קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איתור מטען שנאבד: .1זהו ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופטת שריר) מיום 28.1.96בת.א. .3427/94 .2העובדות הרלבנטיות להכרעה הן כדלקמן: המשיבה 1הגישה תביעה כנגד משיבה 2לתשלום סך 600, 17ש"ח ליום הגשתה. התביעה הינה תביעה חוזית המתבססת על התקשרות בין המשיבה 1למשיבה 2לצורך איתור מטען שאבד בשדה התעופה במוסקבה וסירוב המשיבה 2 לשלם למשיבה 1את שכרה לאחר שהאחרונה איתרה את המטען האבוד. המשיבה 2הגישה כתב הגנה והודעת צד ג' כנגד המערערת. בהודעת צד ג' טענה כי המערערת היא המבטחת של המטען שאבד ואותר והיא שהורתה לה כיצד לפעול עפ"י הפוליסה, דהיינו, לפנות למשיבה 1לצורך איתורו. המשיבה 2טענה כי כל הפעולות שנעשו בהקשר לכך נעשו עפ"י חבותה והסכמי העבודה שלה עם המערערת ועפ"י חוזי הבטוח ולכן המערערת היא שחבה בתשלום הסכום. המערערת שלחה הודעת צד ד' כנגד המשיבה 3אך חוליה זו איננה רלבנטית עוד לנוכח ההסכמה אליה הגיעו הצדדים בדיון בפנינו. .3בית משפט קמא קיים דיון להוכחות וביום 28.1.96ניתן על ידו פסק-הדין נשוא ערעור זה. בפסק דינה של השופטת הנכבדה הורתה היא על צירופה של המערערת כנתבעת נוספת בתביעה בהתאם לתקנה 24לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984(להלן: "התקנות"), וזאת מבלי להביא כוונתה זו מראש לידיעת הצדדים או מי מהם או לקבל תגובתם. בכך שגתה השופטת הנכבדה. תקנה 24לתקנות הנ"ל קובעת: "בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על... הוספת שמו של אדם, שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה". אין חולק כי כל עוד לא ניתן פסק-דין בתיק, רשאי בית המשפט לפעול עפ"י תקנה 24הנ"ל, אלא שסמכות זו אינה מקנה לו אפשרות צרוף מבלי לאפשר לצד המצורף או לכל צד אחר להגיב לכוונת הצירוף. מעמדו של צד ג' בתביעה, מבחינת הסיכון לו הוא צפוי ומבחינת סוג הטענות שעליו לטעון, שונה במידה רבה ומהותית ממעמדו של נתבע. צרוף המערערת כנתבעת בשלב פסק-הדין שינה לחלוטין את חזית הסכסוך שבינה לבין הצדדים האחרים בתיק, ולא יתכן לכפות שינוי כה משמעותי על בעל דין מבלי לאפשר לו להערך לכך לגופו של ענין, מבלי שיוכל לתקן את כתבי טענותיו ולהביא ראיותיו. בעוד שכשהיא מצויה כצד ג' בלבד, החיוב הפוטנציאלי שלה הוא חיוב על-תנאי ועלול לקום רק אם היתה משיבה 2מחוייבת כלפי משיבה 1מחד גיסא ומוכיחה את זכאותה לשיפוי עפ"י הפוליסה מאידך גיסא, הרי שמשצורפה כנתבעת נוספת, קמה לכאורה, חזית ישירה בין המשיבה 1לבינה, בין חוזית ובין נזיקית, מבלי שבכתב התביעה נכללת טענה כלשהי כלפיה, מבלי שיש לה מושג על מה להתגונן ומבלי שיש לה הזדמנות להתגונן במישור זה. ואכן, תקנה 26(א) לתקנות הנ"ל קובעת כי בכל מקרה של צרוף בעל דין, יומצא לו כתב התביעה המתוקן, הכולל אותו, ותינתן לו שהות של 30יום להגשת כתב הגנה. קיים בתקנה חריג המאפשר לבית המשפט להורות אחרת אך אין משמעו שלנתבע החדש לא יותר להתגונן. וכך נאמר בספרו של ד"ר זוסמן "סדרי הדין האזרחי" (מהדורה שביעית, תשנ"ה, ש' לוין עורך) בעמ' 207: "משנתן בית המשפט