קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי ציון שמות נהנים בחשבון - ירושה: בתיק שלפני הוגשה תובענה, בדרך המרצת פתיחה, למתן פס"ד המצהיר כי המבקשים הינם הנהנים בחשבון מס' 16194/34(להלן "החשבון") המתנהל בחברה בע"מ בשם קופת תגמולים לעצמאיים "עוצמה" ליד בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן "הקופה"). ושנפתחה על-ידי המנוחה ז"ל (להלן "המנוחה"). בהסכמת הצדדים פוצל הדיון, באופן שתחילה אדון במספר שאלות משפטיות שאינן דורשות בירור עובדתי, ולפי תוצאות דיון זה, ייקבע אם יש צורך להתייחס לשאלות אחרות שיש צורך בשמיעת ראיות בגינן. אפרט את העובדות המוסכמות הנחוצות לשם הכרעה בשאלות המשפטיות שעלי לדון בהן בשלב זה. המבקשים הם אח ואחות, ילדיו של מר נתן קלצ'קין. המשיבה 1הינה הקופה, ואילו המשיב 2הוא עזבון המנוחה יפה הלה ז"ל, המתנהל ע"י עו"ד י' ליבר אשר מונה כמנהל עזבון על-ידי ביהמ"ש המחוזי בחיפה. החשבון בקופה נפתח ע"י המנוחה ביום .25.8.75באותו יום חתמה המנוחה על "כרטיס פתיחת חשבון". בכרטיס זה קיימת עמודה לציון שמות הנהנים אך עמודה זו הושארה ריקה על-ידי המנוחה. ביום 19.6.80ערכה המנוחה צוואה בפני עדים, ובה ציוותה רכושה לאנשים שונים, ואילו למבקשים העניקה את "סכום ביטוח החיים" שיגיע לאחר מותה בחשבון הנ"ל - בחלקים שווים. צוואה זו קויימה בביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק עז' 10064/82 ביום 25.10.82, דבר עריכת הצוואה ותוכנה הובאה לידיעת הקופה, לאחר פטירת המנוחה. ביום 23.4.82נכתב מכתב, נספח א', בכתב ידו של נתן קלצ'קין אבי המבקשים ונחתם על-ידי המנוחה. מכתב זה מופנה לקופה ובו היא מתבקשת להעביר לאחר מות המנוחה את הסכום שיעמוד לרשותה בחשבון הנ"ל ביום פטירתה (וא רק את ביטוח החיים כאמור בצוואה) - בחלקים שווים למבקשים. בסופו של המכתב נאמר כי "הוראתי זו מבטלת כל הוראה ו/או צוואה שלי שקדמה לה." גם מכתב זה, לא הובא לידיעת הקופה בחיי המנוחה. המבקשים פנו לקופה במכתב מיום 28.6.82(נספח ב' לבקשה) אליו צורף עותק של נספח א' הנ"ל וביקשו להכיר בהם כנהנים ולהעביר להם את הכספים שנצטברו בחשבון. על מכתב זה ענתה המשיבה 1במכתב נספח ג' שתאריכו הוא 27.7.82ובו היא מודיעה שפנתה ליועציה המשפטיים לקבלת הנחיות ועם קבלת תשובה היא תודיע את ב"כ המבקשים דבר. בחודש אוקטובר 1982הודיעה המשיבה 1לב"כ המבקשים שאין היא מוכנה להעביר להם את כספי החשבון שכן יש טוענים אחרים לזכויות בחשבון. הכוונה היתה לפנייתו של עו"ד ליבר, מנהל העזבון, אשר באה כבר ביום 8.6.82(נספח ג' לתצהירו של מר מרגלי) בה הודיע לקופה כי המנוחה מינתה אותו בצוואתה להיות מנהל עזבונה ומוציא לפועל של צוואתה ודרשה בשם העזבון כי כספי החשבון יועברו לעזבון. הקופה הודיעה לו על קיום הדרישה הנוגדת של המבקשים, וסירבה לשלם לעזבון את כספי החשבון. (ראה ההתכתבות הנספחת לתצהירו של מר מרגלי). לצורך הדיון בשלב זה, אני יוצא כמוסכם בין הצדדים מההנחה שנספח א' נכתב ע"י מר נתן קלצ'קין לפי הוראות המנוחה, בהיותה בדעה צלולה וכי לא דבק בו אחד מפגמי הרצון. קיימת מחלוקת בנקודה זו