משקיבל בית-הדין האזורי את חוות הדעת, שמע את טיעוני הצדדים והחליט, בהסתמך על חוות הדעת, לבטל את הצו הזמני. על החלטה זו מתבקשת רשות ערעור. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול צו מניעה זמני עקב חוות דעת מומחה: .1לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-הדין האזורי שביטל צו מניעה זמני שאסר על המשיבים לעסוק בייצור ושיווק של המוצרים "לבגן" ו"לבגזע", או להתקשר עם לקוחות המבקשת. .2השתלשלות העניינים היא בקצירת האומר כדלקמן: א) המשיב מס' 1הועסק על-ידי המבקשת תקופה של שלוש שנים בתפקיד של "איש שדה"; ב) משפרש מעבודתו הקים יחד עם משיב מס' 2חברה, היא המשיבה מס' 3, וחברה זו החלטה לייצר ולשווק מוצרים אשר נטען לגביהם כי הועתקו ממוצרי המבקשים, "ילבין" "ולובן"; ג) המבקשת הגישה בקשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (ת"א 1812/90ובקשה לצו זמני (המ' 10403/90): "האוסר על המשיבים כולם ביחד וכל אחד מהם לחוד ו/או חלקם ו/או מי מטעמם ו/או מי מעובדיהם ו/או מי משלוחיהם ו/או מי מהתאגידים שהם או חלק מהם הם בעלי מניות או עניין בהם ו/או מי מהתאגידים שהם נושאי משרה בהם - בין במישרין ובין בעקיפין, בין כעצמאיים ובין כשכירים, בין ביחידות ובין בשותפות עם אחרים: א. לערוך ניסויים, לייצר ו/או לשווק בכל מקום במדינת ישראל חומרי הלבנה ובמיוחד החומרים המכונים על ידיכם "לבגן" (או כל חומר המקביל לחומר המכונה על-ידי המבקשת "ילבין"), "לבגזע" (או כל חומר המקביל לחומר המכונה ע"י המבקשת "לובן"). ב. להתקשר או לקיים פעילות עסקית בכל צורה, דרך ואופן שהיא עם מגדלים חקלאיים ו/או משווקי חומר הלבנה לחקלאות שהינם לקוחות המבקשת ובמיוחד 'המשביר המרכזי' ו/או כל צרכן של המבקשת בתחומי אחריותם של לשכות הדרכה ומקצוע של משרד החקלאות שלהלן:ב..."; ד) בית-המשפט המחוזי העביר את הדיון לבית-הדין לעבודה שלו, לדעתו, הסמכות העניינית לדון בתובענה; ה) בית-הדין האזורי, לאחר שעיין בחומר שבתיק, ובתצהירי המומחים שצורפו לבקשה ולתשובה, נעתר לבקשה (תב"ע נא/55-12) ונתן ביום 18.9.1990צו מניעה זמני כמבוקש במעמד צד אחד; ז) בשלב מאוחר יותר מונה כיועץ לבית-הדין, על דעת שני הצדדים, הפרופ' ע. עצמון מהמחלקה לגיאולוגיה ומינרולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, על מנת שיחווה את דעתו בצד המקצועי של הסוגיה; ז) הפרופ' עצמון הגיש חוות דעת מנומקת ממנה עולה "כי אין לראות במוצרי המשיבים, 'לבגן' ו"לבגזע' העתקים של מוצרי המבקשת, "ילבין" ו"לובן", בהתאמה; ח) משקיבל בית-הדין האזורי את חוות הדעת, שמע את טיעוני הצדדים והחליט, בהסתמך על חוות הדעת, לבטל את הצו הזמני. על החלטה זו מתבקשת רשות ערעור. .3לאחר עיון בבקשה, בתשובה שהוגשה על-פי החלטתי ובכל תיקי בית-הדין האזורי, אני מחליט שלא ליתן רשות ערעור וזאת מהטעמים הבאים: א) בית-הדין האזורי דשאי היה, ואולי אף חייב, לתת משקל יתר לחוות הדעת של המומחה מטעמו, מה עוד ששמו של אותו מומחה נקבע בהסכמת הצדדים. דומה העניין, אך במובן לא זהה, להיעזרותם של בית-הדין לעבודה בחוות דעת של רופאים-מומחים המייעצים להם (ראה הנחיות נשיא בית-הדין, פד"ע כב, 199). על חוות דעת אלה אמר בית-הדין: "לפי שיטת המשפט בישראל חוות דעת כזאת אף היא בבחינת ראיות ויש להתייחס אליה בהתאם לבך. השוני העיקרי בין חוות-דעת של רופא המעיד מטעם צד להתדיינות, הוא במשקל אשר בית-הדין ייחס לחוות הדעת. אך טבעי הדבר שבית-הדין ייחס משקל מיוחד לחוות-דעת המוגשת על-ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים" (דב"ע לו/8- 0[1], בע' 383, הובא בדב"ע מג/ 022[2], בע' 345). עם זאת, אימץ בית-הדין את ההלכה שיצאה מבית-המשפט העליון (ע"א 810/81[3], בע' 482), על-פיה "חוות דעת של מומחה רפואי, אינה סוף פסוק, ובית-המשפט הוא הקובע ומחליט סופית בסוגיה הרפואית במו בכל הסוגיות האחרות אשר מתעוררות במהלך המשפט" (דב"ע מו/154- 0[4], בע' 334); ב) מקריאת החלטתו הקצרה של בית-הדין האזורי עולה, כי לא אימץ באופן "עיוור" את חוות דעתו של הפרופ' עצמון, אלא העדיף אותה על חוות הדעת שהיו לפניו מטעם הצדדים, הן זו שהוגשה מטעם המבקשת לפנינו, והן אלה שהוגשו מטעם המשיבים; ג) כיון שבצו זמני עסקינן, רשאי היה בית-הדין האזורי, להחליט כאשר החליט, שעה שהיתה מונחת לפניו חוות דעת של מומחה ניטרלי המקובל על שני הצדדים, לפחות בשלב מינויו. טענותיה של המבקשת בדבר הטעויות שנפלו לדעתה באותה חוות-דעת, סביר שתתבררנה בהליך העיקרי; אולם, שעה שהמחלוקת בין הצדדים הינה מקצועית בעיקרה, רשאי היה בית-הדין האזורי להעדיף כאמור, את חוות-הדעת שניתנה לבקשתו, על פני חוות-הדעת שהוגשו מטעם הצדדים; ד) צו מניעה זמני ניתן לביטול בכל עת, ובית-הדין, שעה שהוא מתבקש לדון בביטול הצו, צריך לשים לנגד עיניו את מכלול חוות-הדעת המקצועיות המצויות בפניו אותה עת. במקרה דנן נוספה, לאחר מתן הצו הזמני, חוות דעת משמעותית של המוחה מטעם בית-הדין והיא ערערה את ההוכחה לכאורה שהיתה לפני בית-הדין שעה שנתן את הצו הזמני; בנסיבות אלה, רשאי היה בית-הדין האזורי, לאחר ששקל מחדש את מכלול הראיות, להגיע למסקנה כי מאותו שלב אין הכף נוטה להעדיף את גרסת המבקש; ה) עוד ובנוסף, הלכה היא כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, אם ליתן צו זמני אם למאן (זוסמן [6]: סדרי הדין האזרחי, בע' 582; דב"ע מט/141- 9[5]; ו) אף מאזן הנוחות, אליו לא התייחס בית-הדין האזורי בהחלטתו, נוטה לאי-התערבות בעניין הנדון. אם תזכה המבקשת בתביעה העיקרית, תקום לה עילת תביעה כספית נגד המשיבים, ולא יקשה עליה, לאחר קבלת חשבונות נאותים מהמשיבים, לכמת את נזקה (זוסמן [6] הנ"ל בע' 580והאסמכתאות שם). .4בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הגישה המבקשת בקשה לצו זמני עד למתן החלטה בבקשה למתן רשות ערעור. או בערעור, אם תינתן הרשות (דב"ע נא/160-9). מותב בית-הדין, לאחר ששמע את טענת הצדדים, החליט: "לאחר שהתברר למותב שהחלטה בבקשת רשות הערעור תינתן תוך זמן קצר, הוחלט לדחות את ההתייעצות הפנימית עד למתן אותה החלטה, שהרי אם לא תינתן הרשות לא יהיה מקום למתן הצו המבוקש". אי לכך אף הליך דב"ע נא/160- 9בא על סיומו. .5למעלה מהצריך לענייננו, אציין, מבלי שהדברים יתפרשו כהבעת עמדה, כי תביעה זו והבקשה לצו זמני, כל כולם בתחום של שמירת סודות מקצועיים. בית-הדין האזורי וכן אף אני, דנו בבקשה לאור הוראת סעיף 79לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, מבלי לבחון את השאלה, אם הנושא מצוי בתחום סמכותו של בית-הדין לעבודה, גם לאור חוק בית-הדין לעבודה (תיקון מס' 18), תש"ן-.1990 .6המבקשת תשלם למשיבים הוצאותיהם בבקשה זו בסך של 500, 1ש"ח בצירוף מע"מ.צו מניעה זמניחוות דעת מומחהמומחהצוויםצו מניעהחוות דעת