קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התחייבות העירייה לפטור מהיטל פיתוח: ביום 4.8.98, נחתם הסכם (להלן: "הסכם המסגרת"), בין הנתבעת (להלן: "העירייה") לבין חברת מבני תעשיה בע"מ (להלן: "מבני תעשיה"). מכוח הסכם המסגרת היתה חברת מבני תעשייה אמורה לבצע במקום העירייה עבודות פיתוח באזור התעשייה בקרית אריה בפתח תקווה. בס' 6 להסכם המסגרת, נקבע: "העירייה מסכימה ומתחייבת כי בתמורה לביצוע עבודות הפיתוח על ידי החברה לפי הסכם זה: לא ישלמו היזמים תשלומי היטלים ומיסים המחויבים על פי חוקי העזר של העירייה, בגין התקנת תיעול, ביוב, הנחת צנרת מים וכבישים, והיטל השבחה עד לשיעור 90% מההשבחה, וזאת עד לשיעור ניצול של 120% עיקרי משטחי הבניה ברוטו על פי התוכנית. דרישה לניצול זכויות מעבר ל-120% תחויב היטלים". לאחר מכן, ביום 6.8.98 התחייבה עיריית פתח תקווה (להלן: "העירייה") כלפי מינהל מקרקעי ישראל לפטור בעלי מגרשים שירכשו מגרשים באזור, מאגרות והיטלי פיתוח, באופן שפורט במסמך ממועד זה שיכונה להלן "התחייבות העירייה". התחייבות העירייה כלפי המינהל נוסחה כדלקמן: "הנני לאשר כי היזמים שירכשו מגרשים במתחם שבנדון, יקבלו פטור מלא מאגרות והיטלי פיתוח, למעט אגרות בניה, תשלומים עבור מד מים... וזאת עד לשיעור ניצול של 120% עיקרי משטחי הבניה ברוטו, המוקנות על פי התוכנית". בחודש יוני 2003 הוציא מינהל מקרקעי ישראל מכרז לרכישת זכויות חכירה לדורות בשני מגרשים באזור התעשייה הנ"ל בפתח תקווה (שני המגרשים יחד יכונו להלן: "המגרש"). התחייבות העירייה היתה חלק מתנאי המכרז. חברת קריאו אי. אל בע"מ (להלן: "קריאו") זכתה במכרז, וחתמה על הסכם פיתוח עם המינהל ביום 7.10.03 (להלן: "הסכם הפיתוח"). ביום 11.9.03 חתמה קריאו על הסכם עם חברת מבני תעשייה (להלן: "הסכם קריאו - מבני תעשיה"), לפיו התחייבה מבני תעשייה לבצע עבודות פיתוח תשתיות במגרש, ובכלל זה סלילת כבישים ומדרכות, קווי ביוב, מים וניקוז, עד גבולות המגרש. התובעות רכשו ביום 10.3.04 את כל זכויותיה של קריאו במגרש. המחלוקת העיקרית בין הצדדים מתייחסת לפרשנות הנכונה שיש לתת להתחייבות העירייה, והיקף חובות התובעים ביחס לתשלום היטלי פיתוח לעירייה, לאור התחייבות זו. בקצירת האומר יצוין, כי התובעות טוענות כי על פי התחייבות העירייה, הן זכאיות לפטור מלא מתשלום היטלי הפיתוח, הן בגין השטחים העיקריים שנבנו במגרש (שאינם מעבר לניצול של 120%) והן בגין שטחי השירות. מנגד, טוענת העירייה, כי התובעות זכאיות לפטור חלקי, עד שיעור ניצול של 120% של שטחים עיקריים בלבד, וכי בגין הבניה מעבר לאחוז הניצול הנ"ל, של שטחים עיקריים ושטחי שירות, חייבות התובעות לשלם היטלי פיתוח. מאחר שהיטלי הפיתוח נגבו מהתובעות, הן מבקשות בתובענה דנן כי בית המשפט יורה על השבתם. טענות התובעות בסיכומים מטעמן ציינו התובעות, כי העירייה טענה בכתב ההגנה המקורי, כי היא גבתה היטלי פיתוח בגין בנייה מעל 120%. לטענתן, רק לקראת תום שמיעת הראיות שינתה העירייה את גרסתה, ובקשה לתקן את כתב ההגנה ולטעון כי החיובים הושתו בגין שטחי שירות, וכי הם נועדו למימון תשתיות על. התובעות טוענות כי מדובר בגרסה כבושה, שהועלתה לאחר שהסתבר כי התובעות לא ניצלו אלא 120% בנייה, ולא מעבר לכך. התובעות טענו כי אין לקבל את טענת העירייה, ואין מקום לבצע הפרדה בין שטחי השירות לבין השטחים העיקריים לצורך גביית היטלים. לטענת התובעות, 120% המותרים על פי התב"ע - כוללים גם שטחי שירות (כפי שהעיד העד מר ישר מטעמן). לטענתן, כל מגרש "דורש" שטחי שירות. בנוסף, אזור המגרש ואזור התעשייה בו הוא מצוי, נוהל כמשק כספים סגור. לטענת התובעות, אין כל קשר בין גביית אגרות והיטלי פיתוח בגין סוג שטח כזה או אחר, לבין מימון פיתוח כלשהו, כשעוסקים במשק כספים סגור. מאחר שהתשתיות באזור המגרש כולו בוצעו על ידי חברת מבני תעשיה במימון התובעות, בדרך של משק כספים סגור, העירייה לא יכלה להצביע על ביצוע תשתיות כלשהן בזיקה לנכס. אף אם יש תשתיות המשרתות את הנכס, שאינן באזור שפותח על ידי מבני תעשיה, לא הוכח כי עבודות אלה בוצעו על ידי העירייה ובמימונה. התובעות טענו כי מעדותו של אינג' ורון, שהיה מהנדס העירייה עד סוף שנת 1997, עולה כי שטחי השירות לא נלקחו בחשבון בתחשיבי חוקי העזר. הוא העיד כי לאור זאת הוא התחייב לחברת אזורים, כי העירייה לא תגבה ממנה תשלום עבור אגרות פיתוח, כולל לגבי שטחי שירות. האתר בו בוצע הפיתוח הוא "עיר" בפני עצמה -אזור התעשייה קריית אריה, בו בוצעו על ידי מבני תעשיה גם תשתיות על, ולכן לא נכלל אזור התעשייה הזה בתחשיבי הנתבעת בקשר עם חוק העזר. באשר להתחייבות העירייה, טענו התובעות