אלימות כלפי אישה בנוכחות הילדים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אלימות נגד אישה בנוכחות הילדים: הבקשה 1. זוהי בקשה למתן צו הגנה, שהגישה המבקשת כנגד המשיב, שהוא בעלה, מכח החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א - 1991 (להלן: "החוק"). 2. בבקשה, שהוגשה ביום 21.11.99, נטען, כי ביום 16.11.99 התפתח ריב בין בני הזוג, בנוכחות שלושת ילדיהם, והמשיב איבד שליטה ובעט במבקשת בכל חלקי גופה, עד שנזקקה לטפול רפואי. בבקשה הביעה המבקשת חשש לאלימות חוזרת, בציינה כי מדובר בדפוס התנהגותי אלים קבוע מצד המשיב כלפיה, הן במכות והן באיומים על חייה. לבקשה צורפה תעודה רפואית, מיום 18.11.99. 3. בדיון שהתקיים ביום 21.11.99, בהעדרו של המשיב, חזרה המבקשת על בקשתה, וציינה: "אנו מסוכסכים שנה וחודשיים. אני רוצה להתגרש והוא לא רוצה. בזמן האחרון הוא נעשה אלים כלפי. זה מתבטא באלימות פיזית. בהתחלה היה רק דוחף ושובר דברים בבית... ביום שלישי בבוקר הוא היכה אותי והמשטרה הרחיקה אותו ל- 3 ימים. ביום שישי חזר בצהריים והתחיל להתווכח איתי... היתה מריבה וקראנו למשטרה... גם בנוכחות השוטרים הוא איים עלי". (עמ' 1 לפרוטוקול). גיסתה של המבקשת הוסיפה, כי ביום ו' האמור ניסה המשיב להכות את בעלה ובן דודה, החל לדחוף, ואם לא היה מגיע השוטר, האירוע היה מתפתח אחרת (עמ' 2-1 לפרוטוקול). באותו מעמד נתתי צו ארעי, האוסר על המשיב להכנס לביתם של בני הזוג ו/או להטריד את המבקשת וילדיו בכל דרך ואופן שהוא, וקבעתי דיון, במעמד הצדדים, לאחר הגשת תסקיר, ליום 28.11.99. תגובת המשיב לבקשה 4. ביום 22.11.99 הגיש המשיב בקשה מפורטת לביטול ההחלטה, הכוללת טענות מטענות שונות. באשר לתקיפה המיוחסת לו, טוען המשיב: "לא היה בזאת מאום. עיקר המעשה הוא כי היה לי ויכוח עם אשתי בזמן שיחת טלפון שניהלה עם גיסתה וניתקתי לה את הקו, היות והגיסה העלילה עלי, אשתי התרגזה וזרקה את הפלאפון שלי למי האסלה, לקחתי את הפלאפון ונכנסתי לחדר השינה ונעלתי על עצמי, היא משום מה ניסתה להכנס לחדר ומשלא נתתי לה היא שברה את הדלת. מכאן הפגיעות ביד ובגוף שהיא דיווחה במשטרה, ונכנסה ובעטה בי ושרטה אותי ראה תביעתי במשטרה מיום 17.11.99. גב' סמדר בן-חמו תעיד כי שוחחה עם המשיבה לאחר האירוע והמשיבה הודתה כי לא הוכתה ע"י בעלה. היא מוכנה להעיד בשבועה" (סע' 1 לבקשה). המשיב מוסיף כי הוא אדם מסור למשפחתו, הדואג לכל מחסורה, וטוען כי הוא אוהב את אשתו ואת ילדיו. לדבריו, אשתו היא זו שאינה רוצה ללכת לייעוץ כלשהו. צמצום תחולת הצו 5. לאחר הגשת תגובה זו, ראיתי לנכון לצמצם את תחולתו של הצו הארעי, ואיפשרתי למשיב להכנס לביתו, עד לדיון במעמד הצדדים. אסרתי עליו לפגוע במבקשת, לאיים עליה או להטריד אותה בכל דרך ואופן שהם. התסקיר 6. לקראת הדיון שנקבע, הוגש לעיוני תסקיר מפורט של פקידת הסעד לסדרי דין, גב' הברמן (נושא תאריך 24.11.99). התסקיר מבוסס על פגישה עם שני בני הזוג ועם ילדיהם, ומתאר את התרשמותה של פקידת הסעד מהתנהגות בני הזוג וילדיהם במהלך המפגשים עימם. במהלך השיחה המשותפת סוכם על קשר של המשיב עם הילדים, באופן שייקחם מהחצר שליד הבית כל יום בשעה 16: 00, ויחזירם בשעה 18: 00. כן הסכימו