייך לחברה אינו עילה להפעלת סעיף 374. לבקשה זו, מטבעם של דברים, לא היתה כל מניעה מלהיעתר, אלא שספק גדול בעיני האם ראוי היה כי המשיבים ינסו לעשות שימוש בנקודה זו מעבר להסכמה למחוק אותם סעיפים, ולטעון כי בנפול הטענות בעניין המגרש (אשר ערכו היווה למעלה מ-50% מהסכום הראשוני בו נתבקש חיוב המשיבים), נופלת הבקשה כולה או למצער "ראוי לתת לכך משקל כבד" בעצם ההכרעה הכללית בבקשה.בכך, המשיבים נתפסו, הלכה למעשה לטעות. הבקשה המונחת בפני אינה בקשה לפי סעיף 373 לפקודת החברות; קרי – בקשה העותרת לסעד כללי וחמור, אשר אינו זהה בהכרח לסך הנכסים בהם נעשו פעולות שלא כדין. לו אכן עסקינן היה בבקשה לקבוע כי עסקי החברה, כמכלול, נוהלו בתרמית, הרי שהיה אף היה מקום להתייחס לשאלה, מה משקל הפעולות הבלתי ראויות יחסית לכלל נכסיה ועסקיה של החברה. אלא, שבנסיבות המקרה אין עסקינן בבקשה כללית שכזו, אלא אך לשימוש בסעיף 374 לפקודת החברות, וזאת במסגרת בקשת השבה של שוויין של טובות הנאה או נכסים שנלקחו מן החברה "שלא כהוגן".

נקל לראות, כי כאשר בסעד זה עסקינן, אין עצם היכולת לעשות בו שימוש נגזרת מן השאלה, האם נעשה שימוש אסור בכל או רוב נכסי החברה, או שמא רק בנכס בודד וצדדי יחסית: כך או אחרת, מוגבל הסעד נשוא הסעיף למה שנלקח, הא ותו-לא. לאור האמור לעיל, לא מצאתי כל טעם בבקשת המשיבים לגזור מויתור המפרק על הטענות בעניין המגרש משמעות מקיפה כלשהי. אכן, בכך נגרע מן הבקשה יותר ממחצית הסכום הראשוני שכללה (ואין לי אלא לשבח את המפרק על כך כי, בהגינותו, ביקש למחוק את הסעיפים דנן ברגע בו הובהרה לו טעותו, וזאת להבדיל מן ההתנהלות השגורה מדי במקומותנו, בהם עומדים בעלי דין על סעדים שהוכחו כמיותרים עד לרגע האחרון, ולו במטרה להקשות על הצד שכנגד). אלא, שיגעתי ולא מצאתי הכיצד יש בכך כדי להצדיק ולתמוך בבקשה למחוק את יתר הסעיפים, שעניינם נכסים אחרים, או להשפיע בדרך כלשהי על הפסיקה בשאלה, האם במכירתם נעשה מעשה או הופקה טובת הנאה "שלא כהוגן", אם לאו.

משהגענו לכאן, מן הראוי לפסוק בבקשה לגופה.




עניין לנו, כאמור, בבקשה לפי סעיף 374 לפקודת החברות, ועניינה דרישת השבה; השבת הפרשי ערך של נכסים אשר נמכרו לבעלי השליטה, או ליתר דיוק לחברות קשורות שבבעלות בעלי השליטה, וזאת במחירים הנראים נמוכים מאד לכאורה, וכאשר אין חולק כי המכר לא לווה בהערכת שמאי כלשהי ב"זמן אמת". ראש וראשונה, מן הראוי לדון בטענה הכללית של המשיבים, לפיה אין בנסיבות המקרה תחולה כלשהי לסעיף 374, וזאת הן משום:




הנכסים נמכרו ל"צדדים שלישיים" (באשר יש להבדיל בין ישותם המשפטית הפרטית לבין החברות שבבעלותם, להן ישות משפטית נפרדת).




כיוון שהלכה למעשה, יש להבדיל בין נטילה אסורה, לבין מכר במחיר מופחת.

4. המשיבים, לא דקו פורתא, בשתי הטענות.

