על פי הנטען בבקשת הרשות להתגונן, תיקון חקיקה שנערך בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) תשס"ד - 2004, מאפשר לגבות חוב ארנונה מבעל שליטה, וזאת בהתאם לסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג - 1992 וזאת רק אם חוב הארנונה הינו סופי, תנאי שאינו מתקיים בענייננו, בשל ההשגה. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גביית חוב ארנונה מבעל שליטה: מהלך הדיון בבקשה וטענות הצדדים בפני בקשתם של המבקשים כי תינתן להם הרשות להתגונן בפני תביעתה של המשיבה אשר הוגשה כנגדם בסדר דין מקוצר, על הסך של 549,805 ₪. תמצית הטענות בכתב התביעה המשיבה טענה בכתב התביעה היא המבקשים החזיקו ברח' האורגים 16 באשדוד בנכס הרשום בספרי העירייה כזיהוי נכס פיזי מספר 30003200001 (להלן: "הנכס") אשר רשום בפנקסי העירייה המסווג כאולם אירועים, בשטח של 2,552 מ"ר. על פי כתב התביעה, המבקשים נותרו חייבים למשיבה, נכון ליום 06.06.10, בגין הנכס המפורט לעיל עבור חוב ארנונה, סך של 549,806 ש"ח, בגין התקופה מיום 1.08.04 עד 1.08.05, כמפורט בפנקסי התובעת. עוד נטען, כי המבקשים 2 ו- 3 הנם בעלי המניות של המבקשת מס' 1, ובניגוד לדין לא שילמו את תשלומי המיסים העירוניים. לטענת המשיבה, המבקשים 2 ו-3 הינם בעלי השליטה ומנהלי החברה, ועשו שימוש בחברה במטרה להתחמק מביצוע חיוביהם הכספיים כלפי המשיבה, ולפיכך אינם יכול להינות מהגנת מסך ההתאגדות שבינם לבין החברה. המשיבה הוסיפה וטענה כי המבקשים 2 ו- 3 חבים, לדידה, לשלם את החוב על פי סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשכ"ד - 1992 , כפי שתוקן בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד - 2004. על פי כתב התביעה, למרות פניות חוזרות ונשנות של המשיבה למבקשים לתשלום החוב, טרם פרעו המבקשים את יתרת חובם למשיבה ולפיכך עתרה המשיבה כי בית המשפט יחייבם לשלם את החוב הנטען. תמצית הטענות בבקשת הרשות להתגונן לטענת המבקשים, המשיבה מפעילה לחץ בלתי הוגן על נישומים, וכל זאת תוך שהיא מנסה לעקוף הליכים מנהליים שהסתיימו זה מכבר ונאכפו עליה. המבקשים מאשרים בבקשתם כי המבקשת מס' 1 החזיקה בנכס מורכב, אשר מצוי ברח' האורגים 16 באשדוד, ונרשם בספרי העירייה כמספר פיזי 30003200001 ואשר כל כולו סווג ע"י המשיבה כאולם אירועים (להלן: "הנכס"). לטענת המבקשים, המשיבה חרגה מהוראות צווי הארנונה, ומהוראות תקנות ההסדרים במשק המדינה, בכך שחייבה שטחים ניכרים משטח הנכס תחת סיווג אחר, סיווג שונה וגבוה יותר, דבר שהכניס לקופתה סכומים שלא הגיעו לה. לטענת המבקשים, גם לאחר שהמבקשת פנתה במסגרת ההליכים המקובלים לצורך שינוי הסיווג וקבלת תשלומי השבה בגין הכספים שהמשיבה נותרה חייבת, התעלמו מקבלי ההחלטות (ביניהם מנהל הגבייה ומנהל הארנונה) מההליכים שהתנהלו, תוך שהם פונים לבית המשפט, מטעים אותו ומעלימים ממנו מידע חשוב. המבקשים הוסיפו וטענו כי התביעה אינה מפורטת כדבעי, וכי מחובתה של המשיבה לפרט את החשבון הנטען בכתב התביעה, שכן ככל שיתברר שהחיובים שהוצאו הינם יתרות ארנונה שהתגבשו לפני למעלה מ 7 שנים הרי שדינן