בית הדין לעבודה פסק בעב"ל 368/99 שלמה יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי כי "יש משקל מיוחד לאנמנזה הרפואית שכן יש להניח שחולה שאושפז ימסור את העובדות הנכונות לגבי מצבו על מנת לזכות בטיפול הנכון". במקרה דנן - התובע לא סיפר דבר לעניין הויכוח ומכאן שלא ייחס לויכוח חשיבות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חשיבות אנמנזה רפואית להוכחת קשר סיבתי: לפנינו תביעת התובע להכיר באירוע מוחי שארע לו ביום 3.3.2008 כ"פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן:"החוק"). המל"ל דחה את תביעת התובע להכיר באירוע כפגיעה בעבודה במכתבו מיום 17.7.2008. מכאן, התביעה שלפנינו. גרסת התובע: התובע הינו בעל עסק לייבוא מכונות גדולות וציוד היקפי למפעלים מחו"ל לישראל. כחודש לפני האירוע, סיכם התובע עם ספק מכונות מחו"ל את התנאים לגבי קנייה ומשלוח של מכונה מסויימת עבור אחד מלקוחותיו, ואף עשה את כל הנדרש על מנת שהעיסקה תצא לפועל. המכונה היתה אמורה להישלח מאנגליה ביום 3.3.2008, אולם התובע הופתע בבוקרו של אותו יום כאשר נמסר לו על ידי מר פול האנט, האיש הטכני שעבד עבור ספק המכונות, שהמכונה תסופק ללא חבילת התוספות שהוזמנה, וזאת על אף שההסכם והתשלום התייחסו גם לתוספות. התובע לא הצליח לדבר עם ספק המכונות (הסוכן) עצמו באותה עת ורק לאחר כ-3 שעות בהם היה בחוסר וודאות לעניין משלוח התוספות למכונה, התקבל אישור מהספק והעניין הוסדר. לגרסת התובע - הוא חשש שאם המשלוח לא יצא לפועל על פי ההזמנה עם התוספות - שמו הטוב יינזק וענין זה יעמיד אותו כלא אמין בפני הלקוחות - ועל כן בשיחות עם מר האנט - האיש הטכני, הוא צעק עליו. התובע הוסיף, כי בכל 25 שנות עבודתו מעולם לא נתקל במצב דומה, אשר העמיד אותו בפני עומס נפשי כה גדול. בחקירתו הנגדית של התובע התברר, כי התובע עובד בעבודה שכרוכה בלחץ תמידי, כאשר התרגזויות "זה חלק מהעבודה". כאשר נשאל התובע לעניין החריגות של אותו מקרה לעומת עבודתו הרגילה הוא השיב, כי האירוע הספציפי היה חריג שכן הוויכוח נמשך כ-3 שעות ולא היה קצר, כי הלחץ לא נבע מהעניין הכספי, אלא עקב החשש לשמו הטוב. עם זאת, הוסיף התובע, שאילו העיסקה לא היתה יוצאת לפועל כנדרש היו לכך השלכות כספיות, שכן הוא חשש מהעונשים, הקנסות והעלויות להם היה צפוי. יצויין, כי באותו יום ה-3.3.2008 עבד התובע מהמשרד שבביתו, ולגרסתו, זמן קצר לאחר השיחה הוא החל להרגיש בפעולות לא רצוניות של היד ולאחר מכן - בחוסר יציבות קשה, כאבי ראש וסחרחורת. כשאשתו הגיעה הביתה בסביבות השעה 13.00, הוא סיפר לה שאינו מרגיש טוב ואולם לא פירט מעבר לכך לגבי אירועי אותו יום, ועל פי עצתה, הלך לנוח. התובע התעורר בסביבות השעה 15.00-16.00 "וכשקמתי הייתי צריך להחזיק את הקירות". התובע חשב שמדובר בשרירים תפוסים בשל שחיה יום קודם לכן בבריכה או לחלופין באירוע מוחי. על פי מסמכי "המחלקה לרפואה דחופה" מיום 3.3.08 - התובע הגיע לבית החולים עצמאית, בסביבות השעה 18.00. כאשר התובע הגיע לבית החולים, הוא לא מסר דבר על הוויכוח בעבודה, שכן "הוא לא חשב שזה קשור". בסיכום האשפוז נרשם "בן 58, הבוקר הרגיש סחרחורות, אי יציבות בצהריים אחרי שינה הופיע חולשה בפלג גוף ימין..." בגליון חדר מיון מיום 3.3.2008 (נ/4) נרשם:- "בן 58 מתלונן על חולשה בצד ימין, אי יציבות, לא יכול לעמוד על רגליו מאתמול!". יצויין, כי בכל המסמכים הרפואיים אין התייחסות לויכוח ואף בתעודה הרפואית הראשונה נרשם שהאירוע קרה עקב "עבודת מחשב". במסגרת חקירתו הנגדית - התבקש התובע להמציא מסמך כלשהו אשר מלמד על הויכוח - אי-מייל או פקס מזמן אמת, אך התובע לא המציא כל מסמך