אשר לטענה הראשונה (סעיף 3 א.) - הלכה פסוקה היא מזה שנים רבות, כי בכל הנוגע להפקת טובת הנאה שלא כדין, הרי אין נפקא מינא, אם נעשית הנטילה באורח ישיר לכיסו של בעל השליטה או בעל המניות, או שמא בעקיפין, באמצעות קרוב משפחה או חברה קשורה. אכן, אין באמור לעיל כדי לבטל את המושכלה, כי לגופים אלו ישות משפטית נפרדת.
כך למשל, כאשר נקבע, כבר לפני שני עשורים, כי סכומים שהועברו מחברה שלא כדין לאשת מנהל או דירקטור, דינם כסכומים שהועברו שלא כדין אליו עצמו, הרי בוודאי שלא נתכוונה הפסיקה לבטל את ישותה המשפטית העצמאית של אשת הדירקטור; אלא, שלצד זאת ביטאה הפסיקה את המושכלה היסודית, כי אשתו של בעל שליטה אינה "צד זר", וכי בעל השליטה עצמו נהנה, במישרין או בעקיפין, מסכומים שהועברו אליה – קל וחומר מקום בו הם מנהלים משק בית משותף, והסכום שנלקח שלא כדין מושקע בבית המגורים המשותף.
דין דומה חל, בשינויים המחויבים, על חברה קשורה המצויה בבעלותו המלאה של אותו בעל מניות או מנהל.
לא זו בלבד, שאין כל צורך להכביר מילים כי רווח וצבירת נכסים של חברה נשלטת, הינו בבירור אף רווח של בעלי מניותיה, הזוכים לכך כי הגוף שבניהולם יהיה רווחי יותר ובעל נכסים מרובים יותר, אלא שמציאות החיים המודרנית מלמדת, כי אנשי עסקים נוהגים לפעול, לעיתים קרובות, תחת חסותן של שלל ישויות משפטיות, המשרתות את מטרותיהם בדרכים שונות. הדברים מקבלים משנה תוקף, נוכח הקלות היתרה בה ניתן כיום לרשום ולשרשר חברות, כולל חברות שמקום מושבן בחו"ל; הדבר מבהיר היטב את הצורך בהלכה המתייחסת לשאלת הפקת טובות ההנאה באורח מהותי, של זיהוי הנהנים מן הפעולה הפסולה במובן הרחב, ולא רק במובן הצר והפורמלי של הישות המשפטית הקונקרטית שתחתיה נעשתה הפעולה.

5. אותן הנמקות, הלכה למעשה חורצות אף את דינה של הטענה השניה (סעיף 3 ב.).
הגדרתם של "טובת הנאה" או רווח, הינן ממילא רחבות ולא פורמליות, ועניינן כל פעולה אשר מקנה רווח ישיר או עקיף לבעלי המניות. לו עסקינן היה במכר נכסים לצד ג' "אמיתי", קרי, לכיס עושר שהינו זר לחלוטין למוכרים, אכן לא ניתן היה לגרוס כי מכר שכזה, אף אם הוא הפסדי, הינו בגדר "טובת הנאה". אלא, שלא כזה הוא המקרה דנן, בו תמורה המוזלת (אם אכן יעלה בידי המפרק להוכיח כי בתמורה מוזלת עסקינן) הועברה הלכה למעשה לכיס המקורב לזה של המוכרים. עולה, כי אמנם העובדה שהנכס יצא מכיס העושר של החברה בפירוק מהווה תנאי מקדמי להפעלת הסעיף, אלא שלשם קבלת הבקשה, רלוונטי דווקא הכיס אשר קיבל את ההטבה – האם ועד כמה הרוויח, באורח שאינו אפשרי בעסקה שבין צדדים זרים, ועד כמה הדבר קשור בקשר הדוק להיותו מקורב לבעלי המניות המוכרים, אשר עמדו הלכה למעשה (באורח מהותי) משני צידי המתרס של עסקת המכר, קרי: "self dealing".

6. הנקודה הנוספת, אשר מן הראוי להבהירה נוגעת אכן ל-Self dealing, קרי: החובות וההגבלות הנוגעות לאותו מצב דברים יחודי. מצב בו מתקיימת כביכול, עסקה, אלא שעניין לנו באורח מהותי במצב בו אותו צד עומד משני צידי המתרס, והלכה למעשה "מוכר לעצמו" (או לקרובו או חברה בשליטתו) נכסים של חברה המצויה בבעלותו. יחודו של מצב זה, והעובדה כי העקרונות והאיזונים הרגילים הקיימים במכר רגיל (בו חזקה על כל צד כי יפעל למקסם את תועלתו מן העסקה) הובהרו לא אחת בפסיקה, בין היתר כמצב המצדיק חקירה מעמיקה, ובמקרה הצורך אף הפעלת סנקציה, מקום בו הוכח כי הפעולה מנוגדת לדין, או קיפחה באורח לא הגון את נושי החברה המוכרת.