להתיישן. המבקשים ציינו בבקשתם, כי הנכס בו היה מצוי אולם האירועים מורכב ממספר אגפים/מבנים, ביניהם מחסני עזר אשר שימשו את אולם השמחות לאחסנת טובין. לדידם, אותם מחסני עזר מצויים באותו מבנה בו מצוי אולם האירועים, ומחסנים אלו היו מופרדים בקיר בנוי כך שהגישה או המעבר אליהם נעשתה בנפרד. לטענת המבקשים, המשיבה לא עשתה שום הבחנה בין השטחים המרכזיים ששימשו כחלק מאולם האירועים לבין שטחי המחסנים שאותם סיווגה המשיבה כחלק מהשטח של אולם האירועים וע"פ סיווג של אולם אירועים, למרות ששטחם כ- 600 מ"ר. המבקשים ציינו את התעריפים השונים ואת ההפרש ביניהם על פי צו הארנונה. המבקשת, על פי הנטען בבקשה למתן רשות להתגונן, הגישה השגה על חיוב בתשלומי הארנונה. במסגרת ההשגה פירטה המבקשת את הנימוקים שיש לה ביחס לחיוב שטחי הנכס. בתאריך 20 בינואר 2005, יום לאחר הגשת ההשגה, לטענתה, שלחה המבקשת באמצעות בא כוחה מכתב אשר מופנה למנהל הגבייה מר יחיאל חמו, ובו העמידה את העירייה-המשיבה על הטעות ולכך שנכון לתאריך 20 בינואר 2005 עומדת לה יתרת זכות בסך של כ- 50,000 ₪. על פי הנטען על ידה, לאחר הגשת ההשגה הגיעו מספר נציגי המשיבה לביקור בנכס, בניהם מר מאיר פרץ - מנהל הארנונה והגב' כוכבה בידה - מנהלת מח' שומת עסקים, כדי להיווכח שבמקום אכן קיימים מחסנים שהכניסה אליהם נפרדת וקיימת הפרדה בין שטחי האולם למחסני העזר. המבקשת הפנתה להחלטות שונות של בתי המשפט, מהן עולה כי יש לחשב את הארנונה בגין השטחים השונים, בנפרד. לטענת המבקשים, הרי שהשגתה של המבקשת התקבלה בפועל במלואה ומשכך כל חיוב עליו נסמכה המשיבה בתביעתה הינו חיוב שגוי, ועל המשיבה לתקן את כל שומות הארנונה שיצאו במשך השנים כך ששטח של 600 מ"ר יהיה מסווג כשטחי מחסן ולא כאולם אירועים, וזאת מאחר שמנהל הארנונה לא השיב במועד להשגה. המבקשת הפנתה להתכתבות מאוחרת בין הצדדים, ממנה עולה כאילו ביקשה המשיבה להתעלם מהאיחור הרב בתשובתה להשגה ו/או לתקן את שטחי החיוב או הסיווגים. המבקשת הוסיפה וטענה כי למנהל הגבייה לא קיימת שום סמכות לתקן שטחי חיוב ו/או סיווגים בשעה שסמכות זאת מוקנית למנהל הארנונה בלבד. בעצם קבלת ההחלטה שלא לסווג את אותם 600 מ"ר כמחסני עזר לא רק שמנהל הגבייה חרג מסמכותו, אלא שהנימוק שלא לסווג חלק מהנכס תחת השימוש בפועל, חורגת היא מהוראות החוק. המבקשת הוסיפה כי עצם הטענה שנערכו בדיקות (כחמש שנים לאחר פינויו של הנכס ומסירת החזקה לבעליו) ומהם עולה שהנכס לא חויב על מלוא השטח שהוחזק בפועל, אין בה כדי לשלול מאת המבקשת את הזכות להיות מחויבת ע''פ סיווג ראוי של השימוש בפועל. לטענת המבקשים, בתאריך 10.1.2008 (תקופה שהינה מאוחרת לחיובים בהתאם לכתב התביעה) העבירה המשיבה ללא הסכמת המבקשת יתרות זכות שעמדו לה לידי צד ג', חב' מ.ש.