כי היא היתה חלק מתנאי המכרז, וכי היא כפופה לדין. לטענת התובעות, כל ספק פרשני ביחס להתחייבות צריך לפעול לחובת העירייה, כמי שניסחה אותה. התובעות טענו כי טענת העירייה ביחס להתחייבות זו, נוגדת את העובדות ואת הדין, מאחר שהעירייה טוענת כי יש לפרש את ההתחייבות כחלה על השטח העיקרי הניתן לניצול מכוח התב"ע - 120% בלבד, ולא על שטחי השירות, וכי יש לפרש את ההתחייבות כמוגבלת לגובה של 5 מ'. בהקשר זה טענו התובעות כי החיוב על נכס המיועד לתעשייה מבוצע לפי נפח, ולנכס שאינו מיועד לתעשייה ואינו מגורים - לפי שטח. הנכס דנן מוגדר לתעשייה, ולכן יש לחייבו לפי נפח. התובעות טענו כי העירייה פטרה את התובעות מחיוב היטלי פיתוח לפי 120% שטחים עיקריים לפי נפח של 5 מ' גובה של קומה. לטענת התובעות אין בסיס לחיוב בחוקי העזר, ולא ניתן היה לדעת מראש מה יהיה השימוש של כל מגרש - האם ייבנה עליו מבנה שיחויב בהיטלי פיתוח לפי שטח או לפי נפח. לטענת התובעות, סביר לפרש את התחייבות העירייה כחלה על כל בניה מותרת מכוח התב"ע, ובכלל זה שטחי השירות. עוד נטען כי ההתחייבות כפופה להסכם המסגרת שנחתם לפניה. על פי הטענה, בהסכם המסגרת, ההגבלה של 120% שטח עיקרי מתייחסת לנושא של היטלי ההשבחה בלבד, ולא לנושא דנן של אגרות והיטלי פיתוח. התובעות טענו כי הסכם המסגרת קובע כי החיוב בהיטלי הפיתוח הוא רק בגין בניה מעבר ל-120%. התובעות התייחסו גם להסכם קריאו - מבני תעשייה, וטענו כי בס' 6 בו צוין כי היזם הצהיר כי ידוע לו כי מבני תעשיה מבצעת את הפיתוח במקום העירייה, וכי היזם (קרי קריאו) שילם עבור פיתוח זה סכום של 6.2 מ' ₪. בהתייחס להסכם הפיתוח עם המינהל, טענו התובעות כי מדובר בהסכם סטנדרטי, ועל כל פנים, אף בו נקבע כי החיובים שיחולו על היזם הם רק חיובים "החלים על פי דין". סעיף זה לא יכול לכן לשמש בסיס לגבייה מהתובעות של סכומי כסף שאין עיגון בדין לגבייתם. באשר לטענה לפיה ההיטלים נועדו לממן את תשתיות העל, טענו התובעות כי אין לתזה זו כל תשתית בחומר הראיות, למעט בתצהירו של מר חסון. אין כל עדות המאמתת את הטענה כי העירייה מימנה ביצוע של תשתיות על המשרתות את הנכס, ונטל ההוכחה על העירייה להוכיח זאת. העירייה גם חייבת לאסוף נתונים בשקידה ראויה לצורך קביעת ההיטלים. רשות ציבורית - כך נטען - אינה רשאית לעשות מה שהדין לא הסמיך אותה לעשות, וכל חיוב שאינו על פי הדין, הוא השתת מס אסורה. חוקי העזר אינם כוללים את המונח תשתיות על ואינם מתירים חיוב חלקי. לא הוכח כי נערך תחשיב לצורך קביעת גובה החיוב, וקיימות סתירות בין עדי העירייה בשאלה האם ההיטלים נועדו לממן פיתוח במיתחם עצמו, או שהם נועדו לממן פיתוח של תשתיות על. העירייה לא הוכיחה על אילו תשתיות על מדובר, עד כמה הן משרתות את הנכס, מתי הן בוצעו, מי מימן את הקמתן, והאם יש זיקה ישירה בין מימון התשתיות לבין אחוז החיוב שהושת על התובעות. לא הוצגו תוכניות הנדסיות, ולא הוגשו תצהירים המעידים על ביצוע עבודות, אף שהנתונים הרלוונטיים בהקשר זה מצויים כולם בידי העירייה. העירייה אינה יכולה ליהנות מחזקת התקינות. התובעות הוסיפו וטענו, כי בדיעבד הסתבר כי הן שילמו למבני תעשיה גם עבור ביצוע תשתיות על, כפי שעולה מהסכם המסגרת בין העירייה לבין מבני תעשיה (בס' 1ב' בו). התב"ע נושא הדיון חלה על אזור של 475 דונם, והיא כללה ביצוע תשתיות על מהותיות. מאחר שהתובעות שילמו על תשתיות על אלה, המשרתות גם אזורים אחרים בעיר, מדוע עליהן לשלם שוב עבור תשתיות על עלומות נוספות, מחוץ לאזור התב"ע? עוד הדגישו התובעות כי עילת החיוב היא לעולם ביצוע תשתיות המשרתות את הנכס נושא החיוב, וכי הנטל להוכיח זאת מוטל על העירייה. בהתייחס לטענות העירייה, הדגישו התובעות בסיכומי התשובה שלהן, כי הן אינן חולקות במסגרת ההליך הנוכחי על מהות חוקי העזר ועל סבירות התעריפים שנקבעו בהן. השאלה אותה הם מבקשים לברר בהליך דנן היא האם רשאית העירייה, לאחר שחברה מפתחת עַסקה בפיתוח באזור מסוים במקומה, להשית על היזם סכומים נוספים כלשהם בנוסף לתשלומים ששולמו על ידיו לחברה המפתחת. טענות העירייה מנגד, טענה העירייה כי יש לדחות את התביעה. לטענתה, יש לפרש את התחייבות העירייה כחלה על שטחי בנייה עיקריים בלבד, ולא על שטחי שירות, ולכן התובעות פטורות מתשלום ההיטלים על כל הבנייה עד 120% שטחי בנייה עיקריים, והן חייבות בתשלום בגין כל יתר הבנייה. העירייה טענה כי טענותיה ביחס לפרשנות התחייבות העירייה, מגובות בעדותו של מר גולמבק, שהיה שותף לניסוח המסמך. המסקנה הפרשנית הזו עולה - כך נטען - מהסכם המסגרת (עם מבני תעשיה), ממנו עולה כי היזמים לא ישלמו היטלים ומיסים עד לניצול של 120% עיקרי משטח הבניה