ראוי להדגיש; אין כלל גורף ורחב בדין, האוסר על "מכר עצמי". זאת ואף זאת; הדבר אינו אסור לחלוטין אף במצב בו החברה מצויה בקשיים ובעליה מעוניין למכור את נכסיה ולהפסיק באורח וולונטרי את פעילותה. אלא מאי? במצב כזה, חלות אמות מידה מחמירות שתפקידן למנוע ניצול לרעה של מצבים כאלו להברחת נכסים. קרי- מצב בו בעל השליטה מנצל את עובדת היותו מוכר וקונה גם יחד, ומזכה את עצמו, או חברות אחרות בבעלותו ברכש נכסים ב"מחיר מציאה", מסוג אשר לא יתכן ואינו הגיוני בשוק הפרטי. זאת ועוד; מן הראוי אף למנוע את האפשרות להסוות הברחה על-ידי "תשלום" שאינו אלא להלכה בלבד, סכום נמוך באורח בלתי סביר שאינו משנה את מהות הפעולה כהעברה שלא כדין.
דברים אלו הוסברו בפירוט רב בפסק-הדין בפש"ר 261/97, אשכולי נ' ברקוביץ', ואין לי אלא לאמץ את האמור שם כחלק בלתי נפרד אף מהחלטתי זו. בקצירת האומר, אחזור ואזכיר. אף כי אין איסור על בעל השליטה למכור את נכסי החברה לעצמו, הרי מקום בו הוא עושה זאת, חלה עליו חובה להוכיח כי עשה זאת ברמה גבוהה של הגינות, והקפדה כי המכר יערך בתנאי השוק. זאת, באורח אשר מקביל מבחינה מסויימת לדוקטרינת ה-Entire fairness המקובלת במשפט האמריקאי.

חלק בלתי נפרד מחובה זו, הינה חובתו של מוכר כזה לשמור תיעוד ראוי, כולל, ובעיקר החובה להעזר בהערכת שמאי, אשר יוכיחו הלכה למעשה את הגינות העסקה. כבר כאן אעיר, כי המשיבים שבפני לא עמדו בכך, באשר אין חולק שלא המציאו וכנראה לא ביקשו חוות-דעת שמאית כלשהי טרם מכר הנכסים לחברות בשליטתם. אינני נכונה ליחס משקל כלשהו לטענה הלקונית, שהועלתה אך בשלב מאוחר מאד ובלא כל תיעוד, כי "נעזרו בחבר" (עלום) לצורך קביעת שווי הנכסים. למותר לציין, כי קיומו, שלא לדבר על הסמכתו של החבר דנן לקביעת שווי נכסים לא הוברר כלל.

אותו דין, המחייב את המוכר נכסים לעצמו להוכיח את הגינות העסקה, אין די כי יהיה קיים ברמה המשפטית-תאורטית בלבד, באשר אין צורך להכביר מילים כי אם לא יצוייד ב"שיניים ראייתיות", הרי שיהפוך עד מהרה לאות מתה, אשר יכול ותתקיים במאמרים ובניתוחים מופשטים בלבד. יוצא, כי את החובה להוכיח את ההגינות, יש "לפרוט לפרוטות" באורח שידרש לא רק תצהיר או טיעון מאוחר, אלא גם ובעיקר עריכת ושמירת תיעוד רלוונטי ועדכני ב"זמן אמת" של העסקה. אין עסקינן בחובה סבוכה או יקרה מדי, בעבור אנשים המנהלים חברות ומוכרים נכסים. אין להשלים בשום פנים ואופן עם מצב, בו פלוני מוכר תחילה נכסים בלא חוות-דעת שמאי, ולאחר מכן מערים קשיים דווקא על המפרק, בטענות מטענות שונות בדבר דיוקה של חוות-דעת שמאית מאוחרת מטעם האחרון, אשר אין חולק כי לא כיהן בתפקידו ב"זמן האמת" של העסקה, ולא יכול היה להעריכה במועד חתימתה.
לשון אחר; מקום בו בעל-שליטה או בעל מניות מוכר נכסי חברה לעצמו, בלא לשמור תיעוד ראוי ובלא חוות-דעת שמאית ראויה וערוכה כדין, הרי שלצד המשמעות המשפטית-מהותית של מעשיו, הרי שהוא מייצר אף "נזק ראייתי", כנגד עצמו, בכל הנוגע לשווי הראוי של הנכסים. אי לכך, הרי משמבצע המפרק הערכה בדיעבד (וזאת כמובן בלית ברירה), תתכנה נסיבות בהן יקום הנזק הראייתי, כאמור, לחובת בעל השליטה לשעבר; אי לכך, מקום בו נוצר קושי לקבוע את ערך הנכסים כפי שהיה שנים קודם לכן, דבר המאלץ להסתמך על הערכה מאוחרת, הרי שיתכן אף יתכן כי בית המשפט לא יתיר לבעלי המניות להנות מעוולתם הם; בין אם תתקבל, במצב זה, חוות-דעתו של השמאי מטעם המפרק, ובין אם יחליט בית המשפט למנות שמאי מטעמו ולהטיל על בעלי המניות את מלוא שכר-טרחתו, אין לאחרונים להלין אלא על עצמם בלבד.