רשות לצרף בעל דין חדש, ועקב הצרוף יש צורך בהגשת כתב טענות חדש, ממילא ניתנה הרשות לתקן את כתב הטענות המקורי... שאם לא יתוקן, יתכן כי כתב הטענות הקודם לא יגלה כל עילה הנוגעת לבעל הדין החדש, מי שניסח את כתב הטענות המקורי בזמנו, כאשר בעל הדין החדש טרם היה צד למשפט, בוודאי לא הראה בו מה ענין האדם הזה אצל המשפט". זהו בדיוק המקרה שבפנינו, שהרי כתב התביעה, עובר לצרוף המערערת אינו יוצר כל עילה כלפיה ואינו מזכיר אותה אף ברמז. בית המשפט איננו יכול לתת יד למעקפים ולקיצורי דרך אשר יש בהם כדי לפגוע מהותית בזכויות הצדדים וממילא לא רשאי בית המשפט ליזום מהלך שכזה מבלי להבטיח שהצדדים או מי מהם לא ייפגעו כתוצאה מכך. מה שנעשה בפסק דינה של השופטת קמא הינו בניית בנין חדש שיסודותיו לא הונחו כלל ע"י הצדדים. השופטת הנכבדה תמכה סמכותה בסע' 184לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982המתיר הרשעת אדם באשמה שהתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו אף אם עובדות אלו לא נטענו בכתב האישום, אלא שאין בסעיף זה כדי לתמוך בכך שהרי לא ניתן ללמוד ממנו כי ניתן להרשיע אדם אחר ולא את הנאשם הספציפי בעובדות שהוכחו לפניו. חיוב המערערת הינו בבחינת חיוב אדם אחר (כמו נאשם אחר בפלילים) ולא חיוב צד קיים עפ"י עובדות שונות. נעיר עוד כי אף ההרשעה עפ"י סע' 184הנ"ל מותנית במתן הזדמנות סבירה לנאשם להתגונן וברור כי יש לאפשר לצד העלול לחוב בחוב כספי לטעון טענותיו כנגד התביעה והתובעת. נקל להבין כי לו היתה המערערת יודעת שנטען כנגדה כי ההתקשרות היתה ישירה ולא כמבטחת, היתה נערכת באופן שונה מהערכותה בפועל. יש גם לציין כי המערערת התנגדה בסיכומיה להרחבת חזית. לפיכך, יש לקבל ערעורה של המערערת, לבטל צרופה כנתבעת, לבטל חיובה בסכום התביעה ולהותירה כצד ג' בלבד. .4התביעה כנגד המשיבה 2, הנתבעת המקורית, לא התקבלה. אמנם, השופטת הנכבדה לא קבעה מפורשות כי יש לדחותה, אולם, היא קבעה, למעשה, כי לא נכרת הסכם בין המשיבה 1למשיבה 2ולפיכך לא חייבה את המשיבה 2בתשלום כל סכום שהוא. המשמעות היא כי התביעה נדחתה דה-פקטו. כנגד קביעה זו לא הוגש ערעור ע"י המשיבה 1והיא הפכה חלוטה. משלא חויבה המשיבה 2בתשלום כל סכום כלפי המשיבה 1, ממילא אין אפשרות לחייב את המערערת אשר נותרה כצד ג' בלבד בתשלום כל סכום שהוא והודעת צד ג' אמורה להדחות. .5בשולי הפסק עלינו להעיר כי העובדה שהמערערת סרבה להצעת הפשרה שהועלתה בשלבים הקודמים, אין בה כדי להצדיק פסיקת הוצאות לדוגמא, כפי שנהגה השופטת הנכבדה. זכותו של מתדיין כי יהא לו יומו בבית המשפט ללא חרב מתנפנפת של הוצאות לדוגמא. "אין בעל דין חייב להסכים לפשרה, וזכותו היא שהתובענה תתברר ובית המשפט יפסוק בה; לפיכך, סרובו להסכים לפשרה אינו יכול לשמש צידוק להענישו בשלילת הוצאותיו". (ד"ר זוסמן, שם, עמ' 542). .6מכל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים צרופה של המערערת כנתבעת ודוחים את הודעת צד ג'. המשיבה 1תישא בהוצאות המערערת בסך 000, 6ש"ח בצרוף מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל. אובדן מזוודה / כבודה