ברוטו. עוד טענה העירייה כי מהסכם קריאו - מבני תעשיה (מיום 11.9.03), עולה כי קריאו התחייבה לשלם למבני תעשיה עבור ביצוע עבודות פיתוח באתר. העירייה דרשה לטענתה תשלום של אגרות בניה על פי אחוזי הבניה, מעבר לאחוזים בגינם ניתן פטור על פי התחייבות העירייה, כאשר חישוב ההיטלים נערך על כל שטחי התובעות, כולל שטחי השירות ומרתפי החניה. בהתאם לכך החיוב הכולל של התובעות היה עבור נפח של 106,439 מ"ר. החיוב נעשה על פי חוקי העזר הרלוונטיים של עיריית פתח תקווה (תיעול, סלילת רחובות, ביוב ואספקת מים). תעריפי החוקים הללו נקבעו על סמך תחשיב כלכלי שנערך על ידי מומחה לדבר, לאחר אומדנים של השטח לחיוב מד גיסא, וההוצאות הצפויות מאידך גיסא. העירייה ציינה כי ביום 13.1.10, התיר לה בית המשפט - לגישתה למעלה מן הצורך - לתקן את כתב ההגנה שהוגש מטעמה, וכי אין לקבל לכן את טענות התובעות בסיכומים ובסיכומי התשובה, המתיימרות לערער על החלטה זו. העירייה טענה כי חבות ראשונית לשלם היטלי פיתוח מתגבשת כאשר מבוצעת עבודת תשתית הגובלת בנכס. אולם, ככול שהדבר נוגע לבניה חדשה, החבות בהיטל המשלים אינה מותנית בביצוע עבודות תשתית, ודי בזיקת ההנאה הקיימת בנכס לתשתיות קיימות, במועד הוצאת החיוב. אירוע המס במקרה כזה הוא תוספת הבנייה. כך בענייננו, משהוגשה בקשה לבנייה חדשה, די בכך כדי לחייב את התובעות בתשלום היטלי הפיתוח בגין הבנייה החדשה, שעבורה לא שולמו עדיין היטלים בעבר. העירייה משקיעה לטענתה הן בתשתיות הצמודות לנכס, והן בתשתיות הממוקמות באזורים אחרים מחוץ לו ("תשתיות על"), והיא מימנה את ביצוע תשתיות העל, ובין היתר את אלה המשרתות את אזור התעשייה בו נמצא המגרש. כל התשתיות מגולמות דרך קבע בתחשיבי ההיטלים. עוד נטען כי מועד ביצוע עבודות התשתית אינו רלוונטי, כאשר עוסקים בשיטת ההיטלים. אין גם רלוונטיות לשאלה האם העירייה ביצעה את התשתיות בעצמה או על ידי אחרים, ובשני המקרים העירייה רשאית לגבות אגרות והיטלי פיתוח. ההיטלים נגבים עבור מימון עלות התשתית בתחומי העיר כולה, ולא רק באזור הגובל בנכס ספציפי. העירייה טענה כי היא הוכיחה שתעריפי היטלי הפיתוח בחוקי העזר הם סבירים. כן הוכח כי אי הכללתם של אזורים מסוימים בתחשיבי העירייה (כמו אזור התעשייה קריית אריה) , אינה מונעת מהעירייה לגבות אגרות והיטלי פיתוח אף באזורים אלה, משום שאי הכללת שטחים אלה נעשתה בשני צדי התחשיבים - הן במונה והן במכנה. לטענת העירייה, לו היה אזור התעשייה מובא בחשבון בתחשיב, היה הדבר מביא להאמרת תעריף התחשיב בצורה משמעותית. לטענת העירייה, שטחי השירות מוטמעים בתעריפי היטלי הפיתוח. הוכח לגישתה כי גביית היטלי הפיתוח בגין שטחי השירות נעשתה כדין. על כל פנים, אף לו היה מוכח כי שטחי השירות ושטחי אזור התעשייה לא נלקחו בחשבון בתחשיב חוקי העזר של העירייה, הרי משבחרו התובעות שלא לערוך תחשיב שיוכיח את משמעות אי הכללתם של שטחים אלה בתעריפי הפיתוח, התובעות לא הוכיחו את תביעתן. דיון אני סבורה כי לצורך הכרעה בתביעה דנן, יש לבחון קודם כל מה היה חובן של התובעות בקשר עם היטלי פיתוח בגין הבניה שביצעו במגרש, אלמלא קיומה מערכת ההסכמים שפורטה לעיל, ובעיקר אלמלא התחייבות העירייה. לאחר מכן יש לבחון באיזה אופן יש לפרש את התחייבות העירייה, קרי - מה משמעות הפטור שניתן לתובעות במסגרת ההתחייבות, ומהו חובן של התובעות לעירייה בקשר עם תשלום ההיטלים, לאור התחייבות זו על פרשנותה הנכונה. גובה ההיטלים אלמלא התחייבות העירייה בפרק זה נבחן כאמור את השאלה מהו שיעור ההיטלים הכולל החל על התובעות בקשר עם הבנייה במגרש - אלמלא היה ניתן להן פטור (חלקי או מלא) במסגרת התחייבות העירייה. שיעור ההיטלים הכולל ישמש נקודת מוצא, שממנה יהיה מקום להפחית את ההיטלים - כולם או חלקם - בהתאם לפטור שניתן לתובעות במסגרת התחייבות העירייה. יש לבחון מספר נושאים בהקשר זה. ראשית יש לבחון את אופן חישוב ההיטלים במסגרת חוקי העזר. עוד יש לבחון את השאלה האם ישנה משמעות לעובדה שאזור התעשייה קריית אריה לא הובא בחשבון בתחשיב ההיטלים שנערך על ידי העירייה. כן יש לבחון את השאלה האם העירייה הוכיחה קיומן של עבודות תשתית בעלות זיקה לנכס, כתנאי להטלת ההיטלים. הצדדים חלוקים ביניהם גם בשאלה האם היה מקום לחייב את התובעות בהיטלים בקשר עם שטחי השירות. עניינים אלה ייבחנו להלן. החיוב הכולל של התובעות בהיטלים השונים, מבוסס על הבנייה שבוצעה על ידי התובעות. זה איננו חיוב עבור ביצוע "תשתיות העל",.