בדיקת רעש בעבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזק באוזן הפנימית בגלל רעש בעבודה / בדיקת רעש בעבודה: סגן הנשיא (אדלר) 1. המערער עבד בעבודות מזדמנות בשנים 1981 עד 1984. משנת 1984 עבד המערער במחלקת הייצור של חברת "כרמל כימיקלים בע"מ", שם היה חשוף לרעשים. עבודתו של המערער היתה לשפוך חומר למכונת ה- 3 BKK. במדידות רעש במפעל "כרמל כימיקלים", שבוצעה בשנת 1986 על ידי המכון לבריאות תעסוקתית של אוניברסיטת תל-אביב וקופת חולים הכללית נקבע: "עמדת האריזה של מכונת 3 BKK - 83 [דציבל], ליד ראש מכונת 3 BKK - 88 [דציבל]." בבדיקת רעש נוספת, שעליה לא צוין תאריך ושבוצעה על ידי אותו מוסד, נמדדו מפלסי רעש באזור מכונת ה- 3 BKK בין 87 דציבל לבין 101 דציבל. אולם, על פי קביעת בית הדין האזורי, שהסתמכה על עדותו של האחראי על הבטיחות במפעל, עיקר עבודתו של המערער לא היתה על יד מכונת ה- 3 BKK או בקומה בה עומדת המכונה, כנטען על ידו, אלא בקומה מעל המקום בה נמצאת מכונת ה- 3 - BKK, מקום בו עוצמת הרעש היא פחות מ- 85 דציבל (75 דציבל על פי בדיקת הרעש). המערער עובד על יד מכונה זו רק בהפסקת הצהרים, לתקופה של כחצי שעה ביום. יום העבודה של המערער הוא שמונה שעות, והוא לובש אטמים בעת עבודתו. באמצע 1985 נתגלה אצל המערער לקוי "קל" באוזניים. המערער הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, בה טען שיש להכיר בלקוי השמיעה כתאונת עבודה. בטופס התביעה טען המערער, כי לקוי השמיעה הינו "מחלת מקצוע", וכך כתוב גם בתעודה ראשונה לנפגע עבודה. אין טענה, כי היתה פגיעה חד-פעמית או פגיעות זעירות חוזרות. לפיכך, השאלה העומדת לדיון בתובענה זו הינה, האם יש להכיר במחלתו של המערער כ"פגיעה בעבודה" שהיא "מחלת מקצוע", מכוח סעיפים 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, וכמחלה שנקבעה בפריט 7 של התוספת השניה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה, תשי"ד - 1954, כדלקמן: "שם המחלה העבודה ותהליכי הייצור התחולה נזק לאזן הפנימית הנגרם עבודה ממושכת בתנאי רעש ממוצע על ידי חשיפה לרעש, שהביא ומשוקלל של לא פחות מ- 85 דציבל". לירידה בכושר השמיעה בתדירות הדיבור. המוסד דחה את התביעה, וכנגד החלטה זו פנה המערער לבית הדין האזורי בחיפה (השופט הראשי מיבלום; תב"ע נב/ 0-314). בבית הדין העידו המערער והאחראי על הבטיחות במפעל, וכן הוגשו מסמכים, כולל שתי בדיקות רעש, כאמור לעיל. התביעה נדחתה ועל כך הערעור שלפנינו. 2. הנימוק העיקרי של בית הדין קמא לדחיית התובענה היה, כי רוב עבודתו של המערער בוצעה במקום שבו עוצמת הרעש היתה פחות מ- 85 דציבל. 3. הטענה הראשונה של בא כוח המערער היתה, כי ברוב אזורי המפעל שררו מפלסי רעש מעל ל- 85 דציבל. תשובתו של בא כוח המשיב היתה, כי במקום בו עבד המערער ברוב רובן של שעות עבודתו מפלס הרעש היה פחות מ- 85 דציבל. הכלל הוא, כי ערכאת ערעור איננה מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה ששמעה את העדים והתרשמה מעדותם. בית הדין קמא שמע את המערער והאחראי על הבטיחות, שמע הסברים בעניין בדיקות הרעש שהוגשו וקיבל את עדותו של האחראי על הבטיחות. הקביעות העובדתיות של בית הדין קמא מעוגנות בחומר הראיות ואין מקום להתערב בהן. 4. טענתו הבאה של בא כוח המערער היתה, כי בעמדת המילוי של מכונת ה- 3 BKK עוצמת הרעש היתה מעל 85 דציבל. הוא הסכים לדברי האחראי על הבטיחות, כי המערער עבד בעמדת המילוי של המכונה, בקומה שמעל לקומה בה עמדה המכונה, ושתפקידו של המערער היה לשפוך חומר למכונה. אף טענה זו נוגעת לקביעות עובדתיות של בית הדין קמא. אכן, בבדיקת רעש נקבע שבעמדת מילוי ליד מכונת ה- 3 BKK מפלס הרעש היה 87 דציבל. אולם, המערער עבד במרחק של כקומה מהמכונה, ונקבע בבדיקת הרעש, כי "בקומה העליונה" מפלס הרעש היה 75 דציבל. 5. בא כוחו של המערער גם טען לעניין הרפואי, אולם הדיון לא הגיע לשלב שיש חשיבות לחוות דעתו של מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין. מקובל עלינו, שלא היה מקום להתייחסות בפסק דינו של בית הדין קמא לחוות דעת רפואית מטעם בעל דין, אולם אין בזה כדי לשנות את המסקנה לגבי ההיבט המשפטי של התובענה. 6. אנו דוחים את הערעור, ללא צו להוצאות. מטרד רעש