לתובע נכות צמיתה בשיעור של 3%, בשל הגבלת תנועה בעמוד שדרה צווארי, לפי סעיף 37(5)א לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי, (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 - המומחית קבעה שיש לייחס לתאונה 2% מהנכות בלבד. אשר להגבלת התנועה בעמוד שדרה מותני, קבעה המומחית שלתובע נכות בשיעור של 5%, לפי סעיף 37(7)א בחלקו לתוספת לתקנות, ואולם היא ייחסה מחצית מהנכות האמורה לתאונת דרכים קודמת. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגבלות תנועה בעמוד השדרה עקב תאונת דרכים: התובע, יליד שנת 1951, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 21.2.05. הנתבעת הייתה מבטחת הרכב במועד התאונה, והיא אינה חולקת על חבותה לשאת בנזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת הדרכים, בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן- "חוק הפיצויים"). השאלה הטעונה אפוא הכרעה הינה שאלת הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות תאונת הדרכים. הנכות הרפואית לשם בדיקת מצבו הרפואי של התובע מונתה ד"ר מ. עמית- כהן כמומחית רפואית מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. בחוות דעתה סקרה המומחית את ממצאי בדיקתה, ואת המסמכים שעמדו לרשותה, וקבעה שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 3%, בשל הגבלת תנועה בעמוד שדרה צווארי, לפי סעיף 37(5)א לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי, (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן- "התוספת להתקנות"). המומחית קבעה שיש לייחס לתאונה 2% מהנכות בלבד. אשר להגבלת התנועה בעמוד שדרה מותני, קבעה המומחית שלתובע נכות בשיעור של 5%, לפי סעיף 37(7)א בחלקו לתוספת לתקנות, ואולם היא ייחסה מחצית מהנכות האמורה לתאונת דרכים קודמת. כן קבעה המומחית נכות זמנית בשיעור של 100% למשך שלושה שבועות, ובגובה של 50% למשך שלושה שבועות נוספים. הצדדים לא חלקו על חוות דעתה של המומחית והיא לא זומנה לחקירה נגדית. נכותו המשוקללת של התובע בגין התאונה נושא תיק זה הינה בשיעור של 4.45%. הנזקים נזק לא ממוני בשים לב לשיעור הנכות שנקבע, לכך שמזירת התאונה פונה התובעת לבית חולים הדסה הר הצופים ואולם שוחרר לביתו כעבור מספר שעות, מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 5,000 ₪ בראש נזק זה, בהתאם לסכום שנתבע בסיכומי התובע. הפסד הכנסות התובע עובד כרוכל בעיר העתיקה בירושלים, סמוך לכנסיית גת שמנים. לטענתו בסיכומיו, עובר לתאונה עמד שכרו על 8,000 ₪ לחודש. לאחר התאונה כלל לא עבד, וילדיו עבדו במקומו. לאחר שפקחי העירייה אפשרו את הפעלת דוכן הרוכלות רק על ידו באופן אישי (בהתאם להיתר האישי שניתן לו), שב לטענתו לעבודה חלקית. על פי תיאורו בחקירה נגדית, במהלך עבודתו הוא יושב על כסא ליד הדוכן (בסטה), ואולם כשמגיעים לקוחות עליו לעמוד על רגליו מדי פעם. בין השעות 12:00 עד 14:00, השעות שבהן הכנסייה סגורה, נח התובע בביתו הסמוך, וכשאין לקוחות הוא סר לביקור אצל בניו. התובע לא הביא כל ראייה לשכרו במועד כלשהו, לפני התאונה או אחריה. כמו כן לא הביא התובע ראייה לכך שבעקבות התאונה הפסיק לעבוד, או ששכרו פחת. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע שמדי שבוע הוא רוכש את המוצרים מספק בעיר העתיקה, ואולם הוא לא הציג כל קבלה עבור רכישת המוצרים, אף לא הביא את הספק לעדות. אף שציין שהוא מקבל מהספק פתק המסכם את סכום חובו, לא הציג אף אחד מהפתקים בפני בית המשפט. התובע נעזר ברואה חשבון, אשר מחשב לו את הכנסותיו והוצאותיו, ואולם רואה החשבון לא הובא לדיון. כמו כן לא הוצגו חשבונות בנק, או מסמכים אחרים כלשהם המעידים על הכנסות או על הוצאות. התובע השיב שמאז התאונה עוזרים לו ילדיו, ואולם בחקירה נגדית השיב שגם לפני התאונה סייעו לו. לטענתו שתי משפחות מתפרנסות מהדוכן, משפחתו שלו ומשפחת ילדיו. למותר לציין שגם ילדיו של התובע, העובדים לטענתו עמו או במקומו, לא הובאו לעדות. אשר להכנסתו, העיד שהשכר אינו קבוע, לעיתים היה מרוויח 8,000 ₪, לעיתים היה מרוויח 6,000 ₪, ולעיתים היה מרוויח 5,000 ₪. כאמור, לא הובאו כל נתונים המעידים על היקף ההכנסות או ההוצאות של התובע. מתיאורו של תובע התרשמתי שניתן לראות את הדוכן כעסק משפחתי שממנו מתפרנסים בני המשפחה, לרבות התובע. לא הובאו כל ראיות לכך שהיקף ההכנסות פחת בשל נכותו של התובע. כידוע, טענה בדבר הפסד השתכרות בעבר טעונה הוכחה. בהעדר ראיה בנוגע להפסד השתכרות של התובע, לא ניתן לפסוק לו פיצוי כלשהו בגין הפסד שכר בעבר, אף לא על בסכום גלובלי או על דרך האומדן. לא הובאה כל ראייה אובייקטיבית לכך שהתובע הפסיק לעבוד בעקבות התאונה, או שהכנסותיו נפגעו בדרך כלשהי. אין להוציא מכלל אפשרות שלא היו לתובע כל הפסדים, שכן חלקו ברווחים שולם לו גם בתקופת אי הכושר. אף שהתובע טען שהוא הפסיק לעבוד בעקבות התאונה, לא הובאה כל ראייה אובייקטיבית לכך. מדובר בעדות יחידה של בעל דין, ולא מצאתי שיש לבסס בענייננו ממצא בדבר הפסד הכנסות בעבר רק על יסוד עדות זו, ורק בשל הטענה הכללית להפסד. אשר לאמינות התובע, כאמור לא הובאה כל ראייה על כך שהוא דיווח על הכנסותיו כדין, ואין כל וודאות שדווקא טענותיו בגדרה של תביעתו לפיצוי כספי, הינן טענות אמינות המשקפות את העובדות לאשורן. אשר להפסד הכנסות בעתיד, אף שאני נכונה לקבל את הטענה לפיה נפגע כושר השתכרותו של התובע בעקבות התאונה, למרות שלתובע בעיות רפואיות נכבדות יותר, כגון מחלת הסכרת, קשה עד מאוד לאמוד את הפסדו בהעדר כל נתונים בדבר שכרו. הלכה היא שנפגע אשר העלים את הכנסותיו מהרשויות הרלוונטיות, רשאי להוכיח אותן בפני בית המשפט לעניין פיצויו בעקבות תאונת דרכים. בענייננו מצאתי שהתובע לא הרים את הנטל האמור. לא רק שלא הובאה כל ראייה אובייקטיבית באשר להכנסות התובע מהדוכן, התובע עצמו נותר מעורפל במידע שמסר, שיבר על טווח הכנסות שבין 5,000 ₪ לבין 8,000 ₪. לא ברור מדבריו האם סכום זה הוא הסכום המתחלק בינו לבין בניו, או שכל אחד מהם זכאי לסכום האמור (ספק האם ניתן להניח הנחה שכזו). כאמור, לא הובאו כל נתוני שכר המעידים על היקף ההכנסות מהדוכן, וכיון שהתובע אינו עובד שכיר, לא מצאתי שיש לקבוע את בסיס השכר על שכר המינימום. כדי למנוע פגיעה אפשרית אני מניחה על דרך האומדנה שהכנסתו החודשית נטו של התובע מהדוכן הינה בסכום של 2,500 ₪. בהנחה של עבודה עד גיל 70, נכות בשיעור של 4.5%, שליש תחשיב אקטוארי, זכאי התובע לפיצוי בסכום של 4,000 ₪ במעוגל. עזרת הזולת בשים לב להיקפה וטיבה של הנכות, ולמצבו הבריאותי הכולל של התובע, ניתן להעריך שהתובע נזקק לעזרת מה, מעבר לחובתם המוסרית של קרוביו, ולפיכך מצאתי שיש לפצותו בסכום של 2,000 ₪ בראש נזק זה, לעבר ולעתיד. טיפולים רפואיים והוצאות התובע לא הציג כל ראיות המעידות על טיפולים רפואיים, או על טיפולים פיזיותראפיים, אף לא הציג קבלות המעידות על הוצאות מיוחדות שהיו לו בעקבות התאונה. כיון שניתן להניח שהיו לתובע הוצאות כלשהן, ושאולי אף בעתיד יהיו לו הוצאות מעבר להוצאות הכלולות בסל הבריאות, אני פוסקת לתובע הוצאות בסכום גלובלי של 1,000 ₪. סיכום אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בסכומים המפורטים להלן- נזק לא ממוני - 5,000 ₪; הפסד הכנסות בעתיד- 4,000 ₪; עזרת הזולת- 2,000 ₪; הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד - 1,000 ₪. סה"כ - 12,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 15.08%. הנתבעת תשיב לתובע אגרה ששילם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שבו שולמה.1 הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מיום שהומצא פסק הדין לידי בא כוחה של הנתבעת, וככל שלא ישולמו במועד האמור, ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין עד יום התשלום בפועל. עמוד השדרהתאונת דרכים