משום שכפי שיפורט להלן, בשיטה ההיטלית, אין צורך בקיום זיקה בין תשלום ההיטל לבין עבודות תשתית ספציפיות, אלא החיוב הוא קבוע, בגין כל מטר בנוי שעליו מוטל החיוב. הרעיון המונח בבסיסה של שיטת ההיטלים, הוא שיש להביא בחשבון את מכלול העלויות של התשתית המוניציפאלית כולה, על פי הערכות ואומדנים מקצועיים, המתייחסים לעבודות שבוצעו, ולעבודות הצפויות להתבצע בעתיד קרוב או הרחוק ביחס לתשתית הרלוונטית (ר' למשל ע"א 1711/02 עיריית חולון נ. ארגון הקבלנים והבונים חולון, פ"ד נ"ח(5) 933). חישוב שיעור ההיטלים דנן, צריך אם כן להיערך תוך שנלקחות בחשבון כלל העלויות הצפויות לגבי הצרכים העתידיים הצפויים בעיר כולה, בתחום הרלוונטי. חישוב זה של אומדן העלויות הצפויות, הוא הקובע את המונה של תחשיב ההיטל. המכנה של התחשיב נקבע בהתאם לאומדן הבניה הצפויה ברחבי העיר בעתיד, שממנה ייגבה ההיטל. מדרך הטבע שהתחשיב צריך להיות מאוזן, כך שגביית ההיטלים ממכלול הבנייה הצפויה, צריכה לכסות את העלויות הצפויות לצורך הכנת כל התשתיות הנדרשות. כעולה מסיכומי התשובה של התובעות, הן אינן חולקות על סבירות תחשיבי ההיטלים במסגרת ההליך דנן. כלומר, הנחת המוצא בהליך צריכה להיות כי אלמלא התחייבות העירייה, ומערכת ההסכמים שפורטה לעיל, היו התובעות חייבות לשלם עבור הבנייה שבוצעה על ידיהן היטלים, בהתאם לכמות הכוללת של הבניה, ולתעריפים שנקבעו בחוקי העזר. מאחר שאין חולק כי התחשיב לצורך קביעת שיעור ההיטל לכול מטר בעיר פתח תקווה נערך כנדרש, ומאחר שיש מקום להטיל היטל על הבנייה דנן (ענין שיידון להלן), אין עוד חשיבות לשאלת הזיקה הספציפית בין עבודות תשתית מסוימות, לבין בנייה כזאת או אחרת. באופן יותר ספציפי - אלמלא מערכת ההסכמים שפורטה לעיל, היו התובעות חייבות לשלם את ההיטלים בהתאם לאמור לעיל, ללא קשר לשאלה מה העלות הכוללת של התשתיות שהוקמה באזור התעשייה, ואילו תשתיות על נוספות אם בכלל הוקמו על ידי העירייה, בין אם תשתיות אלה משרתות את אזור התעשייה ובין אם לאו. כאשר קיים חיוב בהיטלים, הוא מבוסס על היקף הבנייה שבוצעה בלבד, בלא שיש צורך לבחון מעבר לכך לאילו תכליות באופן ספציפי מיועדים הסכומים ששולמו. זאת, מאחר שכפי שהובהר, הכספים שהעירייה גובה עבור היטלים, אמורים לשמש לעירייה עבור ביצוע עבודות התשתית בעיר כולה. גם בהנחה שעבודות התשתית הסמוכות למגרש מסוים הן עבודות שהעלות לביצוען היא נמוכה (או גבוהה) - הדבר אינו משליך על גובה החוב של בעליו של אותו מגרש, שכן כאמור החישוב למ"ר היטל הוא חישוב עירוני, ואותו תעריף של היטל חל על כל מ"ר בנייה בכול רחבי העיר, יהיה שוויין של עבודות התשתית המבוצעות באותו אזור אשר יהיה. לכן, עמדתן של התובעות לפיה העירייה היתה צריכה להוכיח אילו עבודות תשתית היא בצעה, להציג תשריטים ומפות של עבודות תשתית שבוצעו להקמת "תשתיות על" המשרתות את הנכס - היא טענה שאין לקבל אותה. החובה לשלם את ההיטל אינה כרוכה בהוכחה של ביצוע בפועל של עבודות תשתית כאלה או אחרות, וודאי שאין חובה להוכיח כי מדובר בעבודות תשתית המשרתות את הנכס. די בכך שהתובעות בנו את כמות המטראז' המיוחסת להם, כדי להצדיק את חיובן בהיטל בתעריף הקבוע ביחס לכול מטר שנבנה. כפי שפורט לעיל, התובעות טענו כי אין מקום לחייב את המגרש ביחס לשטחי השירות, משום שכל מגרש "דורש" שטחי שירות, ומשום שהתב"ע כוללת שטחי שירות. עוד נטען כי מעדותו של אינג' ורון עולה כי שטחי השירות לא נלקחו בחשבון בתחשיבי חוקי העזר. אינני מקבלת את הטענה. כאמור, השאלה שנבחנת בפרק זה של פסק הדין, היא שאלת גובה החוב הכולל של התובעות בגין ההיטלים, אלמלא היתה מערכת הסכמים ביחס לפטור שהן זכאיות לו. במקרה שלא היה לתובעות פטור, היה עליהן לטעמי לשלם היטלים עבור כל השטח המבונה במגרש, ובכלל זה עבור שטחי השירות. כפי שפורט לעיל, התובעות לא חלקו על סבירותם של חוקי העזר. התובעות לא הוכיחו כי שטחי השירות לא הובאו בחשבון בתחשיב ההיטלים, ואף לו היו מוכיחות זאת - לא היה די בכך. בהנחה ששטחי השירות לא הובאו בחשבון בתחשיב ההיטלים, הן במונה והן במכנה, היה על התובעות להוכיח מה היתה משמעות הוספתם של שטחי השירות לתחשיב, והאם החיוב לכול מטר מרובע בנוי היה במקרה כזה גבוה יותר או נמוך יותר, ובאיזו מידה. בפסה"ד בענין רוני דו השקעות בע"מ נ. עיריית הרצליה (עמ"נ (ת"א) 287/07) קבעתי בהקשר דומה כי: "אכן, לו היו המרתפים נלקחים בחשבון במכנה, היה בכך כדי להגדילו. אולם, אין די בכך - שכן הכללת שטח המרתפים היתה מגדילה גם את המונה, אליו לא התייחס המומחה מטעם המערערות כאמור. לכן, אין לקבל את מסקנתו של המומחה מטעם המערערות ביחס להשלכת שטחי המרתפים על התחשיב, משום שהתוצאה של חוות הדעת שלו היא כי התחשיב איננו מאוזן" (ור' פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור על פסק דין זה - בר"מ 5539/08) . גם במקרה דנן לא הוכיחו התובעות מה היתה ההשפעה של הוספת שטחי השירות הן למונה התחשיב והן למכנה שלו, ולכן לא ניתן לקבוע כי הוספת שטחי השירות לתחשיב היתה מפחיתה את הסכום שהיה על התובעות לשלם עבור כל מטר מרובע שנבנה (ואם כן - באיזה שיעור). בהעדר הוכחה כזו, לא ניתן לקבל את טענת התובעות בהקשר זה, ויש לקבוע כי על התובעות לשלם היטל עבור שטחי השירות בהתאם לתעריף ההיטלים כפי שנקבע על ידי העירייה.   