קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה למשפט חוזר על רצח בכוונה תחילה: לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). המבקש הורשע בבית משפט המחוזי בחיפה בעבירה של רצח בכוונה תחילה ונדון לעונש של מאסר עולם. העובדות הצריכות לעניין 1. נגד המבקש הוגש כתב אישום, שבו נטען כי ביום 8.6.03 נסע המבקש ברכב בכפר מג'דל כרום יחד עם חברו, ג'אבר ג'אבר (להלן: ג'אבר). לפתע בלם המבקש את רכבו. נהג הרכב שנסע מאחוריו, ערפאת מנאע (להלן: ערפאת), לא הצליח לבלום והתנגש ברכבו של המבקש. בעקבות זאת, התנגש רכבו של עאדל קדאח ז"ל (להלן: המנוח) ברכב של ערפאת. המנוח ירד מרכבו, ניגש לרכבו של המבקש, החל לצעוק עליו ואף הכה אותו בידיו מספר מכות. המבקש יצא מרכבו כשהוא אוחז בסכין ותקף את המנוח. ג'אבר וערפאת ניסו להפריד בין המבקש לבין המנוח, אולם המבקש הצליח לדקור את המנוח בכתפו. לאחר מכן, נסע המבקש מהמקום לבדו והמנוח החל בנסיעה אחריו (להלן: השלב הראשון). בהמשך, הגיעו השניים למרכז הכפר. שם, פגע רכבו של המנוח בחוזקה בחלקו האחורי של רכבו של המבקש. המבקש והמנוח יצאו מרכבם. המבקש אחז בידו אלה, ניגש לעבר המנוח וניסה להכותו באלה, אך המנוח הצליח להתחמק והאלה פגעה ברכבו של המנוח. השניים החלו להיאבק, כאשר אנשים במקום מנסים להפריד ביניהם. תוך כדי מאבק, שלף המבקש סכין ודקר את המנוח שש דקירות: שלוש דקירות בקדמת בית החזה, דקירה אחת בגב ושתי דקירות בזרוע השמאלית. מיד לאחר מכן הרפה המבקש מהמנוח ועזב את המקום ברכבו. המנוח הלך כמה צעדים ונפל. זמן קצר לאחר מכן, נפטר המנוח בשעה שקיבל טיפול רפואי ראשוני (להלן: השלב השני). 2. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים א' רזי, ב' בר-זיו וי' אלרון) הרשיע את המבקש בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המבקש הכחיש את התרחשותו של השלב הראשון וטען שלא דקר את המנוח ולא החזיק בידו סכין בשלב כלשהו של האירוע. לגרסתו, בעקבות התאונה שהתרחשה בשלב השני, יצא המנוח מרכבו, כשחולצתו מוכתמת מדם ובידיו כלי מתכתי כלשהו והחל לצעוק. המבקש בתגובה ומפחד מהמנוח, יצא מרכבו כשהוא מצויד במקל באורך מטר, המלופף בקצהו בברזל, והכה באמצעותו בזרועו של המנוח. בשלב זה, כך לטענתו, תפסו בו ובמנוח מספר בחורים והרחיקו אותם אחד מהשני, אז עזב המבקש את המקום. בית המשפט המחוזי דחה את גרסת המבקש וקבע את העובדות כפי שתוארו בכתב האישום, על בסיס הראיות שהונחו בפניו. במישור היסוד הנפשי, נקבע כי מעשיו של המבקש - יציאתו מהרכב כשהוא מצויד במקל, נטילת הסכין לאחר שזה נשבר ודקירת המנוח פעמים מספר, לרבות ישירות בלב - מעידים על כוונת קטילה. יסוד היעדר הקנטור לא זכה לדיון מפורט בהכרעת הדין מאחר שההגנה לא טענה לעניין זה. עם זאת, בית המשפט העיר כי אינו סבור שניתן לראות במעשיו של המנוח כלפי המבקש משום קנטור.  המבקש הורשע, אפוא, בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום ודינו נגזר לעונש של מאסר עולם. 3. המבקש הגיש ערעור על הרשעתו לבית המשפט העליון (ע"פ 9906/04 חלאילה נ' מדינת ישראל (, 13.12.07)). בערעור לא חלק המערער על ההשתלשלות העובדתית, כפי שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי, אך טען כי לא התקיים בו היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת הרצח בכוונה תחילה ולפיכך היה מקום להרשיעו בעבירה של הריגה. בית המשפט העליון (כב' השופטים א' ריבלין, ס' ג'ובראן וא' רובינשטיין) דחה הערעור, בקובעו כי התקיימו כל הרכיבים הנדרשים לעבירת הרצח. כך, נקבע כי החלטתו של המבקש להמית את המנוח נלמדת מהנחישות שבה פעל, שבאה לידי ביטוי בדקירתו 6 פעמים, 3 מתוכן בחזהו, כאשר עוברי אורח מנסים להפריד בין השניים ללא הועיל. רכיב ההכנה במובנו הפיסי נלמד מהצטיידותו של המבקש בשני כלים מסוכנים - המקל והסכין, נתון המעיד גם על הכנה נפשית ותכנון שכלי, שקדמו למעשה הקטילה. לעניין הקנטור, צוין כי הסוגיה נדונה בהכרעת הדין בשולי-הדברים והובהר כי על בית המשפט לדון באפשרות קיומו של קנטור אם עשוי להיות לכך יסוד בחומר הראיות, אף אם לא הועלתה טענת קנטור על ידי ההגנה וטענה כאמור אינה עולה בקנה אחד עם קו ההגנה שנבחר. לגופו של עניין, נקבע כי גם אם מעשיו של המנוח היו בבחינת התגרות במובנה הסובייקטיבי, הרי שלא התקיים קנטור במובנו האובייקטיבי, לאמור: אין לקבל כי אדם מן הישוב היה מגיב למעשי המנוח באופן שבו הגיב המבקש. לא זו אף זו, בית המשפט הוסיף כי מעשיו של המבקש כה קיצוניים המה, עד שגם אם היתה מתקבלת הגישה כי יש להתחשב בגורמים סובייקטיביים מסוימים בגדרו של המבחן האובייקטיבי, לא היתה התוצאה במקרה שלפנינו משתנה.  הבקשה למשפט חוזר 4. המבקש טוען כי יש לערוך משפט חוזר בעניינו מאחר שנתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לו עיוות דין לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. עיוות הדין בעניינו בא לידי ביטוי בכך שלא היה מקום להרשיעו בעבירת הרצח, כי אם לכל היותר בעבירת ההריגה. לדבריו, לא עלה בידי המשיבה להוכיח כי התקיים בו היסוד הנפשי הדרוש לעבירת הרצח בכוונה תחילה. את עיקר טענותיו מכוון המבקש נגד התקיימותם של יסודות ההחלטה להמית והיעדר הקנטור. בין היתר, נטען כי העובדה שלא גמלה בלבו של המבקש החלטה להמית את המנוח נלמדת מכך שהמבקש "הסתפק" בפציעת המנוח באופן שטחי בלבד בשלב הראשון ובשלב השני הצטייד תחילה במקל בטרם עשה שימוש בסכין. ועוד, אין להסיק ממיקום הדקירות על גופו של המנוח כי בכוונת המבקש היה להמיתו, שכן מיקום הדקירות נבע מאופי הקטטה שהתרחשה בין השניים, כשהם "מחובקים". באשר לקנטור, נטען, בין השאר, כי יש להתחשב בנתוניו הסובייקטיביים של המבקש בעת בחינת השאלה אם התקיימה התגרות במובן האובייקטיבי. עוד נטען כי בתי המשפט שדנו בעניינו של המבקש לא התייחסו באופן מעמיק ויסודי לאפשרות הקנטור, העולה באופן ברור מחומר הראיות. 5. המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה. היא מדגישה כי המסגרת של בקשה למשפט חוזר אינה מיועדת לשמש כערעור שני, והעובדה שהמבקש עומד על הטענות שהעלה בערעור אינה יכולה לבסס, כשלעצמה, עילה לעריכת משפט חוזר. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי בית המשפט העליון דן ברכיבי היסוד הנפשי של העבירה שבה הורשע המבקש ואישר את התקיימותם במקרה הנדון בצורה מנומקת ומפורטת. כך, נקבע כי אפילו היתה מתקבלת העמדה לפיה יש להתחשב בגורמים סובייקטיביים במסגרת המבחן האובייקטיבי ביסוד היעדר הקנטור, לא היה בכך כדי להוביל למסקנה שהתרחש קנטור במקרה שלפנינו. בית המשפט דן בפירוט גם בשאלת ההחלטה להמית והתבסס בהכרעתו על מספר הדקירות ומיקומן והעובדה שהמבקש המשיך ברצף הדקירות חרף ניסיונם של עדי ראיה להפריד בינו לבין המנוח. לדעת המשיבה לא נתעורר, אפוא, חשש כלשהו כי הרשעת המבקש גרמה לו עיוות דין, המצדיק עריכתו של משפט חוזר. הכרעה 6. כידוע, העילה של עיוות דין היא "עילת סל" במובן זה שהיא מאפשרת להורות על עריכת משפט חוזר מקום שעניינו של המבקש אינו נופל בגדר העילות האחרות המופיעות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט. ככלל, בקשה בעילה זו תתקבל רק כאשר נפלו בהכרעה פגמים חמורים ומהותיים היורדים לשורש העניין, עד כי נתקיים חשש שפגמים אלו יביאו להרשעת-שווא של המבקש (מ''ח 7661/04 ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה (, 17.10.04); מ"ח 4365/04 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (, 28.6.06); מ"ח 5760/09 ליסר נ' מדינת ישראל (, 24.11.09)). 7. עיינתי בבקשה והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. לא עלה בידי המבקש לשכנעני כי התעורר חשש של ממש שהותרת הרשעתו על כנה תגרום לו עיוות דין, כאמור בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. עיקר טענותיו של המבקש הועלו בערעורו לבית משפט זה. עצם דחיית הטענות אינו מקים, כשלעצמו, זכות להעלות את הטענות פעם נוספת במסגרת בקשה לעריכתו של משפט חוזר, שהרי, כידוע, "משפט חוזר איננו ערעור נוסף" (ראו, למשל: מ"ח 8925/00 ביסאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 4 (, 14.12.00)). אף הטענות לגופן לא מעלות חשש לעיוות דין. בית המשפט שלערעור דן בטענות באריכות ודחה אותן בפסק-דין מנומק ומפורט. בניגוד לטענת המבקש, בית המשפט לא התעלם מרצף האירועים שקדם למעשה ההמתה. נקבע כי יתכן שהתקיים קנטור במובן הסובייקטיבי, לאמור: כי מעשי המנוח היו משום התגרות שבהשפעתה איבד המבקש שליטתו העצמית, אולם לא התקיים קנטור במובן האובייקטיבי, וזאת, אף אם מביאים בחשבון נתונים סובייקטיביים בגדרו. לא מצאתי כי יש בטענותיו של המבקש כדי לקעקע את מסקנתו זו של בית המשפט. אשר ליסוד ההחלטה להמית, לא מצאתי ממש בטענת המבקש כי אין במספר הדקירות כדי ללמד בהכרח על כוונת קטילה או כי מיקום הדקירות נבע מאופי הקטטה. המבקש דקר את המנוח 6 פעמים במקומות שונים בגופו, כשהוא אינו חמוש, ובעת שעוברי-אורח מנסים להפריד בין השניים ללא הועיל. מעשים אלה מלמדים כי גמלה בלב המבקש ההחלטה להמית את המנוח, אף אם זו התגבשה רק במהלך הקטטה בשלב השני.  הבקשה, אפוא, נדחית.משפט פלילימשפט חוזררצחרצח בכוונה תחילה