6. נסיבות המקרה נראות, על-פניהן, כדוגמא מובהקת לבעייתיות שתוארה לעיל.
מן התשתית העובדתית הבסיסית של הסכמי המכר (אשר קיומם אינו שנוי במחלוקת) עולה כי הנכסים נשוא הבקשה נרכשו, כל-כולם, בידי חברות המצויות בשליטתם של אותם בעלי מניות; וכי אף התמורה של נכסים מסויימים הועברה לחברת-הבת בתור "השקעה", כאשר בפועל הציב המפרק תשתית עובדתית מבוססת המלמדת כי הלכה למעשה, נעשה שימוש בכספים בכדי לפרוע הלוואות בעלים שהעמידו בעלי המניות לטובת חברת הבת.
אין כל צורך להרחיב בדבר חומרתם הלכאורית של מעשים אלו, וזאת ככל שנעשו במצב בו קיימת כנגד החברה נשיה חיצונית (סוגיה בה אדון בהמשך החלטתי זו); זאת ועוד – חומרתם של מעשים זו אינה פוחתת במאומה, אף אם אקבל לצורך העניין את גרסת בעלי המניות לפיה אכן חבה להם חברת הבת סכומים גדולים בגין הלוואות בעלים. אף במקום בו לא נמצאת עילה להדחיית חובם של בעלי מניות אשר העמידו הלוואת בעלים, הרי שבמקרה הטוב ביותר בעבורם, אין הם אלא נושים ככל הנושים האחרים. יוצא, כי אף לו היתה החברה עצמה, להבדיל מחברת הבת, חבה למשיבים בגין הלוואות בעלים, הרי שאין רבותא בכך מקום בו מלוא נכסי החברה או תמורת מכירתם מועברת לבעלי המניות, באורח המרוקן את החברה מנכסים ומותיר את הנושים האחרים בלא אמצעים להפרע מהם. במצב שכזה, עסקינן בהעדפה עצמית של בעלי המניות ובקיפוח אסור של הנושים האחרים, באורח אשר עשוי אף עשוי להוות עילה להחלת סעיף 374 לפקודת החברות. זאת, בגין ניצול השליטה לשם קיפוח הנושים האחרים וסיכול יכולתם להפרע כדי המגיע להם.

7. עתה העת לעבור ולבחון את סוגיית החוב לחברת רובינשטיין. זאת, באשר אם יכשל המפרק בנקודה זו, נשמט לכאורה אדן משמעותי ומרכזי בבקשה, באשר וודאי שקשה יהיה להוכיח תחולה לסעיף 374 לפקודת החברות, מקום בו נמשכו נכסים מחברה שאין לה נושים חיצוניים שלא נפרעו.
אף בנקודה זו אין הנסיבות מטיבות עם בעלי השליטה המשיבים, וזאת בלשון המעטה.
אין מחלוקת כי בין החברה לבין חברת רובינשטיין התנהל מאבק משפטי ארוך שנים, אשר ידע עליות ומורדות, אולם בסופו של דבר אין ספק כי הוכרע כנגד המשיבים, על כל המשתמע מכך. טענתם המרכזית של המשיבים הינה כי פסק-הדין הסופי טרם ניתן במועד בו נעשו העברות הנכסים, ואי לכך, אין כל מקום לראות את החברה כחייבת של חברת רובינשטיין נכון לאותו מועד.
טענה זו לא אוכל לקבל.

אכן, חזיון נפרץ הוא כי בין צדדים להסכמים שלא עלו יפה, מתנהלות מערכות משפטיות סבוכות וארוכות שנים. אלא, שדווקא מושכלה זו פועלת במידה רבה לרעתם של המשיבים, ולא לזכותם דווקא. טיבם של סכסוכים מסחריים סבוכים להתנהל בערכאות במשך שנים, הרי מן הראוי להקפיד ולפרש את הדין באורח אשר ימנע מאחד הצדדים לסכל מראש את תוצאות ההתדיינות, על-ידי ריקון מבעוד-מועד של החברה הנתבעת מנכסים. מושכלה זו אינה נובעת דווקא מגישה אשר רואה בהכרח את הצד שידו היתה על התחתונה בערכאות ככזה "היודע מראש כי הינו אשם". נהפוך הוא; לא אחת, אף צדדים אשר נחלו מפלה בערכאות, ואף נקבעו בעניינם קביעות חמורות בידי המוטבים היושבים בדין, האמינו ומוסיפים להאמין, באורח סובייקטיבי, כי הם-הם הצד הצודק; אלא, שחרף זאת, אין ספק כי צד סביר שכזה מודע ולוקח בחשבון את האפשרות כי בסופו של דבר יצא מן הדיון השיפוטי כשידו על התחתונה. זאת, וודאי וודאי כאשר קיימות אינדיקציות חיצוניות המרמזות על התכונתה של אפשרות זאת, כגון פסק-דין חלקי המכיל קביעות שאינן נוחות לו, או פסיקה של ערכאה דיונית עליה הוא מערער.

