קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אירוח אנשים שאינם חברי קיבוץ: במסגרת תובענה למתן צו מניעה קבוע התבקש צו מניעה זמני. למעשה השאלות בצו הזמני ובתובענה גופה, הן אותן השאלות ונראה שההחלטה בצו הזמני יש בה לקבוע את גורל התובענה כולה. המבקשת היא חברת קיבוץ אושה מאז שנת 1979(להלן: "הקבוץ"). בעלה של המבקשת מיכה (להלן: "מיכה") הוא חבר הקיבוץ מאז .1984לזוג שני ילדים שנולדו במהלך שהותם בקיבוץ. לאחרונה, עקב חילוקי דעות עם הקיבוץ, החל מיכה לעבוד מחוץ לקיבוץ ואת משכורתו אין הוא מעביר לקיבוץ. יחד עם זאת, הוא חוזר מדי ערב לבית שבו מתגוררת המבקשת עם ילדיה ולן שם. לטענת הקיבוץ הודיע מיכה ביום 20.10.91, על עזיבת הקיבוץ. המבקשת מכחישה דבר הודעה זו. על כל פנים המבקשת הודיעה שהיא נשארת בקיבוץ. ביום 8.12.91כתב ב"כ הקיבוץ מכתב למיכה שבו נאמר, כי מיכה הודיע ביום 20.10.91על עזיבת הקיבוץ ועל כן הוא נדרש לפנות את דירתו ולעזוב את תחום הקיבוץ תוך 60יום מיום הודעת העזיבה, וזאת בהתאם לסעיף 64לתקנון. אם לא יפנה ייחשב כמסיג גבול וינקטו נגדו צעדים משפטיים. מיכה לא הגיב על מכתב זה. הקיבוץ הגיש תביעה בסדר דין מקוצר המתבססת על עמדתו שמיכה עזב את הקיבוץ ובו עתר לסילוק ידו של מיכה ממקרקעי הקיבוץ. מיכה הגיש בקשה לרשות להתגונן והדיון בבקשתו נקבע ליום .20.4.93 ביום 30.9.92כתב ב"כ הקיבוץ למבקשת מכתב הנושא את הכותרת "הפרת תקנון קיבוץ אושה", אשר בו נאמר, כי בהתאם ל"תקנון הקיבוץ ולהחלטותיו" חל איסור לארח בקיבוץ אורחים מעל ל- 30יום. ולמרות זאת וחרף פניות חוזרות ונישנות מארחת המבקשת בדירתה את מיכה שעזב את הקיבוץ תקופה של קרוב לשנה. לפיכך, ניתנת למבקשת "ארכה אחרונה" לחדול "לאלתר" מאירוחו של מיכה, שאם לא כן, יאלץ הקיבוץ לנקוט בהליכים על פי התקנון שיכולים להגיע עד כדי סילוקו של החבר מהקיבוץ. באסיפת הקיבוץ מיום 14.11.92נקבע, שמיכה התארח אצל המבקשת מעל ל- 30יום בניגוד להחלטה של אסיפה קודמת מיום 23.3.92והמשך ההפרה עלולה להביא להוצאתה מהקיבוץ. התראה נוספת באותה רוח ניתנה למבקשת ע"י מזכירת הקיבוץ ניצה קרייתי ביום .24.11.92המבקשת לא הגיבה להחלטות ולהתראות אלה. המבקשת למרות התראה זו ופניות נוספות אליה המשיכה לארח את מיכה בדירתה. ביום 15.12.92, נשלחה למבקשת הודעה, כי האסיפה הכללית של חברי הקיבוץ שתערך ביום 26.12.92עומדת לדון בהוצאתה מהקיבוץ בשל אי מילוי החלטות אסיפות הקיבוץ ותקנון הקיבוץ באשר לאיסור לארח אנשים שאינם חברים מעבר לתקופה של 30יום. המבקשת בתובענה ביקשה, כי ינתן צו המונע מהקיבוץ לעשות כל מעשה המכוון להביא להוצאתה של המבקשת מן הקיבוץ או להפסקת חברותה