קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית ערעור פלילי בהעדר התייצבות: אנו רואים לנכון במקרה זה לעשות שימוש בסע' 208 לחוק סדר הדין הפלילי ולדחות את הערעור בשל אי התייצבותו של המערער. 1. אלו הנתונים הרלוונטיים: המערער הורשע בבימ"ש קמא בעבירה של התקהלות אסורה. ההרשעה בעבירה זו היתה בעקבות הסדר טיעון חלקי שבעקבותיו תוקן כתב האישום ובעבירה זו הודה המערער והורשע על סמך הודייתו. המערער העלה בבימ"ש קמא טענה מקדמית שעניינה הגנה מן הצדק המבוססת על אכיפה בררנית. הטענה נשענה על כך שבתאריך 25.1.10 (לאחר ביצוע העבירה המיוחסת למערער) התקבל בכנסת חוק הפסקת הליכים למחיקת רישומים בענין תכנית ההתנתקות תש"ע-2010 (להלן: "חוק ההתנתקות") לטענת ב"כ המערער: "המבקש טוען כי טובת הנאה מרחיקת לכת הזו מגולמת בחוק כלפי מאות חשודים, נאשמים ומורשעים בעבירות דומות לאלו בהן הואשם המבקש והנאשמים האחרים בתיק, אך ורק על יסוד השקפתם הפוליטית והתכנים האידיאולוגיים של מחאתם, מהווה אכיפה בררנית בלתי נסבלת במשטר המבוסס על שוויון פורמאלי ומהותי בפני החוק, המקימה למבקש ולנאשמים האחרים בתיק הגנה מטעמי צדק באשר התנהלות שערורייתית כזו של המדינה - אפילו זו מעוגנת בחקיקה ראשית - עומדת בסתירה חריפה לעקרונות יסודיים של צדק והגינות משפטית". הודיית המערער ובעקבותיה הכרעת הדין, ניתנו לאחר שטענה זו נדחתה, או אז הגיע המערער, כאמור, להסדר הטיעון, שתוצאותיו צויינו לעיל. בימ"ש קמא גזר על המערער 800 ש"ח קנס וכן 3 חודשי מאסר על תנאי. הערעור שבפנינו עניינו הסוגיה העקרונית הגלומה בהחלטתו המקדמית של בימ"ש קמא לדחות את הטענה בדבר אכיפה בררנית. חלק נכבד מנימוקי הערעור מופנה לכך כי בביהמ"ש העליון תלויה ועומדת עתירה בנושא זה. כדי להבהיר, העתירה בשאלת חוקיותו של חוק ההתנתקות. בעתירה זו ניתנה לאחרונה החלטה המעבירה את הדיון להרכב מורחב בן תשעה שופטים. הדיון טרם התקיים. 2. המערער, כפי שצויין לעיל, לא התייצב היום לדיון. הסניגור טען כי המערער העתיק את מרכז חייו לפורטוגל ושם הוא חי. פעמיים בשנה הוא מבקר בארץ ובהזדמנויות אלה קיווה כי יתברר הדיון בעניינו. הדיון היה קבוע לחודש ינואר ומשנדחה, ראה המערער לשוב למקום מגוריו הרגיל למדינת פורטוגל ולא ראה לשוב לדיון שנקבע להיום מזה זמן רב. 3. הבוקר הונחה על שולחננו בקשה לדחיית הדיון או לקיים אותו בהעדר המערער, לאחר שלביהמ"ש הוגשה אתמול. המדינה מתנגדת לבקשה זו משני טעמים: א. אין מקום כי המערער לא יתייצב לדיון בערעור. חובה עליו מכוח חוק להיות נוכח ואין במקרה זה כל סיבה לסטות מכך. ב. התובע מפנה גם לכך כי המערער לא שילם את הקנס ובכך עשה דין לעצמו, שהרי בבימ"ש קמא לא התבקשה וממילא לא ניתנה החלטה בדבר עיכוב ביצוע באשר לתשלום הקנס. שני ההיבטים גם יחד מעידים על זלזול של המערער וכבר מטעם זה אין מקום להענות לבקשה לנהל את הדיון בהעדרו של המערער. 4. הסניגור טוען כי אין משמעות ממשית לנוכחותו של המערער היום בדיון, שהרי מדובר בסוגיה משפטית והמערער אינו יכול לתרום לדיון בנושא זה. לענין אי תשלום הקנס, הבהיר הסניגור כי המערער הודיע לו שאין בדעתו לשלם את הקנס והוא מתכוון בהזדמנות הבאה שיבוא ארצה להתייצב לריצוי מאסר, כפי שנקבע בבימ"ש קמא כתמורה לקנס. 5. כאמור, כפי שפתחנו ואמרנו, דעתנו היא כי אין מקום לברר את הערעור לגופו בהעדרו של המערער. המערער הפגין זלזול בכך שלא התייצב לדיון היום. תאריך הדיון היום נקבע כבר בינואר. המערער היה מודע לכך ובחר שלא להתייצב לדיון בשל שיקולים שעניינם התשלום שכרוך בקניית כרטיס לבוא ארצה וכיו"ב. המערער עשה דין לעצמו בכך שבחר שלא להתייצב, מבלי שפנה בבקשה לבימ"ש שתאפשר לו להעדר מן הדיון. כאמור, גם הבקשה לדחיית הדיון הוגשה לביהמ"ש רק אתמול. בע"פ 1903/99 פד"י נו(2) עמ' 429 בנסיבות שאומנם אינן זהות לחלוטין אולם יש ביניהם דמיון, אמר ביהמ"ש העליון כדלקמן: "אין זה ראוי כי יותר לו לאדם לשלוט בערעורו בשלט רחוק. ביהמ"ש אינו ניתן לשליטה בשלט רחוק ומערער המבקש כי בימ"ש יידרש לערעורו ויזכה אותו מעבירה שהורשע בה, שומה עליו להיכבד ולהתייצב לדיון". הדברים מדברים בעד עצמם ואינם טעונים פרשנות. 6. הוסף לכך את העובדה שהמערער עשה דין לעצמו גם כאשר החליט שלא לשלם את הקנס, חרף העובדה שלא ניתן עיכוב ביצוע, והרי לך נדבך נוסף המצטרף לאותה מסקנה. המערער איננו יכול להחליט על דעת עצמו מתי יתייצב לריצוי המאסר תמורת הקנס. משקבע בימ"ש כי הקנס ישולם ולא ניתן עיכוב ביצוע, היה על המערער לשלם אותו מיד. גם דרך התנהלותו של המערער בסוגיה זו מביעה זלזול וסברה כי הוא יכול לשלוט בביהמ"ש ב"שלט רחוק". 7. מעבר לנדרש אנו רואים להעיר, כי גם לגופו של ענין, על פניו אין ממש בערעור זה. משהחלטנו לדחות את הערעור מכוח סמכותנו עפ"י סע' 208, אין מקום שנרחיב בנושא זה. עדיין אנו רואים לומר כי על פני הדברים, מדובר בטשטוש מושגים בין אכיפה בררנית לבין תהליך החקיקה. העתירה בבג"צ בכל דרך שתוכרע, איננה משרתת את מטרתו של המערער, אלא היפוכו של דבר, שעל כן, כאמור גם לגופו של ענין, אין בערעור ממש. לפיכך, ומכוח סמכותנו עפ"י סע' 208 לחוק סדר הדין הפלילי, אנו דוחים את הערעור בשל אי התייצבות המערער.משפט פליליאי התייצבות לדיוןערעור