קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להחזר כספים מפקיד שומה: טענות בתביעתו המתוקנת דורש התובע החזרי כספים מפקיד שומה נצרת, ע"פ יתרת זכות שנותרה לו משנת המס 1991, לאחר קיזוז. הנתבע בהגנתו המפורטת, דחה את טענות התובע והציג באמצעות מסמכים, כי לתובע לא נותרה כל יתרת זכות. למרות ההבהרות שהוצגו לתובע, ואשר היה בהם להפריך כבר מלכתחילה את טענותיו, עמד התובע על תביעתו. בתצהיר עדותו הראשית שהוגש לאחר תצהיר העדות המפורט של נציג הנתבעת, חזר התובע על תביעתו, ללא כל שנוי ו/או התייחסות לטענות שהועלו והמפריכות כאמור את תביעתו. התובע גם עמד על ניהול ישיבת ראיות כאשר במהלכה לא נשתנה למעשה דבר ממסכת העובדות כפי שהוצגה ע"י הנתבע והתברר כי התובע ניהל מתחילה עד סוף תביעת סרק, כאשר מהמסמכים שהוא עצמו הציג עולה כי לא נותרה לו יתרת זכות. דיון כפי שצויין לעיל, דין תביעתו של התובע להידחות מכל וכל. עיקרי העובדות כפי שנטענו ונתבררו במהלך שמיעת הראיות הינן כדלקמן: עקב פער בין הכנסתו המדווחת לשנת המס 1988, לבין הכנסתו בפועל באותה שנה הוציא הנתבע שומה לפי מיטב השפיטה מכח סעיף 145 (א)(2)(ב) לפקודת מס הכנסה. בשל שומה זו הגיש התובע השגה שלאחריה הוצאה לתובע שומה בצו לפי סעיף 152 (ב) לפקודה. בשל שומה זו הגיש התובע ערעור לבהמ"ש המחוזי בנצרת בעמ"ה 77/94. בתאריך 15/5/96 תיקן בהמ"ש המחוזי את השומה באופן חלקי והעמיד את הכנסתו החייבת של התובע לשנת המס 1988 ע"ס 70,000 ₪ (להלן: "פסק המחוזי"). ע"פ פסק המחוזי תיקן הנתבע את שומת התובע. לאחר התיקון עמד חובו של התובע לשנת המס 1988 על סך 47,608 ₪ לאחר שערוך וקנס גרעון עד לחודש 6/7/96 כמפורט בסעיף 10 לתצהיר הנתבע ובנספחיו. נכון למועד הנ"ל (6/7/96) עמדה לתובע יתרת זכות אצל הנתבע בסך 25,780 ₪ שנבעה מיתרות נכוי מס במקור אשר נזקפו לזכותו של התובע, לשנת המס 1991. כנגד חוב התובע לשנת המס 88 כמפורט נעשה קיזוז של יתרת הזכות של שנת המס 91 כאמור על- פי המצויין בהודעת הקיזוז, נספח ג' לתצהיר הנתבע. לאחר הקיזוז האמור נותר התובע חייב סך 21,827, ערך ליום 17/7/96 (להלן: "יתרת החוב"). לאחר אותו מועד הגיש התובע ערעור לבהמ"ש העליון על פסק המחוזי. בשל הערעור הקפיא הנתבע את יתרת החוב, עד להכרעה בבמ"ש העליון והעמידו כחוב השנוי במחלוקת עד להכרעה. בתאריך 8/7/98 דחה בהמ"ש העליון את ערעור התובע. אציין במאמר מוסגר כי אינני רואה רלוונטיות לנושא הערעור לצורך תביעה זו. ברם מכל מקום, אני דוחה מכל וכל את נסיונות התובע להתנער מקיומו של ערעור זה אשר הוא עצמו הגיש, באמצעות ב"כ כעולה מנספח ד' ומעדותו בפניי. מכל מקום בשל דחיית הערעור הופשרה יתרת החוב של התובע לנתבע, בגין שנת המס 1988 כאמור. יתרת החוב המעודכנת לאחר ריביות וקנסות גרעון עד ל- 31/12/97 הסתכמה בסך 28,131 ₪. נכון ל- 14/12/98 עמדה לזכות התובע יתרת זכות אצל הנתבע בסך 31,558 ₪, אשר נבעה מיתרות נכוי מס במקור אשר נזקפו לזכותו ביחס לשנת המס 92. שוב נעשה קיזוז כנגד יתרת החוב ונותרה לזכות התובע יתרת