כאמור. כן יצויין, כי היו הבדלים גדולים בין אופן תיאור העובדות בתצהירו של התובע לבין העובדות שתוארו בחקירתו הנגדית, כאשר בתצהירו, הציג התובע תמונה חלקית מאוד של האירועים. דיון והכרעה: עפ"י ההלכה הפסוקה, בתביעה להכרה באירוע מוחי ובאוטם שריר הלב מתנהל הדיון בשני שלבים: בשלב הראשון - על המבוטח להוכיח קיומו של אירוע חריג או מאמץ בלתי רגיל בעבודתו בעת קרות האוטם או בסמוך לו. בשלב השני וככל שביה"ד יקבע, כי אכן אירע "אירוע חריג" - ימונה מומחה/יועץ רפואי למתן חוות דעת בשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרחשויות החריגות בעבודה לבין המחלה ממנה סובל התובע. ביה"ד הארצי לעבודה חזר והדגיש, כי:-   "עפ"י מתכונת דיונית זו, ככל שהתובע לא השכיל להוכיח חריגותו של האירוע בעבודה, תידחה תביעתו כבר בשלב הראשון, מבלי למנות מומחה רפואי בעניינו (בג"צ 1197/92 אסתר לוסקי - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(5) 734). הנה כי כן, ההלכה לפיה בית הדין לבדו מופקד על קביעת חריגותו של האירוע בעבודה עוברת כחוט השני בפסיקתו של בית דין זה לאורך השנים. "מבחן האירוע החריג" הוא אמנם תולדה של מחקרים רפואיים רבים המצביעים על כך שמאמץ בלתי רגיל או מתח נפשי מיוחד יכולים לגרום לאוטם. אולם, הקביעה אם אירע אירוע חריג במקרה קונקרטי היא קביעה בעלת אופי משפטי המושתתת על אדנים ראייתיים " (עב"ל 573/05 דליה אמיר - המל"ל (פס"ד מיום 29.11.06)).          לאחר ששמענו את עדותו של התובע ועיינו במסמכים הרפואיים, איננו מקבלים את טענתו של התובע לעניין חריגותו של האירוע. יצויין, כי התובע לא הביא כל אסמכתא להוכחת האירוע עצמו ולהוכיח שאכן התקיים ויכוח קשה עם אותו פקיד טכני, וזאת על אף הזדמנות שניתנה לו להמציא מסמכים כאמור. בהקשר זה יצויין, כי ניתן היה לצפות שכבר בבוקרו של ה- 3.3, כאשר התובע הבין שקיימת בעייתיות במשלוח, הוא ישלח מסמך בכתב לאנגליה על מנת להחיש את הטיפול בנושא ולא יסתפק בצעקות טלפוניות על הפקיד הטכני, וזאת במיוחד לאור העובדה שמדובר בעיסקה עם אנגליה, שם מקפידים על עניינים פורמליים יותר מאשר בישראל. בכל מקרה, גם לאחר חקירתו הנגדית - לא צורפו מיילים או פקסים מזמן אמת המלמדים על התרגשותו ורוגזו הרב של התובע ביום ה-3.3.08. יתרה מכך - גם אם התנהל ויכוח עם אותו פקיד טכני, הרי שמהעדויות שהובאו בפנינו לא הוכח כי מדובר באירוע חריג, שכן ניתן היה לצפות כבר אז, שהעניין ייפתר במהרה ברגע שהספק יאותר. יתרה מכך, מדברי התובע ואשתו בחקירתם על ידי חוקר המל"ל עולה, כי התובע עובד בלחץ מתמיד והלחץ לאור הויכוח ביום 3.3.2008 לא היה חריג לעבודתו הרגילה. אם לא די באמור - הרי שגם מבחינה סובייקטיבית נראה כי התובע לא ייחס חשיבות רבה לויכוח עם הפקיד הטכני, שכן הוא לא סיפר על הויכוח לאשתו (לא ביום האירוע ואף לא בתקופה שחלפה עד המועד שבו אשתו נחקרה על ידי חוקר המל"ל) ואף לא הזכיר את האירוע כאשר אושפז בבית חולים, ולא סיפר לאף אחד מהרופאים על הויכוח ועל כך שהתרגז והיה בלחץ נפשי. בפסיקה נקבע כי - "יש משקל מיוחד לאנמנזה הרפואית שכן יש להניח שחולה שאושפז ימסור את העובדות הנכונות לגבי מצבו על מנת לזכות בטיפול הנכון". במקרה דנן - התובע לא סיפר דבר לעניין הויכוח ומכאן שלא ייחס לויכוח חשיבות. יתרה מכך - כפי שפורט לעיל - בחדר המיון סיפר התובע כי אינו יכול לעמוד על רגליו מאתמול (ולא מאותו הבוקר). מכל המפורט לעיל - איננו מקבלים את טענות התובע לעניין האירוע החריג ועל כן תביעתו נדחית כבר בשלב זה. אין צו להוצאות. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מתאריך המצאת פסק הדין.רפואהקשר סיבתי