מסקנה דומה יש להסיק ביחס להכללת שטחי אזור התעשייה קריית אריה בתחשיב ההיטלים. העירייה טענה כי הכללת אזור התעשייה בתחשיב היתה מביאה להגדלת סכום החיוב בגין כל מטר מרובע בתחום העיר - לו היו שטחי אזור התעשייה נכללים בתחשיב, הן במישור המונה והן במכנה. לא ברור מדוע בחרה העירייה שלא לכלול את שטח אזור התעשייה בתחשיב חוק העזר. יחד עם זאת, לא הוכחה השלכת הכללת אזור התעשייה על התחשיב. על כל פנים, וכפי שהובהר לעיל, התובעות אינן חולקות על סבירות התחשיב של חוקי העזר, ולכן אין משמעות גם לשאלה האם במסגרת התחשיב הזה נכלל אזור התעשייה אם לאו. כאמור, התובעות טענו גם כי העירייה לא היתה מוסמכת לגבות היטלים מהתובעות, שכן היא היתה חייבת להוכיח זיקה בין ביצוע עבודות התשתית בגינן היא מבקשת לחייב אותן בהיטלים, לבין המגרש. כפי שהובהר לעיל, בפרק זה של פסק הדין נבחנת שאלת חובן של התובעות לשלם היטלים, אלמלא התחייבות העירייה. אלמלא ההתחייבות, היה על התובעות לשלם את ההיטלים בקשר עם הבנייה שבוצעה על ידיהן במלואה, בהתאם לתעריפים השונים שנקבעו בחוקי העזר ביחס לעבודות התשתית השונות (תיעול, מים, כבישים וכד'). התובעות לא היו יכולות לטעון כי אין זיקה בין עבודות התשתית לבין המגרש, משום שאין חולק כי על המגרש בוצעו עבודות תשתית מקיפות במגרש, על ידי חברת מבני תעשיה, שבצעה את העבודות עבור העירייה. אכן, בפועל שילמו התובעות עבור פיתוח המגרש ישירות לחברת מבני תעשייה, ולא לעירייה. כעולה מס' 6 להסכם קריאו - מבני תעשייה, התשלום למבני תעשייה נעשה בגין עבודות פיתוח שמבני תעשייה בצעה "בשם ובמקום העירייה". עבור עבודות אלה שולם למבני תעשייה סכום של כ- 6.2 מיליון ₪. לולא הסכם קריאו מבני תעשיה, היו התובעות נדרשות לשלם עבור ביצוע עבודות הפיתוח הנ"ל לעירייה, והעירייה היתה משלמת סכום של 6.2 מיליון ₪ למבני תעשייה עבור ביצוע עבודות הפיתוח. במקרה כזה, לא היו התובעות יכולות לטעון כי אין זיקה בין ביצוע עבודות התשתית לבין החיוב בהיטלים. במקרה כזה, היו ההיטלים משולמים עבור עבודות פיתוח שבוצעו במגרש עבור העירייה על ידי חברת מבני תעשייה. העובדה שהוסכם על תשלום של סכום מסוים (6.2 מיליון ₪) ישירות למבני תעשייה, איננה משנה את המסקנה לפיה במגרש בוצעו עבודות תשתית, שעבורן קמה חובה של היזם לשלם היטלים בקשר עם הבנייה החדשה שנבנית על ידיו. יוער כי העובדה כי העירייה לא בצעה את עבודות התשתית בעצמה אלא הן בוצעו על ידי גוף אחר, איננה שוללת את חובתם של בעלי המגרשים באזור בו בוצעו עבודות התשתית לשאת בהיטלים, בהתאם לשטח המבונה על גבי המגרשים במלואו (קרי שטחים עיקריים ושטחי שירות). כאמור, לו היתה העירייה משלמת לחברת מבני תעשיה עבור ביצוע עבודות התשתית, היא היתה רשאית לחייב את בעלי המגרשים בהיטלים בהתאם לתעריף הקבוע לכך בחוקי העזר. סיכומה של נקודה זו - אלמלא התחייבות העירייה, היה על התובעות לשלם את מלוא ההיטלים בגין כל הבנייה שבוצעה על ידיהן, בהתאם לתעריף ההיטלים כפי שהוא נקבע על ידי העירייה בחוקי העזר. התחייבות העירייה ופרשנותה בשלב זה של הדיון נבחן את חובן של התובעות לעירייה בגין ההיטלים השונים, לאור מערכת ההסכמים שתוארה לעיל - קרי מהו היקף הפטור שקבלו התובעות מתשלום ההיטלים בהתאם להתחייבות העירייה שהיתה חלק ממסמכי המכרז בו זכתה קריאו (שאת זכויותיה רכשו התובעות). בהתחייבות העירייה, התחייבה העירייה שלא לגבות מהתובעות (למעשה מחברת קריאו שקדמה להן) היטלים על פי חוקי העזר, בגין התקנת תשתיות - תיעול, ביוב, צנרת מים וכבישים, וזאת "עד לשיעור ניצול של 120% עיקרי משטחי הבניה ברוטו על פי התוכנית". המחלוקת הפרשנית בין הצדדים מתייחסת בעיקרה לשאלה האם הפטור שהוענק לתובעות במסגרת התחייבות זו, כולל גם בנייה של שטחי שירות. אני סבורה כי יש לקבל בהקשר זה את עמדת העירייה. מסקנה זו עולה קודם כל מלשונה המפורשת של התחייבות העירייה, בה צוין כי היא חלה על "120% עיקרי". התובעות לא סיפקו הסבר להוספתה של המילה "עיקרי", ומנגד ההסבר של העירייה עולה בקנה אחד עם האמור בהתחייבות, קרי כי הפטור מוענק על בניית שטחים עיקריים, אך הוא אינו חל על שטחי השירות. מסקנה זו מתחזקת מעדותו של עד ההגנה