בו, בעילה הנוגעת לאירוח בעלה בדירתם שבקיבוץ. בתור סעד ביניים נתבקש צו מניעה זמני האוסר קיום אסיפה כללית שתדון בהוצאת המבקשת מן הקיבוץ בשל אירוח מיכה בדירתה וצו כזה ניתן במעמד צד אחד. עתה עומדת לדיון השאלה, האם יש להשאיר הצו בעינו אם לאו. טענות המבקשת: גם אם קיימת עילה להוצאתו של מיכה מהקיבוץ, הרי הוא לא הוצא מהקיבוץ הלכה למעשה. מאחר ושאלת מעמדו של מיכה בקיבוץ לא הוכרע ע"י ביהמ"ש, אין לאפשר לקיבוץ לקבל כבר בשלב זה החלטה בדבר הוצאת המבקשת, שהרי אם מיכה הוא עדיין חבר קיבוץ, יש לו זכות להתגורר בקיבוץ. לחילופין, גם אם מיכה אינו חבר קיבוץ, מתעוררות שאלות נכבדות: האם הוראות התקנון באשר לזכות "אירוח" חלות גם על בן זוגו של חבר? האם ניתן להביא לקרע בין בני הזוג ע"י איסור האירוח? האם רשאי הקיבוץ לעשות שימוש בנושא זכות האירוח של המבקשת כדי להביא להרחקת מיכה במקום לפעול בדרך ישירה מכוח ההליכים שנקט הקיבוץ נגד מיכה? ההלכות הנוגעות לצוים זמניים לדיון ובעיקר שיקולי שמירת הסטטוס קוו ומאזן הנוחיות, מכתיבים הענות לבקשה האמורה. טענות המשיב: אין למנוע מגוף וולונטרי לדון ולהחליט מה יעשה בחבר שהפר את הוראות התקנון שלו. מיכה אינו חבר הקיבוץ והטענות שהוא ממשיך להיות חבר הקיבוץ בו בעת שהוא אינו ממלא אחר הוראות סדרן העובדה, עובד בחוץ ומשלשל הכסף לכיסו, - הן טענות שמן הפה ולחוץ בלבד. אין לתת יד למצב שבו מחד אדם עובד בחוץ, ומן הצד השני ממשיך להתגורר בקיבוץ עם משפחתו בלי לשלם דבר לקיבוץ. לא מיכה ולא המבקשת פנו בדרכים הקבועות בתקנון לערער על ההודעות וההחלטות שנתקבלו במשך תקופה ממושכת של מכעט 9חודשים בנושא "האירוח". הפניה של המבקשת לביהמ"ש היא מוקדמת, באשר אין לדעת מה תהיינה החלטות האסיפה הכללית. דיון ומסקנות: לי נראה, כי אין מקום ליתן את הסעד המבוקש, לא בתובענה העיקרית ולא בבקשת הביניים. ואלה נימוקי: חבר קיבוץ חדל להיות במעמד של חבר עם מתן הודעה מצדו על יציאתו (ראה סעיף 35ג' לתקנון) ואין צורך במקרה כזה בכל צעד פורמאלי נוסף. לאחר שנתפרסם בעלון הקיבוץ מיום 25.10.91דבר ההודעה שהודיע מיכה על עזיבתו את הקיבוץ ולאחר שאותה טענה הופיעה במספר פניות אל המבקשת וכאשר לא מיכה ולא המבקשת טענו היפוכו של דבר, מנועה כיום המבקשת לכאורה להתכחש לעובדה זו. לכך יש להוסיף, כי הלכה למעשה נהג ונוהג מיכה כמי שאינו חבר קיבוץ, שכן אין הוא מעמיד לרשות הקיבוץ את "מלוא כוח עבודתו" ואין הוא מקיים הוראות רשויות הקיבוץ "בכל הנוגע לעבודתו ולסדרי עבודתו" כקבוע בסעיף 48לתקנון. את משכורתו הוא שומר לעצמו ואין הוא מעביר לקיבוץ. לענין זה ראה גזירה שוה מע.