בין הצדדים אך בירורה, אם יהיה צורך בו - נדחה לשלב השני של המשפט. מאחר והמנוחה לא קבעה את שמות הנהנים בטופס פתיחת החשבון, השאלה הטעונה הכרעה היא, האם יש להעדיף את הנהנים על-פי הצוואה על המבקשים המסתמכים על הוראותיו של נספח א.2 לפי סעיף 147לחוק הירושה, תשכ"ה- 1965[2] הרי "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על-פי חוזה ביטוח, על-פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על-פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון." מכוחה של הוראה זו, נובע כי כספי החשבון אינם חלק מעזבון המנוחה ומאחר וצוואה מטבע ברייתה יכולה להתייחס רק לנכסי העזבון (ראה סעיף 40לחוק הירושה [2]), הרי היורשים עפ"י הצוואה, אינם זוכים בכשירותם זו, כשהיא לכשעצמה, בכספי החשבון. מן הצד השני, הוצאת הכספים בקופה מסוג הקופה הנוכחית מכלל נכסי העזבון, מונעת גם את תחולת סעיף 8לחוק הירושה [2], האוסר עשיית עיסקאות בירושה עתידה. התוצאה מן האמור הוא כי במידה וקיים הסכם בין המנוחה והקופה, הקובע מה ייעשה בחשבון לאחר מותה - הרי שיש לתת תוקף להסכם כזה. וכאן המקום לנתח את מהות ההתקשרות, שבין המנוחה לבין הקופה. עם הצטרפותה של המנוחה לקופה היא חתמה כזכור על כרטיס פתיחת חשבון, בכרטיס זה נאמר שהיא מקבלת על עצמה את כל "התנאים ההוראות וההתחייבויות המוטלות על החברים, לפי ההסדר התחוקתי כמוגדר בתקנות ולפי החלטות ההנהלה והאסיפות הכלליות שינתנו בהתאם לתקנות וגם/או בהתאם לחוק." ומכאן שיש לראות בתקנות הללו (להלן "התקנות") חלק מחוזה שנערך בין המנוחה לבין הקופה. סעיף 29לתקנות קובע, למי ימסרו כספיהחשבון, לאחר פטירת בעל החשבון. סעיף זה מבחין בין שני מצבים עיקריים: האחד, כאשר בעל החשבון ("החבר" בלשון התקנות), נתן הוראות בכתב, שבהן קבע מי הם הנהנים מהחשבון במקרה של פטירה (ס"ק (ה)), שאז תבצע הקופה הוראות אלה (בכפוף לסייגים עליהם עוד נעמוד בהמשך) והשני, כאשר לא נתן החבר הוראות בכתב לחברה. ההסדר במקרה כזה הוא שהמוטבים יהיו היורשים, אם על-פי דין או על-פי צוואה, אם במישרין, אך במידה ומונה מנהל עזבון, הרי באמצעות אותו מנהל עזבון (ס"ק (א)(ב)(ג)). יחד עם זאת מודגש בס"ק (ו), שאין בהוראות אלה של התקנות "כדי להכליל את חלקו של החבר בנכסי החברה בעזבונו". הוראה זו נוספה כנראה, כדי למנוע את תחולת הסיפא של סעיף 147לחוק הירושה. בכל מקרה, מקבלת על עצמה הקופה (כפוף לסייגים שבסעיף קטן (ה) לשלם למוטבים את כספי החשבון תוך 30יום מקבלת הדרישה, אשר אליה יצורפו ההוכחות להנחת דעת ההנהלה. אין חולק כי סעיף 29הנ"ל, יצר חוזה לטובת צד שלישי וכי לפי נוסחו, הוא התכוון להעניק למוטבים זכות עצמאית במובן סעיף 34לחוק החוזים (חלק כללי) [3], הדבר עולה מפורשות מנוסחו של סעיף 29לתקנות וגם מהעובדה שזכויות המוטבים ניתנות למימוש רק לאחר פטירת בעל החשבון (הוא הנושה). חוק החוזים (חלק כללי) בסעיף 36[3] קובע הוראות מפורטות באשר לדרכי ביטול זכות המוטבים והחלפתם, אך הוראות אלה הן בעלות אופי דיספוזיטיבי ולא קוגנטי, כלומר רשאים הצדדים לחוזה להתנות עליהם. (ראה סעיף 24לחוק וכן ראה ג' שלו "חוזים לטובת צד שלישי" בקובץ פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, ע' 47סעיף 64[6]; ד' פלפל, "חוזה לטובת צד שלישי, על-פי הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973" הפרקליט לג 222, 224[7]). לפיכך, נוכח קיומו של הסדר מפורט בתק' 29לתקנות, יש לפתור את השאלות שבפנינו בראש ובראשונה תוך התיחסות לתקנות אלה. אנו כבר ציינו את העובדה שהמנוחה לא ציינה בטופס פתיחת החשבון את שם המוטב, ועל כן משעשתה המנוחה צוואה, הרי לכאורה היו היורשים לפי הצוואה בגדר המוטבים, ואלמלא המכתב נספח א, היה מנהל העזבון, כמנהל רכוש היורשים (שטראוס, דיני הירושה בישראל, ע' 24סעיף 23[8]) - זכאי לקבל את כספי החשבון (ראה ס"ק 29(א) + 29(ג) לתקנות). יודגש, כי מעמד היורשים כמוטבים במקרה כזה אינו נובע מדיני הירושה, שכן כאמור אין הכספים בקופה בגדר העזבון, אלא אך מכוח ההסכם בין הנושה (המנוחה) והחייב (הקופה) כפי שהוא מגולם בתקנות. האם יש חשיבות לכך, מתי הגיע תוכן הצואה לידיעת הקופה, האם בחיי המנוחה או רק לאחר פטירתה, כפי שקרה במקרה הנוכחי? נראה לי, שהתשובה לשאלה זו, היא בשלילה, אין התקנות קובעות כל סייגים לזכותו של המוטב, במקרה ולא ניתנה הוראה בכתב הקובעת את הנהנים ע"י המנוח ולא מופיעה בהן דרישה למתן הודעה כל שהיא. כל מה שעל המוטב לעשות הוא לפנות בדרישה לפי ס"ק ד' ולצרף אליה את ההוכחות באשר למעמדו. ברור שדרישה כזו וההוכחות המצורפות אליה יכולים לבוא רק לאחר פטירת הנושה. וכעת באים אנו לשאלה המרכזית שבפנינו והיא, האם בכוחו של נספח א' שנעשה לאחר הצוואה, לבטל את זכותם של המוטבים, קרי היורשים עפ"י הצואה, ולהעניק למבקשים מעמד של מוטבים בהסכם שבין המנוחה לקופה. טענתה המרכזית של ב"כ הקופה היא, שאין ליחס לנספח א' נפקות משפטית בכל הנוגע לשינוי המוטבים, שכן הוא הובא לידיעת הקופה רק לאחר פטירת המנוחה. כדי לבדוק טענה זו, נלך לשיטתו ונעיין תחילה בהוראות התקנות. ס"ק ה' הנוגע לענייננו קובע כי: "נתן חבר לחברה הוראות בכתב שבהן ציין איש או אנשים שיקבלו לאחר פטירתו את חלקו בנכסי החברה, תבצע החברה את הוראותיו האמורות של החבר....." אין תקנת מישנה זו כוללת כל קביעה אימתי חייבת הוראה זו להגיע לידיעת החברה ולכאורה, יש לפרש מקרא כפשוטו ולאמר, כי היעדר קביעת מועד משמעו כי מתקין התקנות לא ראה בכך חשיבות ושהוא הישווה לענין זה את מעמד המוטבים, שהם יורשים, למעמד המוטב מכוח הוראה בכתב. אך בפי ב"כ הקופה, עוה"ד רות דרורי, מספר טענות הנוגדות תפיסה זו ואלה הן: א. לפי תקנה 5(א) חדלה המנוחה להיות חברה בקופה עם מותה, ולכן הוראה שניתנה לאחר המות חסרת תוקף. ב. עם מות החבר, עשויה הקופה לעמוד בפני מגוון של אפשרויות, כלפי מי עליה לקיים את החיוב; מכאן, שלקופה יש אינטרס חשוב של ודאות ובטחון לגבי השאלה כלפי מי עליה לקיים את החיוב, והיא מעוניינת, עד כמה שאפשר, למנוע היחשפות לתביעות סותרות, דבר שעלול להביא לריבוי התדיינויות. אם יתקבל הפירוש שלפיו הוראת המנוחה היא תקפה - גם אם הגיעה לידיעת הקופה לאחר מותה - ייפגע אינטרס זה. ג. הוראת החבר הנושה מי יהיה המוטב, הוא