מר גולמבק, שהעיד כי הוא היה שותף לניסוח המכתב בו נקבעה התחייבות העירייה. הוא העיד כי המילה "עיקרי" נוספה לסיפא של התחייבות העירייה, כדי להדגיש כי הפטור אינו לשטחי שירות. הוא אף הסביר, כי הטעם לכך היה משום שבמועד עריכת התחייבות העירייה, לא ניתן היה לדעת מה יהיה היקף שטחי השירות שייבנו. כל שניתן היה לדעת הוא מהו היקף השטחים העיקריים שניתן לבנות במגרש מכוח התב"ע. העד מר גולמבק העיד בהקשר זה כי: "אין הגשה של תוכניות לבניה, ואין נתונים של מה יזם רוצה לבנות. יכול להיות שיזם פלוני אלמוני יחליט שהוא כן בונה מרתפים. יזם אחר יחליט שהוא לא רוצה לבנות מרתפים. יזם אחר יתכנן בניין בצורה שיש לה 20 אחוז שטחי שירות, אחד יתכנן ב-30% שטחי שירות, בהתאם לייעוד ולשימוש המתוכנן שלו. הדבר שכן ידוע בוודאות זה שבאזור תעשייה, זכויות הבניה לשטחים עיקריים הם 120 אחוז, זה נתון ידוע" (ר' עמ' 54 לפרוטוקול). כלומר, שאלת היקף שטחי השירות שייבנו, היתה תלויה בשאלה מי יבנה על המגרש ומה ייבנה עליו. לכן ניתן הפטור באופן בו הוא ניתן - על שטחים עיקריים בלבד. מנגד, טענת התובעות ביחס לכוונת הצדדים באשר להתחייבות העירייה, לא גובתה בראיות כלשהן, התובעות לא הציגו עדויות קבילות של מי שהיה צד לעריכת המסמך, אלא עדויות שמיעה בלבד. לכן, התובעות לא הצליחו לסתור את גרסתו של מר גולמבק, ולא הצליחו להוכיח את עמדתן ביחס לכוונה בהתחייבות העירייה. מסקנה דומה עולה גם מהסכם המסגרת. בהסכם זה נקבע כאמור, כי היזמים לא ישלמו היטלים עד לניצול של 120% עיקרי משטח הבניה ברוטו. גם ביחס לתוספת המונח "עיקרי" בהסכם זה, אין לתובעות הסבר. ההסבר של העירייה, לפיו ההסכמה מתייחסת רק לשטחי בניה עיקריים, ולא לשטחי שירות, לא נסתרה. אינני סבורה כי מהאמור בהסכם זה עולה - כפי שטוענות התובעות - כי הוא מתייחס רק לנושא של היטלי השבחה, והתובעות לא הביאו עדות של מי שהיה צד להסכם זה שממנה ניתן להסיק מסקנה כזו. מלשונו של ס' 6 להסכם המסגרת, עולה לטעמי כי הוא מתייחס לכול ההיטלים - בגין התקנת תיעול, ביוב, הנחת צנרת מים וכבישים (וכן להיטל השבחה עד לשיעור של 90%, כאשר הפטור ביחס לכול ההיטלים הללו הוא "עד לשיעור ניצול של 120% עיקרי משטחי הבניה ברוטו על פי התוכנית. דרישה לניצול זכויות מעבר ל-120% תחויב היטלים". לכן, כדי לערוך חישוב בדבר שיעור ההיטלים שהתובעות חייבות לשלם עבור הבנייה החדשה במגרשים, היה על העירייה לערוך את החישוב הבא - מהו השיעור הבניה המותר לניצול של 120% בנייה בשטחים עיקריים? מהו שיעור הבניה בפועל של שטחים עיקריים ומהו שיעור הבניה של שטחי שירות. בגין הבנייה הנותרת מעבר לניצול של 120% שטחים עיקריים ושטחי שירות, העירייה זכאית לגבות היטלים - שכן התחייבות העירייה אינה חלה על בנייה זו. החיוב בגין הבנייה הנותרת מעבר ל-120% הוא חיוב לפי התעריף הקבוע בחוקי העזר - תעריף שלגביו אין כאמור מחלוקת. העד מר גולמבק העיד איך נערך החישוב - "אני עושה איתו התחשבנות, שילמת כך וכך, אז בשלב הראשון אני לא אקח ממנו את המרתפים, שהוא עוד יש לו עודף בשטח עיקרי. אז אני מבחינה כספית מתחשבן איתו, ומוריד את השטח של מה שהוא בונה כרגע. אני לא אקח כסף נוסף על מה שהוא שילם, שהוא עוד ביתרת זכות. ברגע שהוא סיים את כל ה - נקרא לזה את המכסה, או את השטחים שבהם שעבורם הוא שילם, אז נתחיל לחייב אותו" (ר' עמ' 53 לפרוטוקול). מעדות זו עולה כי למעשה העירייה עורכת התחשבנות אחת כוללת על כלל החיוב של התובעות. כל עוד התובעות הן ב"יתרת זכות" לאור הפטור שקבלו בהתאם להתחייבות העירייה, הן לא מחויבות בתשלום היטלים. ברגע שה"מיכסה" של הפטור מסתיימת, העירייה מתחילה לחייב אותן בגין כל הבניה מאותו שלב ואילך (בניה הכוללת הן שטחים עיקריים והן שטחי שירות). יודגש כי הפטור שניתן לתובעות, לא ניתן בקשר עם ביצוע של תשתיות על כאלה או אחרות - אלא מדובר בפטור שמתייחס לכמות בנייה מסוימת. בקשר עם בנייה עד להיקף שנקבע (120% עיקרי) - ניתן הפטור, ללא קשר לשאלה מה עלות התשתיות המשרתות את הבנייה הזו . בקשר עם בניה מעבר לכך, יש חובה לשלם היטלים בהתאם לחוקי העזר. לאור כל האמור לעיל, המחלוקת בין הצדדים ביחס לשאלה האם החיוב בגין שטחי השירות הוא בעל זיקה לתשתיות העל, כמו גם המחלוקת אילו תשתיות על אם בכלל משרתות את האזור בו מצוי המגרש - היא מחלוקת שאין צורך להתייחס אליה. מכול הטעמים שהובהרו לעיל, העירייה אינה צריכה להוכיח זיקה ספציפית בין השטח הבנוי שבגינו מוטל החיוב בהיטלים, לבין תשתית ספציפית כלשהי - תהא זו "תשתית צמודה" או "תשתית על". כאמור, זיקה כזו אינה הכרחית בשיטת החיוב ההיטלית, ודי בכך כי העירייה היתה זכאית להטיל