מצב דברים כזה נידון והוכרע בפירוט רב, בפסק הדין בפש"ר 1034/02 בשא 10495/03 חניון המרכבה; שם דובר במנהלה של חברה שעסקה בהפעלת חניון, אשר טען לכל אורך הדרך כי לא רק שאין הוא חב דבר לרשות המקומית בגין מיסים וכיוצא באלו, אלא שבפועל הרשות היא שהתנהלה בחוסר תום-לב משווע ופגעה בעסקיו פגיעה אנושה; אלא, שהערכאות לא קיבלו את טיעוניו, ובדיעבד הוברר כי בעוד המאבק המשפטי בעיצומו, מיהר המנהל ושיעבד את נכסי החברה לטובת עצמו. הוער באותו עניין, כי העובדה שהמנהל המתדיין בערכאות משוכנע בצדקתו, וכי למעשה אין הוא חב מאומה, אינה בה נפקא מינא בכל הנוגע לניתוח פעולתו, מקום בו הוא מרחיק הלכה למעשה את נכסי החברה מהישג ידו של הנושה המותנה (נכון לאותה עת). זאת ואף זאת; לעיתים, דווקא אותו "שכנוע פנימי כנה" (אך בדיעבד, בלתי מוצדק), הוא הגורם המניע את בעל השליטה ביתר שאת לפעול להרחקת נכסי החברה מהישג ידו של יריבו, וזאת לא רק משיקול קר של כדאיות כלכלית, אלא אף בשל האמוציות והכעס שמעורר הסכסוך, ובעיקר החשש כי בית המשפט לא יאמץ בסופו של יום את "עמדתו הצודקת".

8. המשמעות מכל האמור לעיל יפה, בשינויים המחויבים, אף לענייננו; מקום בו מתנהל בין החברה לבין גורם אחר מאבק ארוך בערכאות, אין המנהלים יכולים להעלות את הטענה המתממת כי "אין לחברה נושים", וזאת תוך האחזות בטענה הפורמלית כי נכון לאותה עת לא ניתן עדיין פסק-דין לרעתם. דבר זה נכון אף למקום בו טרם ניתנה פסיקה כלשהי, קל וחומר מצב בו ניתן כבר פסק-דין חלקי אשר חלקים ממנו, למצער, אינם נוחים לחברה. יוצא, כי מנהליה של חברה כזו אינם יכולים ליטול את נכסיה ולחלק אותם ביניהם, כאילו אין לחברה נושים, או לפעול ליצירת מצב המעדיף באורח גורף את החובות שחבה החברה (קל וחומר חברת בת) לטובתם בכובעם האישי כנותני הלוואות בעלים. דין כזה, לו היה מאומץ, משמעו היה במקרים רבים סיכול מראש של הליכים משפטיים, קרי – הפיכת עצם הדין והמרות של הערכאות ל'אות מתה'. לחלופין, היתה עשויה להיווצר תגובת נגד, בעייתית ומזיקה אף היא, של ריבוי בשימוש בסעדים זמניים גורפים, אשר היו עשויים לפגוע פגיעה מוקדמת, וקשה, בפעילותן של חברות נתבעות. זאת, נוכח החשש המוצדק כי המנעות מכך תעמיד מניה וביה את התובע במצב בו נזקו הינו בלתי הפיך.
נקל לראות, כי שתי החלופות דנן הינן מזיקות ובלתי ראויות, ויש להעדיף על פניהן את הדין אשר יאסור העדפה עצמית וריקון הלכה למעשה של חברות נתבעות, וזאת על-ידי היכולת להטיל בדיעבד אחריות אישית על מנהלים אשר הרחיקו את נכסי החברה הנתבעת מן הנושים המותנים.

9. נסיבות המקרה דנן, הינן פשוטות וברורות: המעשים נשוא התביעה נעשו, בלא ספק, זמן רב לאחר שפרץ הסכסוך והחל מתברר בערכאות. מסקנה זו, כמו גם תוצאותיה, לא היו משתנות אף לו פסק-הדין החלקי היה מוטה כל-כולו לטובת המשיבים (ואין המצב כן); כמו כן, וכפי שהובהר קודם לכן, אין היא תלויה בשאלה, האם ידעו המנהלים אובייקטיבית כי אין הם הצד הצודק, או שמא היפוכו של דבר. זאת ועוד; בחקירתו, הודה מר סגמן עצמו כי נכון לאותה עת, לא היה חוב נגדי של חברת רובינשטיין כלפי החברה (עליו ניתן היה לבסס, למשל, טענת קיזוז):

"ש. אמרתם שאתם קיבלתם חזרה את הכסף ששילמנו עבור הנכס מיואב רובינשטיין?
ת. משהו כזה. אני לא זוכר במדויק, זה היה לפני כ-17 שנים. "

אלא שחרף הזמן הרב שחלף, ידע המשיב אף ידע לטעון כי חברת רובינשטיין היא זו שחבה לו כספים, וזאת בניגוד לעובדת התשלום אשר אף הוא הודה בה, בסופו של יום, ולא בבחינת "משהו כזה".