ה. קדם בע"מ, חברה שלמבקשת אין שום קשר עימה. לעניין חיובם האישי של המבקשים 2-3 נטען בבקשה למתן רשות להתגונן כי עד לשנת 2004 נשללה סמכותן של הרשויות המקומיות לקבוע במסגרת הליך מנהלי חיוב אישי של בעלי מניות ביחס לחובות של חברה. לדידם, דרך המלך עד לאותה שנה הייתה כזו שחיוב אישי של בעל שליטה או בעלי מניות יכול להיעשות במסגרת הליך אזרחי בלבד, ובהתבסס על דיני החברות אשר מאפשרים "הרמת מסך ההתאגדות של החברה" וייחוס חוב לבעלי המניות. המבקשים הוסיפו וטענו כי דיני הרמת המסך הינם כאלו שרק במקרים חריגים יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה, שכן ירידה לנכסי בעלי המניות ו/או בעלי השליטה של החברה מרוקנת מתוכן את משמעות המונח אישות משפטית נפרדת. על פי הנטען בבקשה, תיקון חקיקה שנערך בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) תשס"ד - 2004, מאפשר לגבות חוב ארנונה מבעל שליטה, וזאת בהתאם לסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג - 1992 (להלן; "חוק ההסדרים") וזאת רק אם חוב הארנונה הינו סופי, תנאי שאינו מתקיים בענייננו, בשל ההשגה. עוד טענו המבקשים כי המשיבה לא טענה וממילא לא הוכיחה כי נעשתה פעולה כלשהי של הברחת נכסי החברה-המבקשת לידי המבקשים 2 ו- 3. לטענתם, החברה-המבקשת לא העבירה לידיהם שום נכס ללא תמורה וכי מלוא התמורה שהתקבלה ממכירת נכסי החברה הופקדה לחשבון הבנק של החברה, וזאת כחלק מכיסוי גירעון והפסד גדול, ונכון להיום המבקשת 1 עוד נותרה חייבת למבקשים 2 ו- 3 כספים רבים בגין הלוואות שניתנו על ידם. המבקשים צירפו עותק של דין וחשבון לשנת 2005, של החברה המבקשת. המבקשים הוסיפו וטענו כי בפגישה בינם ובין מנהל הארנונה הודיע מנהל הארנונה כי המשיבה חוזרת בה מכוונתה לחייב את המבקשים 2 ו-3 באופן אישי. המבקשים אף אמדו, במסגרת בקשתם, את תביעת ההשבה או תביעתם שכנגד לקיזוז, בגין חיובי יתר, בסך של 218,928 ₪. הדיון בבקשה במעמד הצדדים ביום 6/3/2011 התקיים בפני דיון בבקשה, במעמד הצדדים. מר צחי אבו, המבקש מס' 2, נחקר על תצהירו. המבקש מס' 2 אישר כי ההשגה מטעם המבקשת הוגשה בתחילה שנת 2005, אך זאת, לטענתו, מאחר והמבקשים התדיינו עם מר מאיר פרץ ממחלקת הארנונה וגב' כוכי ברדה, שאמרו שיגיעו לשטח לראות שאכן קיימת הפרדה של 600 מ"ר, מתוך הנכס, למטרת מחסנים, כלשונו. לטענת המבקש מס' 2, הביקור נדחה מזמן לזמן, והמבקשים שילמו על החשבון. עוד טען המבקש מס' 2, כי לאחר ביקורם במקום, הסכים מר מאיר פרץ לזכות את המשיבה בגין שנה אחת בלבד, ואילו המבקשים לא הסכימו להצעה זו וביקשו להתקזז על כל 6 השנים שקדמו. לפיכך, לאחר שהמו"מ כשל, לטענתו, הוגשה ההשגה. המבקש מס' 2 טען כי לא ידע שההשגה יכולה להיות מוגשת רק לגבי אותה שנת מס ולא לגבי שנים קודמות. המבקש מס' 2 עמד בעדותו על הטענה כי קיימת הפרדה בין שטח המחסנים לשטח האולם. המבקש מס' 2 אישר כי המבקשת מס' 1 אינה פעילה כיום וכי מכרה את ציודה לחברת ירון ארועים, ולאחר מכן, לטענתו, עוד היו לה מספר חודשים של פעילות לצורך כיסוי גרעונות ותשלומים לחייבים. המבקש מס' 2 טען כי החברה חדלה מפעילותה בשנים 2005-2006. המבקש מס' 2 טען כי ציודה של החברה נמכר בכ- 700-800 אלף ₪ וכי מתוך סכומים אלה שולמו כספים גם למשיבה. המבקש מס' 2 טען כי המשכורות שמשכו המבקשים 2-3 מן המבקשת היו משכורות מינימום. עוד טען המבקש מס' 2 כי בחודשים האחרונים של הפעילות לא משכו המבקשים משכורות