את ההיטל, כדי שהתובעות יחויבו לשלמו במלואו, על פי התעריף שנקבע. שיטת הפטור שננקטה בהתחייבות העירייה לא קשרה את פטור להקמה של תשתיות מסוימות, אלא מדובר בפטור שחושב עד לבנייה בהיקף מסוים על ידי היזם. סיכומו של דבר - העירייה הוכיחה כי יש לפרש את התחייבות העירייה כמזכה את התובעות בפטור מתשלום היטלים עבור הבנייה של 120% שטחים עיקריים בלבד. לכן, התובעות חייבות לשלם את ההיטלים בגין הבנייה הנותרת - הן שטחים עיקריים והן שטחי שירות. העירייה הוכיחה את שיעור הבנייה הנותרת, וגם בענין זה התובעות לא סתרו את טענתה. לכן יש לדחות את התביעה. עוד יש לציין כי אינני סבורה כי המסקנה של האמור לעיל היא - כגישת התובעות, כי הן חייבות בתשלום כפל היטלים. התובעות לא הוכיחו מה היה שיעור ההיטלים שהיו מוטלים עליהן לולא התחייבות העירייה. כפי שהובהר בפירוט בחלק הראשון של פסק דין זה, אלמלא מערכת ההסכמים הזו, היו התובעות חייבות לשלם היטלים עבור מלוא הבניה שבוצעה על ידיהן, בהתאם לתעריף חוקי העזר. שיעור החיוב שלהן במקרה כזה לא נטען ולא הוכח. לא ברור אם כן מה היחס בין שיעור זה לבין החיוב הכולל של התובעות בסופו של דבר - לאור התשלום שהן שילמו למבני תעשייה, ויתרת חובן לעירייה עבור ההיטלים השונים. לו היו התובעות בונות על המגרש מעבר ל-120%, דומה כי אף הן לא היו חולקות על כך כי היה עליהן לשלם בגין הבנייה הנוספת, בהתאם להיקף הבנייה ולתעריף שבחוקי העזר. לא היה צורך - במקרה כזה, כי העירייה תוכיח עבור מה נגבים ההיטלים, ואילו תשתיות הם נועדו לממן. בהתאם לפרשנות התחייבות העירייה כפי שפורטה לעיל, אותו דין חל גם על שטחי השירות שנבנו על ידי התובעות. למען שלמות התמונה יידונו להלן טענות נוספות שעלו מסיכומי התובעות. התובעות התייחסו בסיכומים מטעמן להחלטת בית המשפט ביחס לתיקון כתב ההגנה. לטעמי, התיקון לא שינה את מהות הטענות של העירייה, אלא פירט אותן ככול שהיה בכך צורך. על כל פנים, גם לו היה בתיקון כדי להרחיב את הטענות שהועלו בכתב ההגנה, הרי משבית המשפט התיר את התיקון, אין מקום לחזור ולהעלות טענות ביחס לכך. בנוסף, אינני סבורה כי ניתן לקבוע, כי הגרסה שהועלתה בתיקון היא גרסה "כבושה". לאחר שכתב ההגנה תוקן, יש לבחון את גרסת העירייה בכתב התביעה כפי שהוא לאחר התיקון, ולבחון האם טענות העירייה בכתב ההגנה המתוקן הוכחו. אם התשובה היא חיובית, יש לקבל טענות אלה. התובעות התייחסו לעובדה כי חברת מית"ב - תאגיד המים והביוב של עיריית פתח תקווה, הסכימה כי התביעה נגדה תתקבל. לעובדה זו אין כל משמעות ראייתית או אחרת. ראשית, נסיבות התביעה נגד מית"ב לא הובהרו, ויתכן כי נגד מית"ב היתה לתובעות עילת תביעה טובה. ענין זה לא נבחן על ידי בתי המשפט במסגרת פסק דין זה. בנוסף, אף אם מית"ב החליטה מטעמיה שלה כי היא אינה מבקשת לנהל את התביעה - אין בכך כדי להשליך על זכויותיה של הנתבעת האחרת - העירייה, שהיתה זכאית לעמוד על עמדתה. התובעות טענו כי חוקי העזר אינם מזכירים תשתיות על. חוקי העזר אינם אמורים להזכיר תשתיות על או תשתיות ספציפיות אחרות. חוקי העזר חלים כאמור על כל התשתיות, ללא הבחנה ביניהן. ההיטלים נועדו לממן הן "תשתיות צמודות" והן "תשתיות על" בכול רחבי העיר. כל בעל קרקע המשלם היטל, מממן חלק יחסי ממכלול התשתיות העירוני, ללא קשר לעלות התשתיות בהן הוא עתיד לעשות שימוש. התובעת טענו כי אין תחשיב הקושר בין תשתיות העל לשטחי השירות. מכול הטעמים שפורטו לעיל, תחשיב כזה אינו צריך להיות קיים. היטל אינו מוטל בזיקה בין השטח המחויב לבין תשתית כזו או אחרת. הנושא של תשתיות העל עלה במסגרת הדיון בתביעה, רק כדי להסביר מדוע חרף העובדה שהתשתיות באזור המגרש בוצעו על ידי חברת מבני תעשיה, עדין נוצר צורך לגבות היטלים נוספים. אולם, גם אלמלא היתה העירייה מעלה את הטענה ביחס לתשתיות העל, חישוב חוב התובעות היה נעשה באותו אופן עצמו - קרי חישוב החוב הכולל בגין ההיטלים אלמלא התחייבות העירייה, והפחתת ההיטלים שבגינן ניתן לתובעות פטור במסגרת התחייבות העירייה על פי פרשנותה הנכונה. מאחר שהעירייה לא צריכה לערוך קישור בין התשלום לבין התשתית שאותה הוא מממן, הרי שלא היה גם צורך שהעירייה תבהיר ותוכיח "על אילו תשתיות על מדובר, עד כמה תשתיות העל אלו משרתות את הנכס ואת האזור נשוא דיוננו; מתי בוצעו תשתיות אלו; ביצוע התשתיות אלו על ידי ובמימון מלא של הנתבעות, זיקה ישירה בין התשתיות והוצאות המימון של הרשות לביצוע תשתיות העל לבין אחוז החיוב המושת על הנישום" (ס' 51 לסיכומי התובעות, וס' 19 לסיכומי התשובה). כל אלה אינם נתונים רלוונטיים מקום ששיטת המיסוי היא שיטת ההיטל (בניגוד לשיטת דמי ההשתתפות שקדמה