דברים אלו מדברים בעד עצמם; הן בכל האמור בהודאה הלכה למעשה, והן בכל האמור בגוון המתחמק שאפיין לא במעט את העדות כולה. זאת, כולל "ליקויי הזכרון" או "ליקויי ההבנה" (או שמא, התחמקות חוזרת ונשנית) של מר סגמן אף בעניין החוב כלפי בנק המזרחי, אשר על-פניו זכה בפסיקה בסך 700,000 ₪ בגין עסקה אשר כבר באה לעולם בנסיבות המקרה (אף אם התביעה בגינה הוגשה שנים מאוחר יותר). זאת, חרף הרישום בספרי החברה, הנוקב במונח "פיגור" – עניין אותו ניסה מר סגמן להסביר כ"זה סכום שרואה חשבון רושם בביאור במאזן ששהבנק רושם בפיגור, אבל מי אמר שזה נכון" – ככל הנראה איש, מלבד ערכאה שיפוטית אשר קבעה את הדברים במפורש, אף אם בדיעבד.
סוגיה זו אינה יכולה להפסל בטענה הטכנית של הרחבת חזית; אין עסקינן בתוספת סעיפי תביעה בגין מחדלים כנגד בנק המזרחי, אלא בחלק אינטרגלי מבירור הרקע העובדתי של החברה, האם ועד כמה היו לה נושים חיצוניים באותה תקופה. האם מצפים המשיבים באמת ובתמים, כי אתעלם מן הרשום במאזני החברה, ומן העולה – ולו בעקיפין ובלשון רפה – אף מטיעוניהם שלהם?
עוד ובמיוחד לאור מה שכבר נאמר על ידי, לגבי דרך עדותו של מר סגמן הפתלתלות ההתחמקות והזכרון המיטבי ככל שהשאלה והתשובה עוזרים לגירסתו, וזיכרון לקוי ככל שתשובה שיתן עלולה להזיק לגירסתו.

10. אין לי אלא לקבוע, אם כן, כממצא עובדתי חד-משמעי: לחברה היו, בתקופה הרלוונטית, נושים אפשריים שנשייתם מותנית, ואשר התדיינו עימה בערכאות; קיומם של הנושים דנן היה ידוע היטב למנהלים, וזאת אף אם סברו (או קיוו) באורח סובייקטיבי כי בסופו של יום יעלה בידם להדוף את התביעה. במצב דברים זה, שורת צעדים שמשמעה מכר כל נכסי החברה והעברת התמורה לכיס עושר אחר, הינו פעולה חשודה ונראית כמנוגדת לדין מעצם טיבה.

משהגענו לכאן, הרי שהמסקנות הינן כדלקמן:



על-רקע סכסוך מתמשך מול חברת רובינשטיין (ובלא צורך להכריע בשאלת החוב לבנק המזרחי, אף כי עולה לכאורה כי אף החוב כלפיו היה ידוע למנהלים – למצער נוכח הרישום בעניין זה בספרי החברה), נעשתה שורה של פעולות מכר.




פעולות שבסופן נותרה החברה הלכה למעשה מרוקנת מנכסים, או למצער נגרעה קופתה באורח משמעותי.


צודק המפרק בטענתו כי המשיבים עורכים ערבוב שלא כדין בין חברת האם לחברת הבת, בכל הנוגע לחבויות כלפיהם עצמם – אלא שאף אם היה הדבר שונה, לא היה בכך בכדי לסייע להם. במלוא הכבוד הראוי לרצון "להשקיע בחברת הבת" (אם אכן כאלו הם פני הדברים, דבר אשר מוטל בספק כבד), הרי שחל הכלל עתיק היומין, כי "על אדם לשלם חובותיו בטרם יהיה נדיב".

11. עתה ראוי לברר ולקבוע ממצאים במחלוקת הקונקרטית אודות שוויים של הנכסים.
אחזור ואבהיר, כי הדרך בה המבקשים מלינים על המפרק בגין "שמאות רטרואקטיבית", הינה במידה רבה נסיון להנות מעוולתם הם, באשר לא טרחו כלל ועיקר לגבות את מעשיהם בחוות-דעת כלשהי בזמן אמת; אי לכך, הרי שהם עצמם, במחדלם, הביאו לאותו אילוץ – ואין הם רשאים לגלגל את תוצאות מחדלם זה על המפרק דווקא.
זאת ועוד; לא עלה בידי המשיבים לקעקע באורח משמעותי את חוות-דעתו של השמאי, אף לא בחקירה הנגדית שבוצעה במהלך הדיון. אכן, הובהר כי השמאי נעזר בהערכות ובהשוואות, אולם הדבר נערך באופן הגיוני סביר וקוהרנטי, תוך העזרות בידע ובדיקות לגבי אותו איזור רלוונטי; זאת, כאשר בא-כוחם המלומד של המשיבים מנסה שוב ושוב "לשים מילים בפי השמאי", בבחינת "ואם אני אומר לך שאת הנכס הזה אי אפשר היה להשכיר-", קרי, הגנבת טענה עובדתית לא מוכחת משל עצמם, שלא נתמכה בכל ראיה או חוות-דעת שמאית, מלבד טיעון בעלמא. כך אף לצד ערבוב – בין אם במכוון ובין אם לאו, של עובדות הנוגעות לשווי נכון לשנת 2001, עם עובדות הרלוונטיות לשנים מאוחרות יותר, שאין להן דבר עם עסקאות המכר נשוא הבקשה. מפאת חשיבות הדברים, אחזור ואדגיש: מחדלם של המשיבים עצמם, הוא שכפה את אותה שיטה מדוייקת פחות של השוואה ואומדן, ואין להם להלין בעניין זה אלא על עצמם בלבד.
זאת ואף זאת; גרסתם של המשיבים אודות פעולותיהם לוקה, אף בסוגיות נוספות. כך למשל, לא עלה בידם להסביר את העובדה כי אף השיקים בגין התמורה אשר שולמה כביכול לחברת הבת, לא נרשמו, נמצאו או הופיעו. זאת, מלבד התשובה "אני לא זוכר, אני לא יודע".