כלל. המבקש מס' 2 אישר כי המבקשת שילמה דמי שכירות לחברת אבו-יחיאל, שכיום הוא מורשה חתימה בה. המבקש מס' 2 חזר על טענתו כי המשיבה קיזזה שלא כדין יתרת זכות של המבקשת לזכות חברה בשם משח קדם בע"מ. המבקש מס' 2 הכחיש כי קיימת חברה אחרת בשם גולדן קראון. המבקש מס' 2 הוסיף כי בשנת 2005 שולמו מאות אלפי שקלים אותם בחרה המשיבה לזקוף לחובות נטענים משנות מס קודמות ולא לשנת 2005. המבקש מס' 2 חזר על טענתו כי את התשובה להשגה מסר נציג המשיבה שאינו מוסמך להשיב על השגות. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. המבקשים חזרו בסיכומיהם על טענותיהם והוסיפו כי טענותיהם לא נסתרו בחקירתו הנגדית של המבקש מס' 2. המבקשים הפנו לפסיקה בנוגע לרף הנמוך המצדיק מתן רשות להתגונן ולהלכה לפיה אין בודקים כיצד יוכיח מבקש הרשות את טענות הגנתו. המשיבה טענה בסיכומיה כי המבקשים עושים שימוש שלא כדין בחברה בערבון מוגבל על מנת להתחמק מתשלום המיסים למשיבה. לטענתה, השגתם של המבקשים נדחתה במועד ולפיכך ההחלטה בדבר שומת הארנונה הפכה לחלוטה. המשיבה הוסיפה וטענה כי כאשר מכרו המבקשים את נכסיה של המבקשת מס' 1, עשו שימוש שלא כדין בכספיה, תוך העדפת נושים אסורה, ובחרו שלא לשלם את חובותיה למשיבה. המשיבה טענה בסיכומיה כי הוכחו התנאים להרמת מסך סטטוטורית, המצוייה בסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ד - 1992 (להלן.- "חוק ההסדרים") כפי שתוקן בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד - 2004. לטענת המשיבה, המחוקק קבע, כי נטל ההוכחה להוכיח כי לא הועברו נכסים לידי בעלי המניות מהחברה שחדלה לפעול רובץ על בעלי המניות בעצמם. לדידה, פסקי דין רבים קבעו, כי בעל המניות נדרש להגיע לבית המשפט הנכבד בידיים נקיות ונדרש לפרט בפרטי פרטים אודות מצב החברה, ועליו לשכנע את בית המשפט מדוע הוא לא צריך להיות מחוייב בחובות החברה. לטענת המשיבה, לא הרימו המבקשים את הנטל המוטל על כתפיהם. בעלי המניות לא פירטו מה הביא את החברה למצב של חדלות פירעון, לא פירטו לפרטי פרטים אילו סכומים של משכורות משכו בשנת 2005, אלא רק טענו, לדידה, כי אפשר להוציא פירוט של דוחות שכר או הוצאות רכב. לטענת המשיבה, העובדה כי המבקשים לא הביאו לעדות את רואי החשבון של החברה, פועלת לחובתם. דיון והכרעה לטעמי, לא ניתן כלל להגיש תביעה לחיובם האישי של בעלי מניות או בעלי שליטה בחברה בהליך של סדר דין מקוצר. זאת מאחר ועילת התביעה אינה נשענת על ראייה בכתב או על חיקוק, במובן הטהור של הדברים, כי אם על נסיבות עובדתיות נוספות שאין דרך לאמתן בראשית ראייה בכתב. כך, למשל, בסע' 5 סיפא לכתב התביעה, טענה המשיבה כי המבקשים: "עשו שימוש בחברה במטרה להתחמק מביצוע חיוביהם הכספיים כלפי התובעת", ולפיכך, טענה בהמשך כי: "נתבעים 2 ו 3 אינם יכול להינות מהגנת מסך שבינם לבין החברה". טענות אלה אינן טענות המתאימות להידון בסדר דין מקוצר, שכן הן מבססות עילה של מרמה, התחמקות או הרמת מסך, ואינן מבוססות על ראשית ראייה בכתב ו/או נובעות באופן ישיר מחיוב על פי חיקוק. אוסיף, מעבר, לצריך, כי לטעמי שגה ב"כ המשיבה המלומד