א. 516/78פד"י ל"ג - (2) 324, בו נקבע מפי כב' השופט שמגר (כתוארו אז), כי היחסים בין חברי קיבוץ לבין הקיבוץ הם יחסים חוזיים וכי חברה שעזבה את הקיבוץ לא דיווחה על הכנסותיה ולא מילאה כל חובה אחרת כלפי הקיבוץ, כפי הקבוע בתקנון, תחשב כמי שעזבה את הקיבוץ (ראה (שם) ע' 330מול א', 331מול ג' 1- 327בין ד' ל-ה'). המבקשת יודעת לפחות מאז 30.9.92, כי עמדת מוסדות הקיבוץ היא שאין לה זכות לארח את מיכה בדירתה מעבר ל- 30יום, אך היא לא נקטה כל צעד לתקוף עמדה זו במסגרת הקבועה בתקנון. הנה כי כן, קיימת דרך ערר בסעיף 79לתקנון. אמנם סעיף 79הנ"ל קובע ש"מוסדות התנועה" ידונו רק בעררים "באותם ענינים שהתנועה החליטה לטפל בעררים של חברי קיבוץ - - " ואין אנו יודעים אם ענין פרשנות סעיף "האירוח" הוא נושא כזה, אך היה על המבקשת בטרם תפנה לביהמ"ש, לפחות לנסות תחילה לפתור הענין בדרך "פנימית". אך מעבר לכך ולעיצומו של ענין, אינני סבור, כי ניתן לאמר מראש, כי פרשנותו של המשיב להוראות סעיף 79א' לתקנון האוסר אירוח מעבר ל- 30יום בשנה ככולל גם בן זוג שאינו חבר הקיבוץ הוא בלתי סביר או נוגד את תקנת הציבור. אין לאמר שבתקנה זו יש משום הפרדה כפויה בין מיכה לבין בני משפחתו, שהרי איש לא מונע מהמבקשת להתאחד עם בעלה מחוץ לקיבוץ. מי שבחרו בדרך לא דרך הם מיכה והמבקשת, כאשר הם קבעו לעצמם דרכי חיים נפרדות. האחת, (המבקשת) בתוך הקיבוץ והשני (מיכה) מחוצה לו. ממילא אם יזכה הקיבוץ בתביעתו לסילוק ידו של מיכה מהקיבוץ ימנע ממנו לשהות דרך קבע בתוככי הקיבוץ ותושג אותה תוצאה ממש כנובע מהפרשנות הניתנת ע"י הקיבוץ להוראת סעיף 79א' לתקנון. פרשנות אחרת, תביא לתוצאה שאין הדעת סובלתה: נניח שאמנם יזכה הקיבוץ בתביעת סילוק היד. היתכן יהיה לעקוף צו של בימ"ש בדבר סילוק יד על ידי המשך "האירוח" של מיכה בדירת המבקשת וכל זאת בשם השיקול של שמירת התא המשפחתי? האם יעלה על הדעת שבשימוש "בטקטיקה" כזאת ימנע מהקיבוץ להוציא מתחומו חברים נשואים בכל מקרה שבן הזוג השני מחליט להשאר חבר הקיבוץ? אינני סבור שהמקרה שלפנינו דומה למקרה שנדון בת.א. (נצ') 513/75חנונו נ. תל קציר בו פסק כב' השופט אסא, כי אין הקיבוץ יכול לכפות על חברת קיבוץ להגיש תביעת מזונות נגד בעל שעזב את הקיבוץ. ראשית, עד כמה שניתן ללמוד מפסה"ד לא היתה בקיבוץ תל קציר באותה עת חובת הגשת תביעה כזו מעוגנת בתקנון הקיבוץ. שנית, וזה העיקר: הגשת תביעה יוצרת "סכסוך" ואין לכפות על אשה לגרום להפרת שלום הבית עם בעלה. במקרה הנידון מניעת האירוח מקשה כמובן על חיי המשפחה, אך אינה חייבת להביא בהכרח לסכסוך בין בני הזוג, שכן הם יכולים להפגש במקום נויטרלי. עם זאת, הייתי מבחין כאן בין שני מצבים: א. מצב שבו עצם