12. הלכה למעשה לא קיימת כל גרסה נגדית מהותית של המשיבים, מלבד ערפול מוחלט תוך ערבוב עובדות. קשה עד מאד להתחמק מן המסקנה, כי אף בחלופה הנוחה יותר למשיבים, נכסים נמכרו במחיר-לא-מחיר למכר עצמי, בלא כל הוכחה מהותית אודות נסיון למוכרם לצדדי ג'. זאת, כאשר הטענה בדבר "פניה לחבר" או "פניה למתווך" אינה מופיעה בתצהיר, ונראית כטיעון בעלמא שעלה לראשונה בחקירה בבית המשפט – דבר שאין צורך להכביר מילים אודות השפעתו על קבילותו, או במקרה הטוב משקלו של טיעון שכזה.

לא פחות מכך, חשוב לציין, כי על-פניו קשה למצוא הכרח עסקי לגיטימי כלשהו לדרך בה הועברו הנכסים, קל וחומר בלא חוות-דעת שמאי מהותית; זאת, בעיקר נוכח העובדה כי לא נמכרו לצדדי ג' (הדבר שלכאורה הגיוני לעשותו, אם אכן עסקינן היה בנכסים שלא ניתן להשכירם), אלא נותרו הלכה למעשה בידי בעלי המניות, אף אם תחת הכסות של ישויות משפטיות אחרות. אם אכן עסקינן בנכס מפסיד, מה נפקא מינא איזו יד משפטית פורמלית אוחזת בו, כל עוד הוא נכס מפסיד שנמכר בשל כך, ובסופו של דבר הוא מצוי באחזקתם העקיפה של אותם אנשים עצמם?!! זאת, שלא לדבר אף על הסתירה הלכאורית בין הטענה כי החברה נקלעה לקשיים, לבין הטענה כי לא היו לה נושים חיצוניים מחד גיסא, וכי הנכסים הלא אטרקטיביים נותרו הלכה למעשה בידי אותם בעלי מניות מאידך גיסא.

דומה, כי בנסיבות המקרה סבירה בהרבה הגרסה כי "קשייה" של החברה, אשר היו לכאורה ההנמקה לחיסול פעילותה והעברת נכסיה לחברות האחרות של אותם בעלי מניות, לא היו אלא התסבוכת המשפטית אליה נקלעה – בין אם מול חברת רובינשטיין, בנק המזרחי או שניהם. אי לכך, האורח בו טיפלו בעלי המניות ב"קשיים" היתה הרחקת הנכסים, מראש, מהישג ידם של הנושים החיצוניים, ועריכת עסקאות שלא יועדו אלא לתועלתם של בעלי המניות עצמם, על-ידי העברת אותם נכסים לחברות אחרות, אשר לא עמדו תחת איום הנשיה. לעניין זה, אין כל נפקא מינא אם אכן (כפי שנראה שנעשה) הועברו הכספים לידי בעלי המניות עצמם, בגין "הלוואת בעלים", או שמא שולמו לנושים אחרים של חברת הבת או חברה קשורה אחרת. כך או אחרת, עניין לנו בהפקת טובת הנאה שלא כהוגן – בין אם בדרך של פרעון עצמי, ובין אם בדרך צמצום מצבת נשייתה של חברת בת או חברה קשורה שהמשיבים "חפצו ביקרה", וזאת על חשבון נושיה של החברה בפירוק.

13. התוצאה הינה, כי דין הבקשה להתקבל. עניין לנו בניצול לרעה של כוחות הניהול מצד המשיבים, על-ידי "מכר עצמי", אשר הינו רחוק כרחוק מזרח ממערב מהוכחת "הגינות מוחלטת", או אף הגינות ברמה כלשהי, ואשר כל-כולו, כמוהו כאורח הטיפול בתמורה, נועד – וכך אני קובעת – להרחיק את הנכסים ולסכל מראש יכולת פרעון של נושיה האחרים של החברה בפירוק.