בפרשנותו המוצעת לסע' 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, אותה הוא מכנה כ"הרמת מסך סטטוטורית", שהפכה, על פי גירסתו, ל"הרמת מסך אוטומטית", בכל מקום בו לא משלם התאגיד את מיסיו למשיבה. לעניות דעתי, אין המדובר בפרשנות סבירה של סע' 119א(א)(3) שכותרתו היא "גביית מס בנסיבות מיוחדות" ואין היא מתיישבת עם מושכלות יסוד של שיטתנו המשפטית ועם הגנת הקניין שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הטענה כי על המבקשים היה להביא, כבר בשלב זה, את רואי החשבון של המבקשת מס' 1 לעדות מפורטת אודות כל כספיה ונכסיה, אינה מתיישבת עם אופיו של הדיון בבקשת הרשות להגן בסדר דין מקוצר, וההלכה כי אין בודקים כיצד יוכיח מבקש הרשות את טענותיו ברם, גם מבלי להידרש לסוגיות עקרוניות אלה סבורני כי הגנתם של המבקשים לא קרסה בחקירתו הנגדית של המבקש מס' 2 ולא התבררה כהגנת בדים. ראשית, לא נסתרה טענתו של המבקש מס' 2 כי המשיבה לא השיבה על ההשגה שהגישה המבקשת במועד שקבוע לשם כך בחוק, וכן לא נסתרה טענתו בדבר זכות קיזוז העומדת לה ואשר הוסבה, שלא כדין, לזכותו של תאגיד אחר. למעשה, המשיבה טענה טענות סותרות בעניין זה: האחת, כי ההשגה כלל לא הוגשה במועד ולפיכך ניתן להתעלם ממנה (ככל הנראה); והשנייה, כי ניתנה לה תשובה בדרך של דחייתה. שנית, לא נסתרו טענות ההגנה הנובעות מהבטחה שלטונית, בע"פ, להתחשב, ולו לגבי חלק מן התקופה, בחיוב ביתר לגבי שטח המחסנים הנטען ולא נסתרה הטענה העובדתית כי אכן מחסנים אלה מופרדים משטח האולם (המצהיר עמד על טענתו בעניין זה). שלישית, אינני סבור שנסתרה טענתם של המבקשים כי לא הועבר לידם נכס כלשהו של המבקשת מס' 1, וכי ההיפך הוא הנכון והם השקיעו מכספם בחברה השוקעת. המבקש מס' 2 העיד בעניין זה, הן בע"פ והן בתצהירו, והדברים יתבררו לעומקם בהליך העיקרי. לאחרונה סוכמה ההלכה בדבר טיבו של סדר הדין המקוצר בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 527/07 מזל נחום ואח' נ' קרן אהרונסון בע"מ מפי כב' הש' א' רובינשטיין: "מן המפורסמות, כי בשלב של מתן רשות להתגונן מוטל על הנתבע עול הוכחה מצומצם. ואולם, התמונה אינה חד-ערכית: בע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 נאמר מפי הנשיא ברק, כי במסגרת בקשת הרשות "נותן בית המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן... בית המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סיכויי הגנתו... אך הוא נדרש להכריע בבקשת הרשות להגן על פי החומר המצוי בפניו..." ובע"א 89/248 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 ציין הנשיא שמגר, "כי בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה... בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר. ". (ההדגשות שלי - י.ב.). לאור כל האמור לעיל, אני מתיר למבקשים להתגונן בפני תביעתה של המשיבה. התביעה תידון בסדר דין רגיל ותצהיר המבקשים ישמש ככתב הגנה. הוצאות הדיון בבקשה ושכ"ט עו"ד ייקבעו על ידי בית המשפט בתום הדיון בתיק העיקרי.ארנונהדיני חברותגביית חובארנונה (חובות)בעל שליטה בחברהחוב