החזקת הרואין שלא לצריכה עצמית בלבד

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזקת הרואין שלא לצריכה עצמית בלבד: נגד העורר הוגש כתב אישום בגין החזקת סם שלא לצריכה עצמית בלבד. המדובר בסם מסוג הירואין במשקל של 5.4976 גרם נטו וכן עבירות של החזקת כלי עישון והחזקת נכסים החשודים כגנובים. בית משפט השלום (ב"ש 1372/99, ת.פ. 1344/99) הורה על מעצרו עד תום ההליכים של המשיב לאחר שמצא כי קיימות בתיק ראיות לכאורה במידה הדרושה לצורך מעצרו של העורר, כי מתקיימת בעניינו עילת מעצר, וכי אין מקום לחלופת מעצר. בא כוחו של העורר מטעם הסנגוריה הציבורית ערר לבית משפט זה בעילות הבאות: א. אין די ראיות לכאורה על מנת להצדיק את המעצר. ב. שגה בית משפט קמא בכך שלא נעתר לבקשה להגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. ג. העורר נעצר בשלבי החקירה למשך 6 ימים בנימוק של צורכי חקירה ולא נתקיימה פעולת חקירה כלשהי במהלכם. ד. לא כובדה כראוי זכות העורר לסניגור. נתתי דעתי לטיעוני בא כח העורר ולתשובתה של ב"כ המשיבה, ואינני רואה מקום להיענות לבקשה לשחרר את העורר ממעצרו. אלה נימוקי: בחנתי את נימוקי החלטת בית משפט קמא ואני סומכת ידי עליהם. א. אשר לראיות לכאורה: חומר הראיות בתיק התביעה מספק על פי אמות מידה מקובלות את הדרישה הראייתית לשלב המעצר עד תום ההליכים. על גופו של העורר נתפס סם מסוג הירואין במשקל של 0.4 גרם נטו. כמו כן, נתפסה שקית ניילון בצבע כחול שנמצא בה הירואין בכמות של כ4- גרם נטו, ועל כך ניתן דו"ח מז"פ של המשטרה. החבילה הזו נמצאה מאחורי מכשיר טלויזיה בדירתו של העורר. בדו"ח מעצר מיום 26/1/99 נרשם מפי העורר כי כל החומר שנתפס הוא שלו. במסגרת חקירתו ביום 27/1/99 בשעה 1: 30 בבוקר הודה העורר כי הסמים שנתפסו בדירתו שייכים לו. בהליך הארכת המעצר ביום 27/1/99 חזר בו העורר מהודאתו כי הסם שייך לו וניסה לטעון כי אנשים אחרים שהו בדירתו בסמוך להגעת המשטרה וכי עשוי להיות כי הסם שייך למי מהם. לטענת הגנה זו לא הובא ביסוס כלשהו. יתר על כן, היא עומדת בסתירה להודאותיו של העורר בסמוך לאחר תפיסת הסם בדבר שייכותו אליו. הודאות אלה אינן עולות בקנה אחד עם אפשרות כי הסם הושתל בבית על ידי אחר, ויש להניח כי אילו כך היה, היה העורר מגיב באופן ספונטני בדרך הדוחה כל שייכות של הסם אליו, מיד עם הגיע המשטרה לעוצרו אולם הוא הגיב בדרך הפוכה. לא הובאו ראיות חיצוניות כלשהן העשויות לתמוך בגרסתו המאוחרת של הנאשם כי הסמים אינם שלו. בנסיבות אלה, עובדת מציאת הסם בדירת העורר והודאתו הן בעת מעצרו הראשוני והן בחקירתו במשטרה בשייכותו לסם מגבשות בבירור ראיות לכאורה במידה המספקת לשלב זה של ההליך. ב. אשר לתסקיר קצין מבחן טוען ב"כ העורר כי ראוי להורות על הגשת תסקיר כזה ראשית בהקשר לסיכויי גמילתו של העורר מהתמכרותו לסמים, אך גם בשל