נוכחותו של החבר שיצא או הוצא מן הקיבוץ בחצרי הקיבוץ מהוה נזק לקיבוץ, כגון שאותו חבר הוא נוהג אורח חיים פלילי או בלתי מוסרי או שהוא בעל אופי תוקפני או מסוכן לציבור. במקרה כזה ברור שהאינטרס לסלקו מחצרי הקיבוץ הוא כה ברור וחד משמעי, עד כי הוא עדיף על כל שיקול של שמירה על התא המשפחתי או התחשבות בבן הזוג השני שהוא והתנהגותו הם ללא דופי והבוחר בתום לב להמשיך בדרך החיים הקיבוצית. ב. מצב, כמו במקרה הנוכחי, שבו אין טענה שעצם נוכחותו בחצרי הקיבוץ של מיכה מזיקה, אלא מדובר באינטרס כלכלי של מניעת חיי טפילות על חשבון הקיבוץ, ולכל היותר באינטרס נוסף של "ניטרול" דוגמא שלילית. במקרה כזה נראה לי שאין הקיבוץ יכול להעמיד את בן הזוג שהוא חבר הקיבוץ בפני הברירה או ללכת בעקבות בן זוגו ולוותר על אורח החיים הקיבוצי שבחר לעצמו בתום לב, או לפרק למעשה את התא המשפחתי. החלטה כזו תהא בנסיבות האמורות בלתי סבירה ונוגדת את תקנת הציבור, אלא על הקיבוץ ליתן את ההזדמנות לבני הזוג לשלם בגין אירוחו של בן הזוג "הלבר-קיבוצי" בחצרי הקיבוץ. ובכך יבוא מחד, האינטרס הכלכלי הלגיטימי של הקיבוץ על סיפוקו ו"תנוטרל" הדוגמא השלילית של המצאות אדם שאינו תורם דבר בחצרי הקיבוץ, ומאידך, ישמר התא המשפחתי ולא תכפה הפרישה על בן הזוג שבחר בתום לב בהמשך החברות בקיבוץ. במקרה הנוכחי, אין בשלב זה ראיה ברורה לכך שרצונה של המבקשת להשאר בקיבוץ עם ילדיה הוא מן הפה ולחוץ בלבד ושהוא בא כביכול רק לאפשר המשך "הטפילות" של מיכה. יוער, שכוחו של ביהמ"ש עמו לבחון אם נעשה שימוש בכוחות האסיפה הכללית בתום לב ובדרך מקובלת לפי קנה מידה אוביקטיבי אם בדיעבד ואם מראש. ראה פסק דינו של כב' השופט אור בת.א. (נצ') 972/85הרבסט נ. קבוץ גניגר, ולכן בדיקת סבירות דרך השימוש בהוראות התקנון - היא במקומה. אשר על כן, נראה שהפתרון הראוי הוא אמנם ביטול צו המניעה הזמני, במובן זה שאין לאסור על עצם קיום האסיפה הכללית שתדון בתוצאות ההפרה ע"י המבקשת של תנאי התקנון הנוגעים ל"אירוח", אך מאידך, להורות לאסיפה הכללית שאין כוחה לנקוט בסנקציה של הוצאת המבקשת מן הקיבוץ (אם אכן יוחלט ברוח זו), כל עוד לא ניתנה לה ההזדמנות להביא את מיכה לשלם (או לשלם בעצמה) בגין הוצאות "האירוח" מעבר ל- 30יום הן לעבר, דהיינו מיום 20.10.91והן מכאן ולהבא, בסכום סביר ותוך זמן סביר. והיה אם יעמדו בני הזוג במטלה זו, יוכל מיכה להמשיך ולהתגורר עם משפחתו בחצרי הקיבוץ בלי שתכפה על המבקשת עזיבת הקיבוץ. רק אם לא תנצל המבקשת אופציה זו תוך הזמן שנקבע, ניתן יהיה לקבל החלטה בדבר הוצאתה מן הקיבוץ. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. קיבוץחברות בקיבוץ