זכות בסך 3,300 ₪. בהמשך וכנגד יתרות חובה אחרות של התובע לרשויות מס שבח קוזזה יתרת זכות זו גם כן ולתובע לא נותרה כל יתרת זכות אצל הנתבע. למותר להוסיף כי כל השתלשלות הארועים אשר לאחר המועד בו נמצאנו למדים כי לתובע לא נותרה יתרת זכות ביחס לשנת המס 1988 בהמשך לפסק המחוזי, אינם מעניינה של תביעה זו והיא צוינה רק לצורך השלמת התמונה בלבד. כאמור, טענת התובע לפיה, נותרה לו יתרת זכות לאחר קיזוז החוב לשנת המס 88 מיתרת הזכות לשנת המס 91, הוכחה בפניי כמופרכת ולא נכונה ודי מטעם זה לדחות את התביעה. השתכנעתי לענין זה, כעולה מהראיות והמסמכים שהוצגו בפני כי הנתבעת תיקנה כדין את השומה לשנת המס 1988 ע"פ פסק המחוזי. ע"פ ההודעה על ביצוע החזר מס וקיזוז חובות שהופקה ביום 11/1/99 ואשר צורפה לכתב תביעתו של התובע עולה בברור כי לתובע לא נותרה כל יתרת זכות. אני מקבל במלואם את הסברי פקיד הנתבעת אשר העיד בפני לרבות לענין מהלך תיקוני השומה בעקבות פסק המחוזי. כאן המקום להבהיר כי תחילה עמדה הכנסתו המוצהרת של התובע על סך 16,919 ₪ בלבד, כעולה מת/1, ברם הצהרה זו לא נתקבלה ולבסוף הוכרע כי הכנסה זו תעמוד על סך 70,000 ₪ ע"פ פסק המחוזי. המסמכים שהוצגו לרבות נספח ז' (הזהה לנספח ו', למעט ענין התאריך אליו אתייחס בהמשך) מתישבים באופן מלא עם גירסת הנתבע כמפורט בעדות פקיד הנתבעת בעמ' 2 לפרוטוקול. המסמכים שהציג התובע להוכחת טענתו מתייחסים למוסד לביטוח לאומי (מסמכי ת/2) ומתיישבים גם הם עם טענות הנתבע, לפיהם השומה הסופית ע"פ פסק המחוזי הועברה ע"י מס הכנסה למוסד לביטוח לאומי, לאחר קבלת פסק המחוזי. כל שניתן ללמוד ממסמכי ת/2 הוא שגם במל"ל עודכן שעור הכנסתו של התובע לשנת המס 1988 והועמד על 70,000 ₪ ע"פ פסק המחוזי. התובע מבקש ללמוד ממסמכי ת/2, המתייחסים למל"ל כי נותרו לו הפרשי שומה בשעור זה או אחר כאשר מסמכים אלו מתייחסים כאמור לחיובי המוסד לבטוח לאומי ואין לכך כל רלוונטיות לעניננו, לענין שעורי שומות מס הכנסה. מהחומר שהוצג בפניי עולה כי נעשתה פעולת תיקון תאריך בהודעת השומה ליחיד. כאשר בהודעה המצויה אצל הנתבעת (נספח ז' לתצהיר) מצויין התאריך 30/11/98 לעומת העותק שהמציא התובע (נספח ו' לתצהיר) בו מצויין התאריך 7/6/96. הנתבע טוען כי התובע זייף מסמך זה ושינה את תאריכו. שאלה זו אינה רלוונטית להכרעתי ועל כן אינני מיחס משקל לטענה זו, אשר תבורר, כך ע"פ החומר שהוצג לי, בהליכים המתאימים שהחל הנתבע לנקוט. לסיכום אני דוחה את תביעת התובע. בבואי לפסוק את שעור ההוצאות שיש לחייב בהן את התובע נתתי משקל לעובדה כי התביעה היתה מתחילתה תביעה מופרכת כאשר הצעות הנתבע ובהמ"ש לתובע כי ימשיך את תביעתו נענו בביטול ובהתעלמות. למרות גילו של התובע השתכנעתי כי התובע בקיא במהלכים אותם הוא נוקט וכי מהלכים אלו נעשים לאחר שיקול דעת והבנה של תוצאותיהם. לאחר ששקלתי את הנסיבות האמורות הריני לחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, שישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום בפועל.מיסיםהחזר כספישומה