קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול החלטת נאמן לאשר חוב: .1 הנאמנים בפשיטת הרגל של יהושע בן ציון אישרו ביום 21.6.81 את הוכחת החוב של בנק א"י בריטניה בסך של 26,669, 7שקל ועוד 000,548, 16שקל, בצירוף הפרשי הצמדה ורבית. ביום 22.7.81הגיש יהושע בן ציון, פושט הרגל, בקשה לבית-המשפט לבטל את החלטת האישור של הנאמנים. בדיון בפני, שהתקיים ביום 15.12.83, התייצב עו"ד גולדנברג, בשם בנק א"י בריטנה, וטען נגד זכותו של פושט הרגל לפנות בבקשה זו לבית-המשפט. בנק א"י בריטניה, לא הוזכר ע"י המבקש כמשיב, ודוקא מי שמעונין, ומי שנגדו מכוונת הבקשה הוא בנק א"י בריטניה. משום כך נשמעו טענותיו של הבנק. טענתו של עו"ד גולדנברג היא, כי פניה לביהמ"ש כנגד החלטת נאמן המאשר חוב יכולה לבוא בהסתמך על סעיף 150לפקודת פשיטת הרגל, או בהסתמך על סעיף 29(ב) לתוספת השניה [4]. יש לבדוק, איפוא, את הוראות הסעיפים ואת פרשנותם על-מנת לקבוע, אם יש לפושט הרגל מעמד לפנות כנ"ל: סעיף 150לפקודת קובע: "נפגע פושט הרגל, נושה או אדם אחר על ידי מעשה או החלטה של הנאמן, רשאי הוא לפנות לבית-המשפט...." ב"כ הבנק טוען כי משנקבעו בתוספת הוראות מיוחדות לגבי ערעור על הוכחת חוב יש ללכת לפיהם, ולא לפי סעיף זה. טענה זו, אינה נראית לי משום שהסעיף הוא סעיף שנקבע בחוק עצמו והוא סעיף רחב וכולל כל פניה כנגד החלטת הנאמן. אולם הסעיף מצריך פרשנות, שכן נשאלת השאלה מה פירושו של המונח "נפגע"? פק' פשיטת הרגל נוסחה הוא חדש, והנוסח החדש הוא בתוקף מאז .1980לא מצאנו פרשנותו של המושג "נפגע" בנוסח זה. מטבעם של הדברים נחפש מה היה המונח שבו השתמש המחוקק בנוסח הישן. הנוסח הקודם היה סעיף 75והמחוקק שם השתמש במונח מי שמצא עצמו מקופח. האם "מקופח" הוא מושג אחר מאשר "נפגע"? אפשר לומר כי המובן זהה, אך אם היה מקום להבדיל, הייתי סבורה כי "מקופח" ע"י החלטה או "נפגע ע"י החלטה", הרי "מקופח" הוא מושג רחב יותר. נראה, כי מקופח יכול להיות כל מי שמרגיש עצמו מקופח, שעה ש"נפגע" נראה לי יותר כמושג משפטי - ואמנם אם נשווה את המונחים למונח שהתשמש בו המחוקק האנגלי בפקודה הישנה, נראה הדבר כי הוא מתאים הרבה יותר למונח "נפגע". המונח האנגלי היה: "person aggrieved" משום כך, כאשר בחר המחוקק של הנוסח החדש במונח "נפגע", סבורתני כי דייק יותר. נראה לי, כי רשאי ביהמ"ש להסתמך על הפרשנות של המונח שנזכר בפקודה הישנה, במיוחד כאשר הוא סבור כי המונחים הם זהים במהותם. הלסבורי, מסביר את המונח כמי שנפגעה זכותו החוקית דהיינו אדם אשר לא בצדק נשללה ממנו זכות חוקית או שפגעו בזכות חוקית שלו. (שם בעמ' 512ס' 938[6]). .2וויליאמס, בספרו (.th ed19) on bankruptcy[7] בעמ' 462, מזכיר את פסה"ד . 