לה). התובעות הפנו למספר פסקי דין, שאינני סבורה כי האמור בהם יש בו כדי לשנות את המסקנה של האמור לעיל. התובעות הפנו לפס"ד אליה יהוא ובניו חברה לבנין נ. עיריית באר שבע (ת. א. (ב"ש) 3249/98 . פסק דין זה מתייחס למצב בו תשתיות העל מבוצעות שלא במימון העירייה - שאז אין מקום להשית את החיוב על הקבלן או היזם. אולם, בענייננו, חברת מבני תעשיה בצעה את תשתיות באזור התעשייה במקום העירייה ועבורה. ביחס לתשתיות אלה ניתן פטור לתובעות מתשלום ההיטלים, עד גובה החיוב כפי שהוסכם עליו בהתחייבות העירייה. מעבר לפטור זה, חייבות התובעות לשלם היטלים בסכום המשקף את היתרה מעבר לסכום הפטור - כפי שהובהר בפירוט לעיל. לכן, התובעות לא חויבו לשלם היטלים ביחס לבנייה שבוצעה על ידי מבני תעשיה, אלא ביחס ליתר התשתיות העירוניות, בהתאם לתחשיב שאינו שנוי במחלוקת שבחוקי העזר. באשר לפס"ד אברהם בנדט נ. עיריית ראשון לציון (עת"מ 2235/07), , עולה ממנו כי חייבת להישמר זיקה בין סלילה בפועל של כביש גובל לבין תשלום ההיטל. בענייננו- אין חולק כאמור שבוצעו באזור המגרש עבודות תשתית, ולכן העירייה הוכיחה את הזיקה הנדרשת. כאמור, אין צורך להוכיח מעבר לכך לאיזה תשתיות נוספות מיועדים כספי ההיטלים, מאחר שמובן כי הם מיועדים לביצוע כל עבודות התשתית העתידיות של פתח תקווה. התובעות הפנו גם לפסה"ד עיריית מגדל העמק נ. א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ (ע"א (נצ') 190/08), . באותו ענין טענה המשיבה כי לאחר שהיא שילמה אגרות שונות, הסתבר לה כי העירייה לא בצעה ולא מימנה את ביצוען של עבודות אלה. המשיבה טענה באותו ענין כי כאשר רשות מקומית אינה מוציאה בפועל סכום כלשהו מקופתה למימון התקנת תשתית, היא אינה רשאית לדרוש מבעלי נכסים בתחומה אגרות והיטלים בגין עבודות שהיא כלל לא בצעה. אינני סבורה כי יש בפסק דין מגדל העמק הנ"ל כדי להשליך על השאלות שנבחנו במקרה דנן. כאמור, במקרה דנן, הוסכם כי חברת מבני תעשייה תבצע עבודות שונות במקום העירייה. אין חולק כי עבודות אלה בוצעו. מערכת ההסכמים בין הצדדים כללה הסכמה לפיה סכום של 6.2 מיליון ₪ ישולם על ידי היזם ישירות לחברת מבני תעשייה, במקום לשלם סכום זה ישירות לעירייה (שהיתה מעבירה אותו למבני תעשייה). כאמור, לאור ההסכמה בין הצדדים כפי שהיא באה לידי ביטוי בהתחייבות העירייה וביתר המסמכים, הפטור שהוענק ליזם היה פטור חלקי, ומעבר לאמור בו, היזם חייב בתשלום יתרת ההיטלים, בהתאם לתחשיב הרגיל של חוקי העזר הרלוונטיים. התובעות התייחסו לעובדה כי היזם שילם למבני תעשיה גם עבור בצוע תשתיות העל שבוצעו באזור המגרש. לטענתן, גם נוכח עובדה זו אין מקום לחייבן לשלם תשלומים נוספים לעירייה. אולם, כפי שהובהר לעיל, אין בכך כדי לשנות את המסקנה של פסק הדין. בהתאם להסכמה כפי שבאה לידי ביטוי בהתחייבות העירייה, ניתן פטור לתובעות, כאשר הפטור הוא עד גובה 120% זכויות בניה. הפטור ניתן כאמור בקשר עם היקף הבנייה, ולא בקשר עם מהות העבודות שבוצעו, או זהות מבצען. מעבר לפטור - חלה חובת תשלום על היזם, ללא קשר לשאלה אילו עבודות בדיוק בוצעו על ידי העירייה (או על ידי מי מטעמה) שבגינן מוטלים ההיטלים. ב"כ התובעות מעלה בסיכומיו את השאלה, אם היזם משלם עבור תשתיות העל שבאזור המגרש, המשרתות מעצם טיבן גם אזורים אחרים, מדוע עליו לשלם עבור תשתיות על נוספות מחוץ לאזור התב"ע? התשובה היא משום שאין קשר בין התשתיות אותן מממן ההיטל ששולם, לבין ה"הנאה" של המשלם מהתשתיות. כפי שהובהר, הקישור הוא בין כמות הבניה לבין ההיטל, ואין מקום וצורך לבדוק בכול מקרה ומקרה האם יש קורלציה בין התשלום לבין מידת ההנאה של המשלם מהתשתיות העירוניות. שיטת ההיטלים מניחה כי לא תמיד יש קורלציה כזו, ויתכן בהחלט שהיטלים מסוימים מסבסדים הקמת תשתיות באזורים אחרים, שמשלם ההיטל לא בהכרח נהנה מהן. ב"כ התובעות התייחס בסיכומיו לשיטת החיוב על פי חישוב הנפחים. הוא טען כי במועד עריכת התב"ע, לא ניתן היה לדעת האם הייעוד יהיה לתעשייה או למסחר - ומכאן שלא ניתן היה לדעת האם החישוב יהיה במטר קוב או במ"ר. אינני סבורה כי יש בטענה זו כדי לשנות את מסקנת פסק הדין. גם אם אכן לא ניתן היה לדעת מראש האם ייעוד הקרקע יהיה לתעשייה או למסחר, משהקרקע יועדה בסופו של דבר לתעשייה, היה מקום לחיוב כפי שהוא בוצע בפועל. התובעות טענו כי החיוב בהיטל אינו חוקי. לאור כל מה שהובהר לעיל, אינני מקבלת גם את הטענה הזו. לכן, ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. אני מחייבת את התובעות בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עורכי דינה בסכום כולל של 50,000 ₪ + מע"מ.עירייהאגרות והיטלי פיתוח