הקפאת חשבון בנק לבקשת המשטרה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הקפאת חשבון בנק לבקשת המשטרה: ביום 30.6.1999 ציוותה שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו הגב' ח' כוחן, לפי בקשת איש משטרה, "להקפיא" את חשבון הבנק של העוררת, התאחדות משפטנים בלתי תלויים (להלן - העמותה), בבנק הפועלים סניף כצנלסון. החלטה זאת ניתנה במעמד צד אחד על טופס בקשה של המשטרה, הטופס המודפס נושא את הכותרת: "החלטה בדבר בקשה למתן צו/להצגה/להמצאה/של חפצים/מסמכים". ומתחת לכותרת רשום: "סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש]". המילים המודפסות להצגה/להמצאה נמחקו ונרשם מעליהן בכתב יד "להקפאת חשבון". העמותה פנתה לבית-משפט השלום בבקשה לביטול הצו. הפעם התקיים דיון במעמד הצדדים בפני כבוד השופט ז' כספי. בישיבה זו הסביר בא-כוח המדינה שנפלה בטופס טעות והכוונה היא לסעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן - הפקודה), ולא סעיף 43 כפי שרשום בטופס. השופט כספי החליט בבקשה מתוך הנחה שמדובר בבקשה לפי סעיף 34 לפקודה, ומכיוון שבפי בא-כוח העמותה הייתה רק טענה אחת, והיא חוסר סמכות, דחה את הבקשה בציינו שנושא הסמכות הוא נושא לערר. העמותה הגישה ערר לבית-המשפט המחוזי בנושא הסמכות. הערר נדון בפני כבוד השופט א' סטרשנוב אשר דחה אותו בנימוק שלא מצא יסוד לטענה נגד סמכות בית-משפט השלום להורות על הקפאת החשבון "אשר ניתן בתוקף סמכותו של בית המשפט במעמד צד אחד, לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט-1969, וכן סעיפים אחרים בפקודה זו". עוד ציין, כי מן הראוי היה "שתחת להתמקד ולתקוף את נושא הסמכות היה פונה בא כוח העוררת לאותו בית משפט שנתן את ההחלטה על מנת לקיים דיון במעמד שני הצדדים". בא-כוח העוררת לא קיבל את עצתו של כבוד השופט סטרשנוב ופנה לבית-משפט זה בבקשת רשות לערור לפי סעיף 38א(ב) לפקודה. בדיון שהיה בפניי ביום 10.8.1999 העלה עורך-דין עפרוני שתי טענות: האחת היא שמדובר בסעיף 43 לפקודה, ובמסגרת סעיף זה לא היה מקום לתת את הצו והשנייה נוגעת לסמכות בית-משפט השלום במסגרת סעיף 32 לפקודה. בהחלטתי מיום 15.9.1999 הרשיתי את הערר רק בשאלת הסמכות וביקשתי מבעלי-הדין לסכם בכתב. סיכומים אחרונים קיבלתי ב-9.11.1999. להלן החלטתי: השאלה העומדת לדיון היא אם חשבון בנק יכול להיחשב חפץ לצורך סעיף 32(א) לפקודה ואם "הקפאתו" יכולה להיחשב תפיסה במובן הסעיף הנ"ל. אבל בזאת לא די. אם התשובה לשתי השאלות הראשונות היא שלילית, הרי ששוב אין לנו צורך לשאול שאלות נוספות. אך אם התשובה היא חיובית, נצטרך לשאול את עצמנו אם מתקיים אחד התנאים שבסיפה לאותו סעיף, בהנחה שהמשטרה אמנם צודקת והכספים המופקדים בחשבונה של המבקשת נתקבלו כתוצאה מעבירה. אין ספק שחשבון בנק אינו "חפץ" במובן הלשוני של המילה. במילון המילה מוגדרת "עצם, דבר שאפשר לטלטל, גוף". ראה למשל מילון אבן-שושן (מהדורה מורחבת). אולם סעיף ההגדרות, סעיף 1 לפקודה, מרחיב את הגדרת המונח וקובע כי "חפץ" פירושו "לרבות תעודה, מסמך חומר מחשב או בעל חיים". כל אלו לבד מתעודה ומסמך אינם "חפץ" במובן המילוני, אולם הצד השווה שבהם שהם כולם ניתנים לתפיסה, לבד מ"חומר מחשב" שכולל תוכנה. אפשר כמובן לתפוס את הדיסק או את הדיסקט שעליהם חקוקה התוכנה. חשבון בנק הוא זכות ולא חפץ וגם אינו מתאים להרחבה שבהגדרה שבסעיף 1 לפקודה, אולם הרחבה זאת אינה ממצה את כל האפשרויות, שכן היא מתחילה במילה "לרבות". תיתכן אפשרות נוספת. בא-כוח המדינה התייחס בסיכומיו רק לשאלה אם הזכות הנובעת מהרשום בחשבון בנק יכולה להיחשב חפץ, אך זו לא השאלה היחידה. צריך גם להשיב על השאלה אם "הקפאת" החשבון יכולה להיחשב תפיסתו. גם זה אינו ממצה את כל השאלות. התפיסה לפי סעיף 32 לפקודה אפשרית רק לאחת המטרות המנויות שם, והן: "...אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה" (סעיף 32(א)). בא-כוח המדינה יוצא בסיכומיו מכלל הנחה שמדובר בשכר עבירה, אך אין זה פשוט כלל וכלל. לפי המובן הלשוני של המילה שכר עבירה הוא שכר שהעבריין מקבל ממאן דהוא המעוניין בביצוע העבירה, על-מנת שיעבור עבירה, ואילו במקרה דנן הרושם הוא שמדובר ברווח הנובע מן העבירה או בכסף שנתקבל מביצוע העבירה. בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, כאשר רצה המחוקק להשיג את המטרה שלא יהיה חוטא נשכר מהעבירה שעבר, נקט לשון ברורה. בסעיף 36א(ב) לפקודה נאמר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי בית-המשפט יצווה על חילוטו של "...כל רכוש של הנידון שהושג בעבירה של עסקת סמים...". הלשון בפקודה שלנו אינה נחרצת כל כך, והשאלה היא אם שכר עבירה כולל גם רכוש שהושג בעבירה. עלינו להשיב אפוא על שלוש שאלות, והן: (א) אם הזכות שבחשבון בנק נכללת במונח "חפץ" לצורך הפקודה. (ב) אם המונח "לתפוס" כולל גם "הקפאה" כשמדובר בחשבון בנק. (ג) אם המונח "שכר עבירה" כולל גם פירות העבירה. נראה לי שהתשובה לכל שלוש השאלות תימצא אם ניתן דעתנו לתכלית החקיקה. העוררת עצמה מסכימה בסיכומיה כי הגדרת חפץ שבסעיף 1 לפקודה אינה ממצה ולכן אין היא שוללת עקרונית את אפשרות הכללת "זכות" במונח הזה, אלא שבהמשך הדברים מגיעה העוררת למסקנה שמבחינת הגיונם של דברים אין זה סביר להניח שהמחוקק התכוון לכלול גם "זכות" בהגדרה, ואילו התכוון לכך היה מציין זאת מפורשות. במסקנה אחרונה זו אינני מסכים עמה. "דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו" כדברי כבוד השופט זוסמן בבג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים [1], בעמ' 513 הוא מקבל את צביונו מההקשר שבו הוא מופיע (בג"ץ 310/82 בן צבי נ' ראש הממשלה [2]). באופן זה קיבל המונח "עובד" לצורך דיני הנזיקין פירוש שונה מזה שיש לו לצורך דיני העבודה (ראה: ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' נסים [3], בעמ' 758 וכן גם דנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית-הדין הארצי לעבודה [4]). "מבין המשמעויות (הלשוניות) השונות שהטכסט החקיקתי סובל (כיצירה לשונית) יש לבחור באותה משמעות (משפטית) המגשימה את התכלית המונחת ביסוד הטקסט החקיקתי... זהו כלל התכלית, אשר מעמיד את התכלית ככלל הפרשני המרכזי" (א' ברק פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה [8], בעמ' 85). סעיף 30 לפקודת הפרוצידורה הפלילית (מעצר וחיפושים) (אשר סעיף 32 לפקודה הוא חליפו) הוסף לפקודה זו בחוק לתיקון פקודת הפרוצידורה הפלילית (מעצר וחיפושים), תשכ"ה-1965 במטרה לאפשר תפיסת חפץ שנעברה בו עבירה או שעומדים לעבור בו עבירה או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי. בתש"ל (בחוק לתיקון דיני העונשין (שכר עבירה), תש"ל-1970) תוקנה הפקודה והוספו המילים או שניתן כשכר בעד ביצוע העבירה או כאמצעי לביצועה. אי אפשר לעמוד על תכליתו של תיקון זה בלי לקרוא גם את סעיף 39 לפקודה המסמיך את בית-המשפט לחלט את החפץ התפוס. ועל מטרת החילוט נאמר בע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל [5], בעמ' 245 מפי כבוד השופט מצא: "עינינו הרואות, שאמצעי החילוט נועד לפגוע - פגיעה עונשית מובהקת - במעורבים בעשייה פלילית, שבינם לבינה התקיימה אחת משתי זיקות אפשריות; זיקה לעבירה, או זיקה לחפץ שביודעין הוקדש לצורך ביצועה של עבירה". אלא שלפני התיקון הזה מטרה עונשית זאת יכלה להתגשם רק לגבי חפץ שנעברה באמצעותו עבירה או המיועד למטרה זאת, אך הוא לא חל על טובת ההנאה שהפיק העבריין מהעבירה ולכן בא התיקון משנת תש"ל אשר הוסיף את החפץ שניתן כשכר עבירה. תיקון זה התקבל ב-27.1.1970 ומטרת התיקון מוסברת במבוא להצעת חוק לתיקון דיני העונשין (שכר עבירה), תשכ"ט-1969 וכך נאמר שם (בעמ' 325): "...