458Ch. D 1897 14ex. P. Sidebothamבו נאמר כי משמעות הפגיעה או הקיפוח אינה שאדם אוכזב מכך שלא השיג יתרון אותו קיווה להשיג. הלכה זו צוטטה בהסכמה ב-ע"א 399/65רמון נ' הנאמן בפש"ר ג' של ח. שפסלס [1], שם נאמר מפי השופט זוסמן (כתוארו אז): קיפוח פירושו קיפוח זכותו של אדם ואין די באכזבתו שלא השיג יתרון אשר קיווה ליהנות ממנו. נראה איפוא הדבר, כי לא קמה למבקש זכות לפנות לביהמ"ש בהסתמך על סעיף 150כנגד החלטת הנאמן לאשר את חוב בנק א"י בריטניה, משום שלא הראה כל זכות שלו אשר קופחה. הטענה, שאם יאושרו פחות חובות, שמא ישארו נכסים לחלוקה לפושט הרגל - היא טענה מרחיקה לכת ביותר. לא רק שהיא טענה ספקולטיבית שמהותה הוא "שמא" ו"אולי", אלא שאין היא פוגעת בשום זכות שבדין של פושט הרגל. הבה נבדוק איפוא את הוראות התוספת השניה בנדון: ס' 29[4] זו לשונו: א. מצא הנאמן שתביעת חוב נתקבלה שלא כיאות, רשאי ביהמ"ש לפי בקשת הנאמן ואחרי הודעה לנושה התובע, לבטל את התביעה או להפחית את סכומה. ב. נמנע הנאמן מלהגיש בקשה כאמור, רשאי החייב או כל נושה אחר לבקש מבית המשפט לבטל את התביעה שנתקבלה כאמור או להפחית סכומה. טענת המבקש היא, כי לפי ס' 29(ב) [4] רשאי הוא החייב לפנות לביהמ"ש. ב"כ בנק א"י בריטניה טוען, כי הסעיף המקביל בחוק הישן, היה הסעיף 25, ולפי סעיף זה יכול היה החייב לפנות לביהמ"ש רק במקרה הסדר או פשרה. כלשונו, של סעיף 25: "כמו-כן רשאי בית-המשפט לבטל או להפחית הוכחה על יסוד בקשה מאת הנושה, אם הנאמן מסרב להתערב בענין, או, במקרה של פשרה או תכנית, על יסוד בקשה מאת החייב." מלים אלה, אמנם הושמטו מהנוסח החדש והטענה היא, כי אין להניח שהמחוקק התכוון לשנות את תוכן הדברים, ומשום כך - יש להסתמך על המובן הקודם: רק במקרה של הסדר או פשרה יכול היה החייב לפנות לביהמ"ש נגד החלטת נאמן המאשר חוב. משיב ב"כ החייב ואומר: בפנינו הנוסח החדש, אשר לפי ס' 16(ז) לפקודת סדרי השלטון והמשפט [5] הוא מחייב "ולא תשמע טענה שהנוסח משנה מתוכנו של החוק המקורי". על-כן, משלא הגביל הסעיף את זכות החייב לטעון למקרה של הסדר או פשרה בלבד, זכותו היא לתקוף החלטת הנאמן בכל מקרה. אנכי סבורה, כי אין לשמוע טענה שהנוסח החדש משנה מתוכנו של החוק המקורי, אולם עלי לקרוא סעיף זה יחד עם סעיף 16(ג) [5] הקובע: "הוועדה המייעצת תבדוק את הנוסח המוצע אם הוא נאמן בתוכנו לחוק המקורי...." חזקה שבדין היא, כי הוועדה המייעצת בדקה את הנוסח המוצע ומצאה כי הוא זהה בתוכנו לנוסח המקורי. בתוכנו, ולא בנוסחו דווקא, כי לשם שינוי נוסח בא הנוסח החדש. אם קיימת איפוא הנחה זו, פירושו של דבר כי החוק החדש זהה לחוק הישן. מה המובן שיש ליחס למצב שבו חייב יכול היה לפנות לביהמ"ש רק לאחר הסדר או פשרה כנ"ל? אם היה הסדר או פשרה, והנאמן אישר חוב מסויים אשר יש לחייב נימוקים שלא לאשרו, והוא הציע הסדר או פשרה הרי אישורו של אותו חוב פוגע בזכותו ממש: החייב מציע לשלם למשל % 50מהחובות אם החובות קטנים - הוא חייב לשלם פחות. גובה החובות למטרת פשרה או הסדר היא זכות ממשית ובדין של החייב, וזכות זו נפגעת. יש לקרוא איפוא את החוק החדש בהתיחסו לחייב, שהוא מתייחס לחייב שזכותו נפגעה. הזכרת נושא ההסדר או הפשרה, בחוק הקודם היה מיותר, אם הפרשנות של החוק החדש אומרת כי מי שזכאי לפנות לביהמ"ש הוא החייב שזכותו נפגעה. נראה כיצד התייחסה הפרשנות האנגלית לזכותו של החייב לפי הסעיף בחוק הישן: מצאנו הדברים בספרו של הלסבורי (חלק 3) בעמ' 446סעיף 816[7] וכן ויליאמס בספרו (.th ed19) on bankruptcy[8] מסביר את התקנה האנגלית הנ"ל הזהה לנוסחו של ס' 25של הנוסח הישן ואומר (שם, בע' 538): As a general rule, a debtor has no locus standi to expunage" or reduce a proof either before his proposal for a Composition or schume has been accepted by the creditors or"......after it has been rejected דהיינו: הכלל הרחב הוא שאין לחייב מעמד בנושא הוכחות החוב אלא אם כן נתקבלה הצעת הפשרה או ההסדר שלו על-ידי נושים. כלל זה הוסבר ואושר בפסקי-דין רבים(ראה: exparte bacon 1881(vol. Xvii) [2] . 447chancery division p) והנימוק לכך הוא שבמקרה של הסדר או פשרה שומה על החייב לדעת בברור מה סכום הכסף הסופי הנדרש ממנו על-מנת שיוכל לכלכל עצדיו ולקחת על עצמו תשלום חובותיו. זהו ענינו האישי במקרה זה וע"כ אינו יכול להיות מופקד בידי הנאמן בלבד. (ראה שם, עמ' 450וגם ב- . 785K.b 2[1909] in re benoist[3]). בכל המקרים האחרים ההלכה היא שיש לתת משמעות מצומצמת לזכות הערעור של החייב (שם, בעמ' 786). אין כל פסיקה ישראלית בנושא זה. שאלה שניה אשר עורר ב"כ הבנק לגבי פירושו של סעיף 29היא: כי את סעיפי המישנה (א) ו-(ב) יש לקרוא ביחד. רק אם מצא הנאמן שתביעת חוב נתקבלה שלא כיאות - ולא פנה לביהמ"ש לפי סעיף מישנה (א) רשאי החייב לפנות לביהמ"ש. דהיינו - קודם לפנית החייב צריך הנאמן ל"מצוא" כנ"ל. כך אמנם מנוסחים הדברים, אך נראה לי כי אין להם משמעות. שכן, אם אין הנאמן פונה לביהמ"ש, פירושו הוא כי אין לו נימוק לפנות. מאידך לא ברור לי הסעיף: אם הנאמן קבל הוכחת חוב, האם אין הוא יכול לחזור בו, ולבטל החלטתו ועליו לפנות לביהמ"ש ולבקש ביטולה? ואם זו הכוונה שאין הנאמן יכול לבטל החלטת עצמו, נראה הדבר, כי בכל מקרה שיש בו מקום לבטול החלטת הנאמן או שינויה - יכול גם החייב ו/או הנושה כנ"ל לפנות לביהמ"ש משום שנפגעה זכות. לענין הוכחת חוב יכולה זכותו של חייב להיפגע כתוצאה מהחלטת הנאמן רק במקרה שהציע הסדר או פשרה. על-כן אין לדעתי חשיבות למלים "כאמור" שבסעיף 29(ב) הנ"ל [4]. טענה זו אינה נראית לי, אך די בכך שקיבלתי הטענה הראשונה דהיינו, כי החייב הפונה לפי סעיף זה הוא מי שנפגעה זכותו ממשית ע"י ההחלטה. ואם לא נפגעה זכותו אין לו מעמד בפניה לביהמ"ש. משום כך, אני מקבלת את טענת המשיב - בנק א"י בריטניה ודוחה את הבקשה. נאמנותחוב