קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איחור בהגשת תביעה לקצבת זקנה - תשלום רטרואקטיבי: סגן הנשיא (אדלר) 1. המערער, יליד 2.1.1919, הגיע לגיל 65 בשנת 1984 ולגיל 70 בשנת 1989. הוא מקבל גמלה ממשרד האוצר, כנראה עקב נכות (פציעה בראש) במלחמה בנאצים, על פי דרגת נכות בשיעור 72%. משהגיע המערער לגיל 65 בשנת 1984 ומשהגיע לגיל 70 בשנת 1989, לא הגיש המערער תביעה למוסד על מנת לקבל קצבת זקנה. רק ביום 1.5.1993, כשהיה בן 74, הגיש המערער תביעה למוסד, והיא אושרה רטרואקטיבית ליום 1.1.1989. המערער הגיש תובענה בבית הדין האזורי בתל-אביב (השופט לובוצקי - דן יחיד; תב"ע נד/ 0-1037) על מנת לקבל את הקצבה רטרואקטיבית מיום היותו בגיל 65, היינו: מיום 2.1.1984. 2. זכאותו של המערער לקצבת זקנה בהגיעו לגיל 65, ביום 2.1.1984 תלויה בהכנסתו, וזאת על פי סעיף 245 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, שזו לשונו: "245 (א) הגיל לקצבת זקנה הוא 70 שנים בגבר ו- 65 שנים באשה, ואולם מבוטח שהכנסתו בשנת מס אינה עולה על ההכנסה המרבית - גילו לקצבת זקנה הוא 65 שנים בגבר ו- 60 שנים באשה. (ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), אם עלתה הכנסתו של המבוטח על ההכנסה המרבית, תשולם לו קצבת זקנה לפי סעיף 244 (א) ו- (ב) בניכוי הסכום העולה על ההכנסה המרבית, לפי דרכי חישוב וכללי עיגול שקבע השר, ובלבד שסכום הקצבה לאחר הניכוי לא יפחת מסכום השווה ל- 10% מסכום הקצבה לפי סעיף 244 (א); ואולם רשאי המבוטח לוותר על קצבה זו לתקופה שביקש". "התקופה הראשונה" - התיישנות 3. בית הדין קמא דחה את התביעה לגבי התקופה לפני 1.5.1986, היינו: לתקופה שמעל לשבע שנים שלפני הגשת התביעה למוסד, וזאת על פי תקופת התיישנות של שבע שנים שנקבעה בחוק ההתיישנות, התשי”ח - 1958. החלטה זו תואמת את הנקבע בדב"ע נד/ 0-287 המוסד לביטוח לאומי - הררי ואח', פד"ע כ"ח 121, ואין מקום להתערב בה. "התקופה השניה" 4. השאלה השניה העומדת לדיון היא, האם המערער זכאי לקצבת זקנה לתקופה שבין 1.5.1986 לבין 1.1.1989 (להלן: התקופה השניה). בא כוח המוסד דאז הודיע בבית הדין האזורי, כי "מוסכם עלינו (לאור הלכת הררי) שאם תוכר זכאות לקצבת זקנה טרם מלואת לתובע גיל 70 אזי תשולם לו קצבת הזקנה לעניין התקופה מגיל 65 או גיל 70 תוך התעלמות מהשיהוי בהגשת הבקשה לפקיד התביעות". בית הדין האזורי דחה את התובענה לתקופה זו, משום שהמערער היה עובד עצמאי ולא הוכיח את הכנסותיו. 5. עבודתו של המערער היתה מכירת כיפות בדוכן שליד בית הכנסת הגדול בתל-אביב. אולם, גבאי בית הכנסת התנגדו להקמת דוכנים מחוץ לבית הכנסת ועל כן, בתקופה השניה, היה דוכנו של המערער בתוך בית הכנסת. המערער העיד בעניין גובה הכנסותיו באותה תקופה, כדלקמן: "היו לי כיפות שמכרתי, אני לא יודע כמה כיפות מכרתי בכל יום. אני גם לא יודע כמה הרווחתי. אני חושב שזה היה 150 ש"ח לחודש, אולי יותר אולי פחות, אני לא יודע, מדובר בכיפות זולות, עבדתי לסירוגין". בית הדין קמא, לאחר שהדגיש שנטל ההוכחה היה על המערער, הגיע למסקנה שלא עלה בידי המערער להוכיח את הכנסותיו בתקופה השניה. לפנינו אחד המקרים הנדירים, בהם יש מקום להתערב בקביעות העובדתיות של בית הדין קמא. המערער הינו נכה המלחמה בנאצים, והתרשמנו כי נכותו נוגעת, בין היתר, לבריאות נפשו (ובדברי המערער: "[אני] פצוע קשה מאוד בראש"). לפנינו עשה המערער רושם של אדם מבולבל. רושם זה התחזק מהאיחור הרב בהגשת התביעה למוסד, וכן מעיון באישורים הרפואיים שהוגשו על ידו. זאת ועוד, המערער היה אמנם "עובד עצמאי", אך לאור אישיותו וסוג העסק שניהל לא היה מקום לדחות את עדותו שהרוויח סכום חודשי של 150 ש"ח. המערער לא יכול היה להצביע על תאריך, בו הרוויח את הסכום של 150 ש"ח, אולם לאור סכום השכר הממוצע ביום 1.5.1986 (878 ש"ח) יש להניח כי הרוויח סכום זה באותו חודש, וכי הכנסותיו עלו על פי עליית מדד המחירים לצרכן. לפיכך, אנו מקבלים את הערעור בנוגע להכנסותיו של המערער בתקופה השניה, והן ייחשבו בהתאם לנאמר לעיל. המשיב יערוך את החישוב של הסכום המגיע למערער כהפרשי קצבת זקנה בהתאם. 6. סוף דבר - הערעור מתקבל חלקית, בהתאם לנאמר בסעיף הקודם, והמשיב ישלם למערער הוצאות משפט בסך 200 ש"ח. קצבת זקנהרטרואקטיביות