נתברר מקרה, שעם לכידתם של עבריינים נתפסו ברשותם מלבד החפצים הקשורים בביצוע העבירה גם כסף שניתן להם כשכר בעד העבירה שנתבקשו לבצע בתחומי ישראל. בית המשפט העליון קבע, כי הוראות החוק הקיים אינן חלות על שכר העבירה, ועל כן אין בית המשפט יכול לצוות על חילוטו והמדינה חייבת להחזירו לנאשמים. החוק המוצע בא לתקן את המצב בענין זה, ולהקנות למשטרה סמכות לתפוס גם חפץ שהוא שכר עבירה בלבד, או אמצעי לביצועה, אף שהעבירה עצמה לא נעברה בחפץ גופו ואין הוא דרוש כראיה במשפט ולהקנות לבתי המשפט סמכות לחלט אותו שכר עבירה או אמצעי לביצועה" (ההדגשות שלי - מ' א'). המטרה היא עונשית ולא רק הכנת ראיות למשפט, כך נפסק ברע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרת ישראל [6], בעמ' 321-322. על רקע זה עלינו להשיב על שלוש השאלות שהצגנו לעצמנו. שאלה דומה התעוררה בקשר לפרשנות המונח "דבר הניתן להיגנב" המופיע בסעיף 383(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. המונח מוגדר בסעיף 383(ג)(4) כ: "...דבר בעל ערך שהוא נכסו של אדם, ובמחובר למקרקעין - לאחר ניתוקו מהם". גם כאן אם היינו מתייחסים רק למובן הלשוני של המילים לא היינו כוללים זכות בהגדרה. כבוד השופטת דורנר נדרשה לשאלה זו בע"פ 232/93 מדינת ישראל נ' הרנוי [7], ואלו דבריה, בעמ' 810-814: "במהלך השנים חל שינוי במרכיבי נכסיו של אדם, וחלק עיקרי מהם אינו עוד מוחשי. כך הוא באשר לכסף. האדם המודרני אינו מחזיק עוד את כספו במזומן אלא בחשבון בבנק... ... בפסיקה בישראל הושארה השאלה אם זכות יכולה לשמש מושא לגניבה בצריך עיון... ...נפסק כי זכות שגולמה במסמך (כגון שיק) יכולה להיות מושא לגניבה, שכן המסמך עצמו הוא דבר מוחשי... ואולם הפתרון הפרשני המייחס למסמך המגלם את הזכות את יסוד המוחשיות הדרוש אינו מספיק בעידן המחשבים, כאשר ניתן לשלוח יד בחשבון בנק מבלי להיזקק למסמך כלשהו. דרישת המסמך יכולה אפוא להוביל לכך ששני אנשים השולחים ידם בחשבון בנק של הזולת - האחד באמצעות מסמך והשני באמצעות מחשב - יזכו לטיפול שונה בדין הפלילי. תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת... ... נראה לי אפוא, כי יש לכלול בדיבור 'דבר הניתן להיגנב' גם זכויות ונכסים לא מוחשיים". נראה לי שהדברים יפים גם לענייננו. ובזה יש תשובה לכל שלוש השאלות. חפץ במקרה שלנו הוא גם חשבון בנק. כשם שהדבר נכון לגבי גניבה, כך הוא נכון גם לעניינו. מכיוון שכך אין דרך לתפוס אותו אלא בדרך שתופסים חשבון בנק, דהיינו על-ידי "הקפאתו". ואשר למונח "שכר עבירה", נראה לי שתכלית החוק היא שלא יהיה חוטא נשכר. מטרת התפיסה היא לבקש את חילוט החפץ עם סיום ההליך הפלילי. כשמדובר בשכר עבירה, המטרה היא עונשית כדי שלא יהיה חוטא נשכר, ולכן אין מקום להבדיל בין שכר עבירה לבין טובת הנאה או רווח מן העבירה. אין זה הגיוני לומר שאם שודד בנק נתפס כאשר שלל השוד בידיו, אפשר לתפוס את השלל, אך אם הוא זריז מספיק והפקיד את שלל השוד בבנק לפני שנתפס, הרי שאין אפשרות להוציא את בלעו מפיו מפני שהשלל הפך מחפץ לזכות. לאור האמור נראה לי ששופטת בית-משפט השלום פעלה במסגרת סמכותה, ובדין נדחה הערר על-ידי בית-המשפט המחוזי, וגם ערר זה נדחה. כדי להסיר ספק עליי להדגיש כי הערר דן רק בשאלת הסמכות להקפיא חשבון בנק. לא התקיים דיון לגופו של עניין במעמד הצדדים, ועדיין עומדת לעוררת הזכות לפנות לבית-משפט השלום ולבקש דיון במעמד הצדדים, אם יש בפיה טענות לגופו של עניין נגד התפיסה.משטרהבנקחשבון בנק