מעשה חד צדדי, שיש להשוותו עם הצעה לכריתת חוזה משלוש בחינות. ראשית, להוראה יש תוקף רק אם נתקבלה על ידי הצד השני (במקרה שלנו - הקופה); שנית, ההודעה פוקעת עם מות הנושה בטרם נתקבלה אצל החייב; שלישית, קיים צורך ב"גמירת דעת" שאינה מגיעה לכלל מימוש כל עוד לא הומצאה ההודעה לחייב בחיי הנושה. טענות אלה של ב"כ הקופה אינן מקובלות עלי. לעובדה שבמותה חדלה המנוחה להיות חברה בקופה אין כל חשיבות, שכן היא נתנה את ההוראה עוד בחייה (וכי אפשר אחרת...) ואז בוודאי שהיתה עדיין חברת הקופה. בכך נבדל עניננו מהמקרה שנדון בע"א 78/59, 307מדינת ישראל נ' עזבון הידנה בע' 932[1]. שם נקבע שזכותו של המנוח לשינוי הנהגים נתונה לו בחייו ואינה נתונה לנציגו האישי לאחר מותו. ברור שיורשי המנוחה או מנהל עזבונה, אינם יכולים לשנות את המוטבים בחשבון, שכן במותה פקעה חברותה בקופה. אך כוחה בחייה עומד לה. ואילו למועד בו הגיעה ההודעה לקופה אין חשיבות, שכן ממילא אין לקופה שום אפשרות לדחות את ההוראה. וכאן מגיעים אנו לאנלוגיה שעושה ב"כ הקופה, בין הודעה על שינוי המוטב לבין הצעה לכרות חוזה. על טיבה של ההודעה לפי סעיף 29(ה) ניתן ללמוד מתוך השוואתו להודעה שבה דן סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) [3] הדן בביטול זכותו של מוטב, או העמדת מוטב אחר במקומו בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם. יש לזכורשזהו בדיוק עניינו של סעיף 29(ה) לתקנות, שכן מדובר בהעמדת מוטב אחר במקום המוטבים עליהם דן סעיף 29(ג) ו-(א) לתקנות. הפרשנות המקובלת היא, שההודעה של הנושה לחייב הוא מעשה חד צדדי, שאינו דורש את הסכמתו של החייב, קרי הקופה. (ראה ג' שלו (שם), ע' 51פיסקה ג' [6]. והשווה גם:נ. Arnch re danish bacon co. Ltd[5] . Staff pension fund vמול האות J). אם כך הוא, הרי אין ללמוד מהדינים החלים על הצעה לכריתת חוזה על ענייננו, שכן הצעה כזו, כדי שתהא בת-תוקף, טעונה קיבול. לשון אחרת, הצעה היא השלב הראשון בדרך לכריתת הסכם כשהצעד השני הוא הקיבול עלידי הצד השני. לעומת זאת ההודעה לפי סעיף 36(ב) היא, כאמור, פעולה העומדת בפני עצמה שאינה דורשת שיתוף פעולה של החייב. לפיכך אין חשיבות למועד שבו הגיעה ההודעה לידיעת החייב. יצויין שזו גם דעתה של שלו (שם) בע' 51[6]: "ההודעה על ביטול הזכות או על החלפת המוטב יכולה, על-פי הוראת סעיף 36(ב) להינתן לחייב בחיי הנושה או לאחר מותו, אם הצוואה שהשאיר הנושה כוללת ביטול או החלפה כאמור". אמנם הדברים מוסבים רק על הודעה הכלולה בצוואה, אך נוסחו של סעיף 36(ב) [3] אינו נותן יסוד לאבחנה, מבחינה זו, בין הודעה ישירה לחייב ובין הודעה הכלולה בצוואה. יש לזכור, כי נוכח הוראתו של סעיף 147לחוק הירושה [2] שכבר הוזכר, אין לראות בהוראה הכלולה בצוואה הנוגעת לקביעת המוטב בקופה, חלק אינטגרלי של הצוואה. הצוואה היא אמנם "מקום המשכן" של ההוראה, אך ההוראה היא אך בבחינת "אורח נטה ללון" בצוואה ולא "חלק מן המשפחה". לדעתי אוזכרה הצוואה בסעיף 36(ב) אך ורק מתוך ההנחה שבציבור הרחב לא חדרה ההכרה כי כספים בקופות תגמולים וכו', אינם חלק מהעזבון, וכי על כן יוסיפו אנשים לכלול הוראות בקשר לזכויותיהם בקופות אלה בצוואותיהם. אין ליחס למחוקק של סעיף 36(ב) לחוק החוזים את הכוונה לשנות את הוראות סעיף 147לחוק הירושה כלאחר יד, אלא אך להתחשב במציאות שבה, כאמור, ימשך מתוך נוחיות או אי ידיעת החוק הנוהג הרווח, לכלול הוראות כאלה בצוואות. אין איפוא ליחס למחוקק כוונה להבדיל בין הודעה הכלולה בצוואה לבין הודעה מיוחדת לחייב הניתנת בדרך אחרת. בשני המקרים הנדונים בסעיף 36(ב) הנ"ל, לפנינו בעצם "תחליף צוואה". דהיינו, נוכח קיומו של סעיף 147לחוק הירושה, ומאחר והמחוקק רצה ליתן כוח בידי הנושה לקבוע מי יהא המוטב לאחר מותו, הוא חוקק את ההוראה שבסעיף 36(ב) הנ"ל (וראה דברי צלטנר, דיני חוזים של מדינת ישראל, חלק א', ע' 79מעל הערה 32[9]) ואין סיבה להבדיל בין שתי הצורות שלובש "תחליף צוואה". לענין גמירות הדעת, נראה לי (לצורך הדיון בשלב זה), שדי בכך שהמנוחה (לפי ההנחה לצורך דיון זה) חתמה על ההודעה הממוענת לקופה ומסרה אותה לידי מר קלצ'קין, כדי שימסרנה לחייב. בעצם הוצאת הכתב מידיה היא עשתה כל התלוי בה לשינוי המוטב. ומכאן ואילך היא איבדה את השליטה על המסמך. אינני רואה הבדל בין מסירת הכתב לדואר לבין מסירתו לידי נתן קלצ'קין. אדרא, המוטבים בנספח א' הם ילדיו של קלצ'קין, דבר שהיה ידוע בוודאי היטב למנוחה, ואם מסרה את הכתב ל"אינטרסנט" מסוגו, אשר חזקה עליו שיעשה שימוש בו, הרי מעיד הדבר על גמירת דעת רבה יותר אפילו מאשר מסירת הכתב לגורם "נויטרלי" (ולעתים אדיש ורשלני...) כמו הדואר. (השווה גישה דומה השמה את הדגש על כך שהמנוח עשה כל התלוי בו למסירת ההודעה על שינוי מוטב במקרה של קיום חוזה ביטוח ב- . 1758Sec . Am jur 44שצוטט על-ידי ב"כ המבקשים, עו"ד ג' טרויאר, בסיכומיו). אעיר כאן, בהקשר לטענות שמעלה עו"ד ליבר מטעם המשיב מס' 2, כי אם נתן קלצ'קין הוא שלוח, אין השליחות פוקעת עם מות המנוחה, באשר זכויות צד שלישי - קרי המוטבים, כרוכים בנושא השליחות (סעיף 14(ב) לחוק השליחות [4]) ואם אין לראות במר קלצ'קין שלוח אלא שליח (nuntius) בבחינות "צינור להעברת רצונו של המשלח" (ברק, שליחות, ע' 75). הרי בוודאי שמות המנוחה אינו מפקיע תפקיד זה מידיו, שכן אין תחולה לסעיף 14לחוק השליחות. נכון, אמנם שקביעתנו, כי אין צורך שההודעה על שינוי המוטבים תגיע לקופה לפני מות המנוחה, יכול להכניס יסוד של אי ודאות ויפגע הן באינטרס ההסתמכות של המוטבים הקודמים והן בבטחון של הקופה. אך נראה לי, שאין זו סיבה מספקת לדחות הפרשנות המוצעת על ידינו. באשר לאינטרס ההסתמכות של המוטבים, נראים לי דבריה של ג' שלו האומרת, בדונה בסעיף 36(ב) לחוק החוזים, כי המחוקק דוחה בסעיף 36(ב) "את אינטרס ההסתמכות של המוטב, בפני האינטרס המיוחד של הנושה, הוא האינטרס שיש לאדם להורות מה ייעשה ברכושו לאחר מותו" (שם) ע' 51[6]). ונראה לי שהם יפים גם לענין פירוש תק' 29(ה). ובאשר לאינטרס של הקופה עצמה לוודאות ובטחון, אמנם אין לזלזל בחשיבותו, אך אם אמנם רואים בהוראה לפי סעיף 29(ה) לתקנות כעין "תחליף צוואה", מדוע יהא שונה דינה של הקופה מדינו של חייב רגיל (כאשר נשוא החיוב אינו אחד מאלה אשר ההסדר המיוחד של סעיף 147לחוק הירושה חל עליו) אשר אף הוא אינו יודע בדרך כלל את תוכן צוואתו של הנושה עד לאחר מותו של הלה, וגם הוא נמצא במצב של אי ודאות באשר לזהותו של האדם כלפיו אמור הוא לקיים את החיוב לאחר הפטירה. והאם חייב כזה לא יכול להיחשף לתביעות סותרות למשל של אנשים הטוענים שהם יורשים עפ"י דין וכופרים בקיומה או בתוקפה של צוואה, לעומת אנשים אחרים הנסמכים על צוואה? כידוע, אין כל הוראה בחוק הירושה המחייבת נושה להודיע עוד בחייו לחייביו מי הם המוטבים בצוואתו. זאת ועוד, לקופה לא יכולים להיגרם קשיים מיוחדים אם בשל האיחור בקבלת הודעה לפי סעיף 29(ה) לתקנות היא כבר שילמה את כספי החשבון למוטב הקודם, שכן בסעיף 29(ה) השאירה הקופה לעצמה פתח רחב כפתחו של אולם שלא לקיים את הוראות המנוח. הנה כי כן נאמר שם בסיפא: "...אולם אם על פי שיקול דעתה הגמור של החברה, לא ניתן יהיה לבצע את ההוראות הנ"ל של החבר הנפטר או שלפי שיקול דעתה הגמור של החברה ביצוען יהיה כרוך בקשיים, תנהג החברה בחלקו של החבר הנפטר, בנכסי החברה בהתאם לאמור בפסקאות ' או ב' או ג' מסעיף זה לעיל (כפי שיהיה המקרה) ובכפיפות לאמור בפיסקה ד' מסעיף זה לעיל". אמנם הקופה לא הסתמכה במקרה זה על הכוח הנתון לה לפי הקטע המצוטט, אך אנו הרי דנים כרגע בשאלה במישור העקרוני ומבחינה זו אין לקופה כלל מה לחשוש מגישתנו הפרשנית. במהלך הדיון כבר דנתי במישרין או בעקיפין ברוב הטענות העולות מסיכומי עו"ד ליבר, ב"כ המשיב מס' .2 אעיר רק מספר הערות לגבי טענות שלא התיחסו אליהן קודם: א. אינני סבור שמיקומו של סעיף קטן ד' בסופו של סעיף 29לתקנות מראה שהוא בבחינת יוצא מן הכלל, ושעל-כן יש ליתן לו פירוש מצמצם. דווקא טופס פתיחת החשבון שמכוחו מחייבות התקנות את המנוחה והמכיל עמודה מפורשת לקביעת הנהנים, מצביע על-כך שהקופה עצמה אינה רואה את האפשרות המנויה בס"ק (ד) בעדיפות נמוכה. לענין זה חשיבות שכן מדובר בפרשנות על-ידי גורם שהוא עצמו ניסח את התקנות. ב. המסמך א' לא היה צריך להיערך בצורת צוואה ע"מ שיוכל לבטל את המוטבים הנזכרים בצוואה, שכן כפי שכבר ראינו, כוחה של הצוואה לענייננו אינו נובע כלל מדיני הירושה, אלא אך מההסדר החוזי שבתקנה .29ומכיוון שכך, אין מניעה שההוראה הקודמת לגבי המוטבים, הנובעת מהצוואה מכוח הוראת תק' 29(ג), תשונה בהודעה שאינה ערוכה בצורת צוואה דווקא, מה גם שתק' 29(ה) אינה מכילה כל דרישה לגבי הצורה, פרט לכך שההוראה תינתן בכתב. ג. לדעתי, יש לקרוא את תק' 29(א) יחד עם תק' 29(ג), ולכן אין לראות במנהל העזבון גורם עצמאי, אלא רק מנהל רכוש היורשים. ואין לי ספק שכוונת מתקין התקנות היתה שמנהל העזבון במקרה שחל ס"ק (א) יקבל לרשותו את כספי החשבון ע"מ לחלקם בין היורשים. בסיכום, נספח א הוא בר-תוקף, הגם שהגיע לידיעת הקופה לאחר מות המנוחה. מסמך זה הוא מאוחר מהצוואה וניכרת בו הכוונה לסטות לענין החשבון מהוראות הצוואה. לכן בשלב זה ומבחינה משפטית (וכפוף לטענות האחרות של המשיבים) אני קובע שהוא עדיף על הצוואה, והמוטבים על-פיו הם אלה הזכאים לכאורה לכספים שבחשבון. בשאלת ההוצאות אדון בסוף הדיון.ירושה