המשיבים לא טרחו להציג – אף לא במאוחר, כאשר הוגשה הבקשה – חוות-דעת שמאית כלשהי אשר תציב חלופה לגרסתו העובדתית של השמאי מטעם המפרק; אף בחקירתו הנגדית של השמאי, ניסו, ללא הצלחה, לקעקע את גרסתו על-ידי שרבוב טיעונים שאינם רלוונטיים, או נסיון – שאף הוא לא צלח – להגניב עובדות שנויות במחלוקת, שלא הוכחו על-ידיהם ולו ברמה הלכאורית המינימלית ביותר. עדותם של המשיבים עצמם נמצאה מתחמקת ולא אמינה, לוקה בחולשות וסתירות פנימיות ו"קוצר זכרון" סלקטיבי למדי – וסופה כי חלקים נכבדים מתוכה הזיקו לעניינם יותר מאשר הואילו.



שקלתי ביני לביני, שמא ראוי לפעול לפנים משורת הדין ולאפשר בכל-זאת מינוי של שמאי מטעם בית המשפט, זאת תוך חיוב המשיבים לשלם מראש את שכר טרחתו, בתוספת תשלום הוצאות בגין התארכותו של הדיון. אלא שבסופו של דבר החלטתי, שאין כל מקום "לתגמל" צד אשר התעלם כליל מדרישות הדין, ולא הציב כל גרסה עובדתית או חוות-דעת משל עצמו – דבר המצטרף ומקבל משנה חומרה נוכח העובדה כי הם-הם מבצעי העסקה, אשר לא טרחו לבססה בחוות-דעת ראויה ב"זמן אמת", ובכך גרמו אף לנזק ראייתי, וזאת בלא כל הצדקה.
בנסיבות אלה, ונוכח העובדה כי הוכח להנחת דעתי, שחוות-הדעת אשר הביא המפרק מבוססת כמידת האפשר על אדנים מוצקים; בשל צירוף בין עובדה זו לבין הנזק הראייתי שגרמו המשיבים במו-ידיהם, והצורך המהותי למנוע את יכולתם של צדדים מעוניינים לסרבל ולהאריך דיונים על-ידי עריכת 'מקצי שיפורים' בשלב מאוחר, החלטתי לקבל את חוות-הדעת, וזאת חרף היותה, רטרואקטיבית, דבר ההופך אותה ללא ספק למדוייקת פחות.
ספק גדול בעיני, האם יוכל שמאי כלשהו לאמוד באורח הוגן יותר או נכון ומדוייק יותר את שוויים של נכסים שנמכרו בשנת 2001 נכון לעת המכר, וזאת בלא שימוש בסוגים דומים מאד של אומדנות, אשר בסופם נמצא עומדים בנקודה דומה מאד לזו בה אנו עומדים כיום.




14. לאור כל האמור לעיל, החלטתי לקבל את הבקשה, ולחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, בסכום המבוקש (להוציא אותם סעיפים אשר המפרק ביקש מחיקתם) לפי סעיף 374 לפקודת החברות. המשיבים ישאו, ביחד ולחוד,בהוצאות המפרק ובשכר טרחת עורך-דין בסך 75,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תשלום שכר לבעל שליטה

  2. מענק לבעל שליטה בחברה

  3. דמי אבטלה לבעל שליטה בחברה

  4. גביית חוב ארנונה מבעל שליטה

  5. בעלי שליטה זכאות בביטוח לאומי

  6. חיוב בעל שליטה בחברה בחובות עבר

  7. דחיית מועד פרעון חוב לבעלי שליטה בחברה

  8. התנגדות בעל שליטה לאישור מכר הגיש הנאמן

  9. נטל ההוכחה בגביית ארנונה מבעל שליטה בחברה

  10. האם בעל שליטה בחברת מעטים זכאי לדמי אבטלה

  11. ארנונה:השגה וערעור על חיוב בעל שליטה בחברה

  12. חיוב אישי של בעלי שליטה בחברה שהקימה שותפות

  13. אחריות בעלי שליטה לשעבר בחברה פרטית בפירוק

  14. הליכים אישיים נגד בעל שליטה לשעבר בחברה בפירוק

  15. חיוב אישי בארנונה על בעל שליטה של חברה שהתפרקה

  16. האם צריך לשלם מס על טובת הנאה לבעל שליטה בחברה ?

  17. משכורת בעל שליטה לפני אישור תנאי עבודתו באסיפה הכללית

  18. ארנונה הליכי גביה מנהליים כנגד בעל השליטה בחברה - 25% מהמניות

  19. ארנונה: הליך מוקדם לבירור חבות בעל שליטה בחברה בטרם הליכי גביה

  20. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון