קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לשחזור תיק בית משפט: זוהי החלטה בטענות המקדמיות שהשמיע ב"כ המשיב, במסגרת השגתו על בקשת שיחזור תיק משפטי, על-פי תקנות בתי המשפט (סדרי דין לשחזור תיקים ומסמכים), התשמ"ד - 1984[1]. טענות המשיב מתחלקות לשני חלקים עיקריים - א. טענות בדבר עצם תקפותן של התקנות, או היותן בטלות בשל חריגה מסמכות ביחס לחוק המסמיך. ב. טענות לגבי פירוש התקנות, ובמיוחד לגבי השאלה, אילו סוגי מסמכים ניתן להגיש במסגרת בקשת שיחזור תיק שאבד או הושמד. א. לטענת בטלות התקנות בשל חריגה מסמכות ובשל חוסר סבירות הסעיף המסמיך, הינו סעיף 46לחוק בתי-המשפט [2] (היום סעיף 108לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984[3]) הקובע: "שר המשפטים רשאי להסדיר בתקנות סדרי הדין והנוהג לפני בתיהמ"ש, רשמים ולשכות הוצל"פ, במידה שלא יקבעו בחוק, ובהם: (1) כל הנוגע לערעורים, לדיון נוסף ולמשפט חוזר, לפי פרק ב' לרבות סדרי בקשות לדיון נוסף, ולמשפט חוזר ומועדי הגשתן. (2) הארכת מועדים לעשיית דבר שבסדרי דין או שבנוהג, אף אם נקבעו בחיקוק. (3) הערכת הוצאות משפט, וקביעת תעריף לשכר טרחה של עורכי דין שבית המשפט או רשם רשאי להקציב להם בעד פעולותיהם לפניו". דומה שלא יכולה להיות מחלוקת כי המילה "ובהם" כמוה כמילה "לרבות", היינו כי האמור בסעיפי משנה (1)(2)(3) [3] בא להוסיף על הסמכויות הכלליות מאד, אשר הוענקו לשר ביחס לכל ענין שבסדרי דין. ואכן הותקנו ע"י השר תקנות רבות ושונות, להסדרת סדרי דין שונים לפני בתיהמ"ש, ואף לפני לשכות ההוצל"פ, אשר אינן עוסקות כלל בענינים המוזכרים בס"ק 1, 2, 3[3]. כך למשל תקנות סדר הדין האזרחי [4], עוסקות בנושאים שונים ומגוונים, ואינן מוגבלות כלל לאותם ענינים המוזכרים בס"ק (1)(2)(3) [3], ולא יעלה על דעת איש לומר כי הותקנו תוך חריגה מסמכות. אמנם נכון הוא, כי השר מתקין התקנות הוגבל לאותם ענינים שלא הוסדרו בחקיקה ראשית, כאשר נאמר בס' 108[3] - "במידה שלא נקבעו בחוק". מובן הוא לפיכך כי משקבע המחוקק הראשי את סדרי הדין הפלילי בחוק, הוא חוק סדר הדין הפלילי [5], מנוע השר מלהתקין תקנות בעניינים אשר הוסדרו באותו חוק. הסדר זה בא על-מנת לשמור עניינים החשובים לשמירת זכויות הפרט, או עניינים אחרים שהמחוקק הראשי רואה אותם לחשובים, לתחום הסדרתו של המחוקק הראשי. טוען ב"כ המשיב, כי התקנות העוסקות בענין שיחזור מסמכים אינן בתחום סדרי דין, שכן אין המדובר בענין המתנהל בפני ביהמ"ש, אלא בשיחזור תיק שאבד או הושמד. לטענתו, ענין זה נוגע לזכות מהותית אשר מן הראוי שתוסדר ע"י המחוקק הראשי. אמנם נכון הוא, כי אין כל הוראה בחוק הקובעת דבר ביחס לשיחזור מסמכים אולם סבור אני כי המדובר בענין שהוא מעצם טבעו ענין פרוצדוראלי, ולא ענין מהותי. השאלה איננה מהן זכויות הצדדים לתיק אשר מבקשים שיחזורו. זכויות אלה נחתכו והוכרעו כבר ע"י ביהמ"ש, או שהם עדיין בשלב הכרעה, ועדיין לא הוכרעו, ומכל מקום אין התקנות [1] באות להתערב בעצם הזכות. התקנות עוסקות רק בדרך, או הפרוצדורה, היינו כיצד משחזרים תיק שאבד או הושמד. במילים אחרות - הזכויות קיימות ונידונות, או שכבר נידונו בביהמ"ש, והשאלה הינה אך ורק - כיצד משחזרים את מה שנידון כבר, אך אבד או הושמד. מדובר, איפוא, בענין שמטבע ברייתו שייך לסדרי הדין, ועוסק בדרך ההוכחה של ענין שכבר נידון בביהמ"ש. תקנה 2לתקנות בתי המשפט (סדרי דין לשחזור תיקים ומסמכים), תשמ"ד - 1984[1] קובעת: "נוכח ביהמ"ש, או שופט, או רשם של ביהמ"ש... כי תיק של בימ"ש אבד או הושמד, כולו או חלקו... וכי יש צורך בשיחזורו של התיק או המסמך, לשם המשך קיום ההליך, או למטרה אחרת, רשאי הוא לצוות על שיחזור התיק... (להלן - צו שיחזור)". אפילו תאמר כי המדובר בהוראה המסדירה סוגיה השייכת למעשה לחקיקה ראשית, מן הסוג הנקרא - "חקיקת משנה שמחוץ לחוק" (praeter legem) הרי זהו דבר רגיל ומקובל, (וראה בענין זה אצל פרופ' קלינגהופר - "שלטון החוק וחקיקת משנה" בעמ' 245[7]), אך סבור אני, כי אין צורך להרחיק לכת עד כדי שיוך תקנות אלה לסוג זה של חקיקת משנה. כפי שכבר ציינתי, אין דבר בתקנות אלה הבא לקבוע הסדרים החותכים זכויות מהותיות, אלא דרכי הוכחת ענינים שכבר נידונו או שכבר הוכרעו בביהמ"ש, וענין זה ודאי שהוא ענין מובהק שבסדרי דין, אשר מקומו בתקנות המסדירות סדרי דין. טענה אחרת בפי ב"כ המשיב היא, כי החוק המסמיך עוסק אך ורק בעניינים אשר נידונים בפני ביהמ"ש, ומכאן שכל ענין העוסק בתיק שכבר הסתיים, אינו בכלל זה, ועל כן אם התיימרו התקנות לעסוק גם בשיחזור תיקים שהסתיימו, חרגו מן הסמכות שהעניק להן המחוקק הראשי. גם טענה זאת איננה מקובלת עלי. סעיף 46לחוק בתיהמ"ש [2] (היום - 108[3]) נוקט בלשון "סדרי הדין והנוהג בפני ביהמ"ש, רשמים והוצל"פ". האם ניתן לומר כי תיק שהסתיים עניינו, וניתן בו פסק-דין, איננו כבר ענין הנידון בפני ביהמ"ש? התשובה לשאלה זאת הינה בהכרח שלילית, שהרי גם אם ניתן פסק-דין, תיתכן למשל בקשה לביטולו (פסק-דין שניתן בהעדר) בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין, ועוד עניינים אחרים כמו חילוט ערובות וכד' כולם עניינים המצויים במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי [4], על אף שביהמ"ש פסק כבר את דינו. הוא הדבר לענין שיחזור תיק שהושמד או אבד - אפילו ניתן כבר פסק-דין, הרי אם אבד או הושמד, מובן כי בסמכותו של ביהמ"ש לעסוק בשאלה, כיצד יוכח שאמנם ניתן פסקהדין, ולשאלה זאת יש לקבוע סדרי דין מתאימים, ובאלה עוסקות התקנות. טענה אחרונה בפי המשיב היא, כי התקנות לוקות בחוסר סבירות. אינני רואה כל צורך להיכנס לכל אותן הלכות הקובעות כי רק במקרים של חוסר סבירות קיצונית, יתערב ביהמ"ש ויקבע כי התקנות חורגות מסמכות, בהיותן לוקות בחוסר סמכות, שכן עיון בתקנות מוכיח כי לא רק שאינן לוקות בחוסר סבירות, אלא שהינן הכרח המציאות, וההסדר שבהן סביר. ראשית - לא יכולה להיות מחלוקת לעצם הצורך בתקנות כאלה, ויוכיח המקרה שפני, אשר בו עלה באש בית-משפט השלום בר"ג כולו, על כל תיקיו. האם יעלה על הדעת כי יחד עם התיקים, יעלו בלהבות גם זכויות וחובות הצדדים שנקבעו בהליכים שנמשכו לעיתים שנים רבות?! מובן כי חייב להיות הסדר חוקי מתאים בשאלה כיצד מוכיחים זכויות אלה, והסדר זה הוא התקנות שבפני. שנית - התקנות עצמן קובעות הסדר סביר למדי. תקנה 4[1], שהיא התקנה העיקרית, קובעת פרוצדורה מפורטת, על-פיה מי שקיבל הודעה על צו שיחזור ימציא לביהמ"ש "העתק מצולם מכל כתב בית דין או מסמך אחר שברשותו או ברשות עורך-דינו, ואשר הוגשו לביהמ"ש, בין בידו ובין ע"י צד אחר, לרבות כל פרוטוקול או רישום אחר של ביהמ"ש... החומר האמור יומצא בצירוף תצהיר המאמת אותו, והמאשר כי אין ברשות המצהיר או ברשות עורך הדין מסמכים נוספים..." על פי תקנה 5[1] ניתנת זכות השגה לכל אדם תוך 30יום; לא רק שמדובר בהסדר סביר, אלא בהסדר היחיד כמעט האפשרי, ולא ירדתי לכוונת ב"כ המשיב, מה אינו סביר בתקנות אלה. אם הכוונה הינה, כי אין זה סביר כי התקנות יסדירו שיחזור תיק שניתן בו כבר גזר-דין - האם בכוונת המשיב לומר, כי יהיה זה סביר יותר אם גזרי-דין כאלה יעלמו מן העולם רק משום שהתיק אבד או הושמד?! כך במקרה שלפנינו. עיקר המחלוקת הינה כוונת המבקשת לבקש שיחזור גזר-דין הכולל צו הריסה והתאמה של בניה חריגה. אם לא ניתן יהיה לשחזר תיק כזה, התוצאה תהיה, פרס לעבריין הבניה, ואולי עידוד למציתים למיניהם. אין להסיק מכך שכל דרך שיחזור כשרה, שהרי מאידך קיים הסיכון בעת השיחזור, כי בשל טעות בשיחזור, עלול להיפגע אדם, כגון שיקבע כי ניתן נגדו צו הריסה, והוא עלול למצוא עצמו עומד לדין על אי קיומו של צו כזה, כאשר יתכן כי מעולם לא ניתן צו כאמור. ואולם לצורך זה נקט מחוקק המשנה בפרוצדורה זהירה, כאשר ניתן להגיש אך ורק העתקי מסמכים שכבר הוגשו לבית-המשפט, או העתקי רישומים של בית-המשפט ולא כל מסמך אחר. אך דיון זה שייך כבר לשאלת פירושן של התקנות, אשר תידון להלן. מסקנתי הינה, איפוא, כי התקנות האמורות תקפות, ואין בהן חריגה מן הסמכות שהעניק המחוקק לשר המשפטים. ב. בפירוש התקנות - האם ניתן להגיש רישומים שונים שלא הוגשו לביהמ"ש. לענין פירוש התקנות, שתי טענות בפי המשיב. האחת - כי המדובר בתיק פתוח, היינו, כאשר הסתיים ההליך וניתן פס"ד, אין המדובר בשיחזור, כי אם בהליך אחר. הטענה השניה היא, כי לא ניתן להגיש במסגרת הליך השיחזור, אלא מסמכים שהיו בפני ביהמ"ש ומכאן, שלא ניתן להסתמך על רישומים המצויים בתיקו של פרקליט, או אף על רישומי הרשות. אדון בשתי הטענות. (1) בטענה הראשונה דנתי כבר במסגרת טענת חוסר הסמכות. לגופו של ענין, קובעת תקנה 2[1] לתקנות השיחזור, כי כאשר "נוכח ביהמ"ש כי תיק של ביהמ"ש אבד או הושמד כולו או חלקו... וכי יש צורך בשחזורו של התיק או של המסמך לשם קיום ההליך, או למטרה אחרת, רשאי הוא לצוות על השיחזור". טענת ב"כ המשיב, כי המדובר רק בהליך פתוח, אשר טרם נסתיים, אין לה כל בסיס בנוסח התקנה. התקנה מדברת הן על "תיק", והן על "חלקו", ותיק יכול להיות גם תיק שהסתיים. גם המשך הסעיף מצביע על-כך, כי הכוונה הינה לא רק לשיחזור תוך כדי ההליך, אלא גם לשיחזור תיק שהסתיים, שכן מדובר על כך שהתיק דרוש לשם "קיום ההליך, או "למטרה אחרת". "מטרה אחרת" יכולה להיות, לענין זה, כל מטרה חוקית שהיא, כגון שהתיק דרוש לשם הליכי הוצל"פ, או שצד לתיק רוצה לממש זכותו שנקבעה בתיק זה, או שהוא רוצה לערער על פס"ד שניתן וכד'. מובן, כי במסגרת זאת נכללים גם גזרי-דין וצווים שניתנו ע"י ביהמ"ש לרבות צווי הריסה, הדרושים לתביעה, כדי לתבוע ביצועם. כל פירוש אחר ירוקן את התקנות מתוכן, שהרי כוונת התקנות היתה למנוע מצב שבו זכויות שנקבעו על-פי דין בביהמ"ש, או חובות שהוטלו בו יעלמו מן העולם, רק משום שתיק ביהמ"ש אבד או הושמד. על-כן, כאשר תיק דרוש לשם הטלת חבות שהוטלה בו, זוהי מטרה מן "המטרות האחרות" הנזכרות, וניתן לצוות על שיחזורו. גם תקנה 4[1], הדנה בדרך השיחזור, מדברת על "כל כתב בית-דין או מסמך אחר" ומובן שהדברים כוללים גם פס"ד, ו/או כל צו שניתן בתיק ביתהמשפט. (2) המשיב טוען, כי לא ניתן להגיש במסגרת התקנות רישום שנעשה ע"י אחד הצדדים, אלא מסמכים שהיו בתיק ביהמ"ש בלבד. במקרה שלפני, רוצה המבקשת להגיש רישומים שנעשו ביומן הפעולות של הפרקליטה המופיעה מטעם המדינה, אשר בו נרשם - "גזר-דין - 500שקל", המילים "צו הריסה" כשהן מחוקות, וכן "להתאים הגדר להיתר תוך 6חדשים מהיום". כמו כן מבקשת היא להגיש כרטסת הרשעות שהיתה בידה, ובה נרשם לגבי תיק 3173/82 - "בניה בלי חוקית - 30.11.82- קנס 500שקל, להתאים את הגדר להיתר בר תוקף תוך 6חדשים מהיום". לענין זה, סבור אני, כי הדין הוא דווקא עם המשיב. תקנה 4[1], המדברת על דרך השיחזור, קובעת כי - "מי שקיבל הודעה על צו השיחזור, ימציא לביהמ"ש... העתק או העתק מצולם מכל כתב בית-דין או מסמך אחר שברשותו, או ברשות עורך-דינו, ואשר הוגשו לבית-המשפט, בין בידו ובין בידי צד אחר...". הנוסח הוא חד-משמעי. המדובר אך ורק בראיות אשר הוגשו לביהמ"ש. כוונת מתקין התקנות ברורה, ועמדתי על-כך עוד בדיון בנושא הסמכות. ממילא רב הסיכון בהליך זה, כי יקבעו זכויות וחובות שלא נקבעו כלל במציאות על-ידי ביהמ"ש. המדובר בתיקים שאבדו או הושמדו, ויחד עם האינטרס הציבורי הברור, שזכויות וחובות שנקבעו לא ייעלמו עם העלמותו של התיק, עומד גם אינטרס ההגנה על הצדדים העלולים להיפגע משיחזור בלתי אמין, אשר יטיל עליהם חובות, או יתן בידי צד זכויות שלא באו כלל לעולם. התקנות נקטו, איפוא, בדרך מאוזנת שבה מחד, איפשרו אמנם שיחזור, אך מאידך, הגבילו את השיחזור להעתקי מסמכים, אשר הוגשו לביהמ"ש, או העתקי פרוטקולים שהיו בפני ביהמ"ש. נסיון המבקשת להכניס רישומים שנערכו על-ידה, ואשר לא היו מעולם חלק מתיק ביהמ"ש, יש עימו סיכונים רבים, הדומים לאותם סיכונים המונעים הכשרתה של עדות שמיעה בפני ביהמ"ש, על אף שלעיתים מונע כלל זה הוכחת ענין זה או אחר. גם לענין כלל עדות השמיעה, העדיף המשפט את הבטחון שבראיה, וראה את הסיכון שבקבלת עדות שמיעה, על פני אינטרס הצד המבקש להוכיח את טענתו, ואין בידו אלא עדות שמיעה. הוא הדבר לענין שיחזור תיק בית-משפט. די בעיון במסמכים שמנסים להגישם, כדי להיוכח עד כמה רב הסיכון שבקבלתם. אשר ליומן הפעולות, נרשם בו " 500שקל" ואחר כך המילים "צו הריסה" כשהן מחוקות. האם ניתן להסיק מכך שלא ניתן צו הריסה? ומה פירוש המילים "להתאים גדר להיתר"? באיזה גדר בדיוק המדובר; כך גם לגבי הרישומים על כרטסת ההרשעות, בה נרשם "להתאים גדר להיתר בר תוקף תוך 6חדשים". ברור שמדובר ברישום שאיננו הנוסח המלא של פסק-הדין. מנין שלא נאמרו דברים נוספים, אשר משנים את החבות שהוטלה, ומנין הבטחון כי הרישום משקף נאמנה את הצו, כאשר על פני הדברים נראה כי לא נערך רישום מלא ומדוייק של גזר-הדין והצו. רישומים חלקיים כאלה, רק מדגימים את הסיכון הרב שבקבלת ראיות שלא נתקבלו על-ידי בית-המשפט. נוסח התקנות הוא חד-משמעי, אין לקבל מסמכים לשיחזור, אלא העתקי מסמכים אשר הוגשו לתיק ביהמ"ש. אשר לטענת המבקשת, כי על-פי הסיפא לתקנה 4[1] נאמר - "מי שקיבל הודעה על צו שיחזור, ואין בידו החומר האמור, ימציא תצהיר על-כך, וכן הוא רשאי לציין בו כל פרט שיש בו כדי לסייע בשיחזור". הכוונה ברורה המדובר לא במסמכים או חומר שלא היה בפני בית-המשפט, אלא בידיעות שיש בידי אדם שיש בהן לסייע בשיחזור, כגון שידוע לו כי בידי אדם אחר יש העתקים ממסמכי בית-המשפט, או שבמקום פלוני מצוי מסמך או תיק של ביהמ"ש וכד'. אין ולא היתה כוונה להכניס בדרך זאת מסמכים או רישומים שלא היו בתיק בית-המשפט, דבר העלול להביא לטעויות, אשר עלולות להביא לעולם דברים שמעולם לא באו אליו. לטענת המבקשת, כי ניתן להכניס הרישומים באמצעות ההוראה בפק' הראיות [6] בדבר "תעודות ציבוריות", הוראות אלה עוסקות בהגשת מסמכים במסגרת הליך משפטי, ואינן דנות כלל בשיחזור תיק. ההוראות הדנות בשיחזור תיק הינן "חוק מיוחד", ואין לעקוף את הוראותיהן באמצעות ההוראה הדנה בתעודות ציבוריות. ייאמר עוד במאמר מוסגר, כי ספק רב הוא אם רישומים שנעשו ע"י פרקליטה ביומן הפעולות שלה, או כרטסת פנימית המנוהלת ע"י העיריה, הינם "תעודה ציבורית". סוף דבר - תקנות בתי המשפט (סדרי דין לשחזור תיקים ומסמכים), התשמ"ד - 1984[1], הינן בנות-תוקף, ואין בהן חריגה מן הסמכות שהוענקה לשר ע"י המחוקק. במסגרת אותן תקנות, ניתן להגיש גם פסקי-דין, גזרי-דין וצווים שניתנו ע"י ביהמ"ש. ואולם ניתן להגיש אך ורק מסמכים שהוגשו לביהמ"ש או העתקיהם, ואין להגיש כל רישום אחר שלא הוגש לביהמ"ש. הרישום ביומן הפעולות, והכרטסת שמבקשים הגשתם אינם ניתנים איפא להגשה. שחזור תיק בית משפט