בני הזוג לבוא למספר שיחות נוספות, על מנת לנסות ולגשר על הפער הגדול בתפיסותיהם, ולנסות ולהדבר על המשך דרכם בעתיד. פקידת הסעד מעידה על עצמה, כי היא מתקשה מאוד לתת המלצה חד-משמעית בענין הוצאת צו הגנה, כיוון שלא לגמרי ברור לה האם יש במשפחה אלימות. היא נוטה לחשוב שאכן התרחש אירוע אלים, אך איננה יודעת זאת בודאות. לצד זאת - אין לה ספק שהילדים סובלים מכל המצב. לדבריה: "אין לי צל של ספק שהילדים מאוד מפוחדים ופגועים מכל האוירה שהיתה עד עכשיו ושלמען שלומם וטובתם, היה רצוי שתהיה הפרדה בין בני הזוג. אולם, זהו מצב כמעט קבוע שאנו מכירים אצל זוגות בהליכי גירושין, ואף יותר כשאחד מבני הזוג רוצה להיפרד והשני מסרב להכיר בכך. בדר"כ, אין זו עדיין סיבה להוצאת אחד מהם מביתו בלי הסכמתו, ואינני מרגישה שמקרה זה מאוד שונה. עלי לציין בכל זאת, שהמפגש עם הילדים הראה באופן מאוד בולט את פחדיהם וחששם מעימות בין הוריהם והעלה אצלי את המחשבה שאולי, למענם, יש להוציא את האב מהבית לתקופה כלשהי, על מנת שירגעו הרוחות". (ההדגשה שלי - א.ז.) דיון במעמד הצדדים 7. במצב דברים זה התייצבו בני הזוג לדיון, ביום 28.11.99. שניהם חזרו על טענותיהם. המשיב ניסה לערער את גירסת המבקשת בכך שהראה שהיא מודרכת על ידי גורמים טיפוליים (כנעמ"ת), בכך שגיסתה כותבת עבורה בקשות (מש/ 2), ובכך שהמבקשת ניגשה לרופא המשפחה רק יומיים וחצי לאחר המקרה הנטען. המבקשת הדגישה, שכרגע היא נמצאת אצל אחיה, וכי בביתה לא ניתן לעשות הפרדת חדרים. בדיון התברר, כי בין הצדדים ישנם הליכים נוספים, בבית הדין הרבני. נטל ההוכחה 8. ההליך שבפני איננו הליך פלילי ממש ואיננו הליך אזרחי ממש. ניתן לומר, שזהו מעין "יצור כלאיים". אופיו של ההליך משפיע גם על הנטל המוטל על המבקש את הצו מכח החוק. בעיקרו של דבר, מדובר בהליך "אזרחי" בין הצדדים, ולא בהליך "פלילי", המנוהל בידי התביעה. בתקנות שהותקנו מכח החוק - תקנות למניעת אלימות במשפחה (סדרי דין), תשנ"א - 1991 - אף הובהר, בתקנה 13, כי תקנות סדר הדין האזרחי יחולו בכל עניין שאינו מוסדר באופן ספציפי. עם זאת, נראה לי, כי בשל אופיין של הטענות המועלות בהליך מסוג זה, חל על כל מבקש נטל מוגבר, שאינו מגיע אמנם לנטל הדרוש במשפט פלילי (הוכחה מעבר ל"ספק סביר"), אך זהו נטל העולה במידת מה על "מאזן ההסתברויות" הרגיל, המקובל בהליכים אזרחיים. 9. לצורך המשך הדיון, אני מוכן לקבל את טענת המבקשת, המתחזקת בתעודה הרפואית, כי בין הצדדים אכן התרחש אירוע אלים, כמתואר על ידה. (כאמור, אין בכך כדי לקבוע דבר באשר לתוצאות הליך פלילי אפשרי בענין זה). היקפו של צו הגנה - מידתיות 10. סעיף 3 לחוק, הדן בתנאים למתן צו הגנה, מפרט מספר עילות חלופיות אפשריות, בנוגע להתנהגות בן-משפחה: "1. בסמוך לפני הגשת הבקשה נהג באלימות בבן משפחתו... 2. התנהגותו נותנת בסיס סביר להניח כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית לבן משפחתו... 3. התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו". 11. לאחר שהתרשמתי משני בני הזוג, ובמיוחד לאור האמור בתסקיר, נראה לי כי הדיון צריך להתמקד אך ורק בחלופה הראשונה, שכן אין בפני תשתית ראייתית מספקת, לקבוע כי מתקיימות גם העילות האחרות. 