מצב בריאותו. על פי הטענה, הוא סובל מסוכרת ומבעיות לב וראוי כי תהיה התייחסות משולבת הן לבעיות אלה והן להיבט הגמילה. לא נראית לי בקשה זו. אמצעי תסקיר מעצר על פי סעיף 21א' לחוק המעצרים נועד למקרים מיוחדים בהם נדרשת התערבות שירות המבחן על מנת לספק לבית המשפט פרטים חיוניים הנחוצים לו לצורך מתן אפשרות לאיזון ראוי ושלם של כל השיקולים הנדרשים לענין ההכרעה אם להאריך מעצרו של אדם או לשחררו. תסקיר מעצר אינו מוגש בדרך השגרה, ואין להורות על הגשתו בשל היבטים הקשורים בשיקולי ענישה, אלא בכאלה הקשורים במעצר ובמעצר בלבד. בענייננו - היבט הגמילה הוא רעיון שעלה בפי העורר לאחר מעצרו ואין כל סימן לנכונותו או למעורבותו בהליך כזה קודם למעצר. למותר לומר כי היתפסות לרעיון גמילה כדי שישמש מפלט ממעצר אינו יכול להתקבל. יתר על כן, היבט הגמילה מקומו להידון בדרך כלל בשלב הענישה, ולא בשלב המעצר. ואשר למצבו הבריאותי של העורר: בנסיבות ענין זה לא יהא בתסקיר קצין המבחן כדי לסייע או להאיר היבט חיוני הנחוץ להכרעת בית המשפט בתחום זה. באם נכון הוא כי לעורר בעיות בריאות - ועל כך לא הוגשו ראיות כשלהן מלבד אמירות העורר - הרי שרשויות בית המעצר מוסמכות וחייבות לטפל בכך באמצעים העומדים לרשותן ותסקיר מעצר לא יעלה ולא יוריד בענין זה. מטעמים אלה, אני רואה לנכון לדחות גם טענה זו של ב"כ העורר. אוסיף למען שלמות הדברים, כי הצדק עם בית משפט קמא בסרבו לאפשר חלופת מעצר במקרה זה. בשים לב לאופי העבירות, נשוא האישום ולעברו הפלילי העשיר של העורר, בין היתר בתחום הסמים, חלופת מעצר לא היתה משיגה את מטרת המעצר והסיכון לציבור היה נשאר בעינו. ג. אשר לטענה בדבר הארכת מעצר לצורך חקירה בלא שבוצעו פעולות חקירה: נראה לי כי לטענה זו אין השלכה על שאלת מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. יתר על כן, נציגי המשטרה לא נכחו בדיון זה ולא נשמעה עמדתם המפורטת בשאלה לגופה. משכך, אין מקום לנקיטת עמדה כלשהי בענין זה. ד. נטען עוד כי לא כובדה זכות העורר לסניגור. אינני רואה כל ממש בטענה זו. הודעתו של העורר נגבתה בליל מעצרו בשעה 1: 30. לא נטען כי העצור ביקש להיפגש עם עורך דין קודם לגביית הודעתו והדבר נשלל ממנו. ועוד, לא נטען כי נתקיימה חובה על המשטרה בהתאם לסעיף 19 לחוק הסנגוריה הציבורית להודיע לעורר כי באפשרותו לבקש מינוי סניגור ציבורי. יתר על כן, בהליך הארכת המעצר בבוקר שלמחרת הודיע העורר לבית משפט השלום כי אינו מעונין בייצוג ועורך הדין מטעם הסניגוריה הציבורית שהתייצב לדיון שוחרר מהופעה. הכיצד ניתן לטעון כי קופחה זכותו של העורר להיוועץ עם עורך דין בנסיבות אלה? עולה מכל אלה, כי אין ממש בטענותיו של העורר ויש לדחותן ולהשאיר בעינה את החלטת בית משפט קמא לעוצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. הערר נדחה. החזקת סמיםסמים