12. כידוע, החוק אינו מחייב הרחקת בן-משפחה מביתו בכל מקרה של אלימות. סעיף 2 לחוק מפרט שורה של איסורים, שניתן להטיל על המשיב בבקשה לפי החוק. הרחקה מהבית היא הסעד הדרסטי ביותר; היא פוגעת בכבודו של אדם ובזכותו לשהות בקניינו ובמחיצת בני משפחתו האחרים (ילדיו, למשל). חובה על בית המשפט לאזן בין זכויותיו הנ"ל של משיב, לבין זכויותיו של מבקש, במקרה זה המבקשת, שאף הן נוגעות בזכויות חוקתיות מן המעלה הראשונה כזכות לשלמות הגוף, לכבוד ולבטחון אישי. איזון זה הוא איזון קשה ביותר. במרכזה של מלאכת האיזון עומדת דרישת המידתיות (יחסיות), שלפיה, אין לפגוע בזכות יסוד במידה העולה על הנדרש. ראו: - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיף 8. - בג"צ 5510/92 תורקמאן נ' שר הבטחון, פ"ד מח (1) 217. - בג"צ 3477/95 בן-עטיה נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד מט (5) 1. - בג"צ 4330/93 גאנם נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נ (4) 221. - בג"צ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא (4) 367. - בג"צ 6055/95 צמח נ' שר הבטחון (טרם פורסם; ניתן ביום 14.10.99). לפי עקרון זה, למשל, אין להורות אוטומטית על מעצרו של אדם, גם כאשר הוכחה נגדו תשתית ראייתית מספיקה והוכחה עילה למעצרו, זאת בנסיבות שבהן ניתן להסתפק ב"חלופת מעצר" (ראו: חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו- 1996, סע' 13 (ב), 21 (ב)). 13. כשאני בא ליישם את דרישת המידתיות במקרה זה, אני רואה לנכון לתת משקל רב הן להתרשמותי האישית מבני הזוג, והן, ואולי בעיקר, להתרשמותה המקצועית של פקידת הסעד, שחרף התלבטותה (הנובעת מכך שעדיף לילדים שבני הזוג יפרדו לתקופת מה) קובעת, כי מצב דברים כזה בין בני זוג אינו מהווה סיבה להוצאת אחד מהם מביתו. 14. יש גם לזכור, שצו הגנה הוא מניעתי בעיקרו, ואין הוא נושא, בדרך כלל, אופי עונשי. ניתן, בהקשר זה, גם לאזכר את קביעתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בתיק ע"א 3162/98, פלוני נ' פלונית (דינים מחוזי, כרך לב): "רצונו של ביהמ"ש להגן על נשים ולהתמודד עם גל האלימות במשפחה וגל הרציחות של נשים מוכות הוא רצון מבורך, אולם אין בו כדי לשחרר מן החובה לשקול בצורה פרופורציונלית את העובדות והערכת החשש של עובדות אלה, האם יש בהן חשש לאלימות בעתיד, אם לאו". 15. צר לי על כך שהילדים נפגעים ממערכת יחסים עכורה זו, אך כפי שצוין אף בתסקיר, אין מקרה זה שונה ממקרים אחרים, שבהם פורץ סכסוך חריף בין ההורים. יש לקוות שבני הזוג ישכילו לתעל את הסכסוך ביניהם באמצעות הליכים משפטיים וטיפוליים, שכבר מתנהלים, ולא ינהלוהו בנוכחות ילדיהם. לסיכום 16. בנסיבות מקרה זה, לאור האמור לעיל, אני מוצא לנכון ליתן צו הגנה חלקי בלבד, שלפיו נאסר בזאת על המשיב לפגוע במבקשת, לאיים עליה או להטריד אותה בכל דרך ואופן שהם. תוקף הצו הינו עד ליום 20.2.2000. אין בהחלטה זו משום לפגוע בזכות כלשהי העומדת לצדדים, הרשאים לנקוט כל הליך אחר בפני הערכאה המתאימה (בית הדין הרבני ו/או בית המשפט לענייני משפחה). אין בה גם כדי לשלול את האפשרות של המבקשת לעתור בבקשה נוספת, במקרה של שינוי נסיבות או של הפרת הצו. קטיניםאלימות