התיישנות תביעה בגין הפרת הסכם

עילת התובענה משמעה לענייננו המעשה המובא לדיון אשר בעטיו מתבקש הסעד, כאשר לעניין תחילת תקופת ההתיישנות, נקבע בסעיף 6 לחוק, בזו הלשון: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה". "עילת התביעה" פורשה בפסיקה כמסכת העובדות המהותית המזכה את התובע בקיום החוב של החייב (ראה ע"א 242/86, יעקובסון נ' גז; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, 121), ולכן היום שבו נולדה עילת התביעה במקרה דנן, הוא אפוא, היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובעים לתבוע פיצוי בגין הפרת ההסכם. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה בגין הפרת הסכם: נושאי החלטה זו הן: בקשת הנתבעת 2, עירית ירושלים (להלן: העיריה) נגד התובעים כי דין תביעתם להידחות או לחלופין להימחק על הסף מחמת התיישנות; בקשת התובעים לצרף את ועדות התכנון והבניה - המקומית והמחוזית - כנתבעות נוספות בתובענה זו. דחיית התביעה או מחיקתה: 1. תמצית העובדות העולות מכתב התביעה, על נספחיו, היא כדלהלן: א. התובעים, חברי קואופרטיב "המקשר" (להלן: האגודה) רכשו בשנות ה- 40 חלקות אדמה. באותה עת חלה על המקרקעין תוכנית "קנדל" שאיפשרה לבנות עליה דירות למגורים, ואף נבנו עליהם שלושה מבנים ומבנה נוסף נותר כשלד בניין בעקבות צו הקפאת הבנייה של הבניין. ב. בשנת 1951, במסגרת תכנון "קרית הממשלה" הופקעו המקרקעין על-ידי המדינה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורך ציבור) 1943 על-ידי שר האוצר. בהתאם להפקעה, שונה בשנת 1959 סיווגם של המקרקעין ל"שטח בנייני ציבור". ג. האגודה נאבקה בהפקעה ושינוי הייעוד של המקרקעין, והגיעה בסופו של דבר להסכם עם המדינה (להלן: ההסכם) שנחתם וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 1.7.69 (נספח ב' לכתב התביעה). על-פי ההסכם נקבע, בין היתר, בסעיף 1(א) בו: "הממשלה תחזיר ותעביר לבעלות האגודה שטח של 8,693 דונם המורכב מהחלקות הבאות שישובו לבעלות האגודה על כל זכויותיה וחובותיה עליהם, כאילו לא הופקעו מלכתחילה וכאילו המשיכו להיות רשומים על שם האגודה". התובעים טוענים כי החזרת השטח הנ"ל כולל את זכויות הבניה כפי שהיו לפני ההפקעה, קרי: זכויות בנייה למגורים. ד. למרות ההסכם, מאז ועד היום לא שונה ייעוד המקרקעין למגורים, למרות מאמצי האגודה והתובעים (נספחים ג'-יח' לכתב התביעה). ה. עם פרסומה והחלתה של תוכנית בניין ערים 285 (ביחס לתוואי כביש מספר 4), אשר קבעה כי לאור תכנית כביש מספר 4 מקרקעי התובעים לא יהיו ראויים למגורי אדם, הופקעו המקרקעין והועברו לעיריה ולועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (להלן: הוועדה המקומית) ונחתם הסכם פשרה בין התובעים לבין הועדה המקומית, לגבי גובה הפיצויים המגיעים לתובעים בגין המקרקעין (נספח יח' לכתב התביעה - להלן: הסכם הפשרה), שנכלל בו סעיף 2ד) הקובע כי: "אין באמור לעיל ולהלן כדי למנוע מאת האגודה ו/או יחידה, או מי מטעמם הגשת כל תביעה וכל הליך כנגד כל גוף שימצאו לנכון לגבי שאר הזכויות במקרקעין או זכויות אחרות הכרוכות במקרקעין שלא שולם בגינן הפיצוי ושאינן מפורטות לעיל בפיסקאות: (א), (ב) ו- (ג), לסעיף זה". 2. טענות התובעים: א. הפיצויים ששולמו על-ידי העיריה או על-ידי הועדה המקומית לפי הסכם הפשרה, הביאה בחשבון את ערכם של המקרקעין בעת עריכת הסכם הפשרה ובהתאם לייעודם לבניית מבני ציבור, ולא על-פי ייעודם המקורי כשטח בנייה למגורים, ורווח זה מהווה "עשיית עושר ולא במשפט". ב. העיריה, כמו גם מוסדות התכנון - קרי: הוועדה המקומית והוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ירושלים (להלן: הוועדה המחוזית) - התרשלו בכך שלא שינו את ייעוד המקרקעין בחזרה לייעוד שהיה קיים בשנת 1951 לפי תוכנית קנדל, והנזק אירע עם קבלת הפיצויים - המוקטנים - בשנת 1995 כנ"ל בסעיף 1.ה', כאשר בנקודת זמן זו הפסידו התובעים את תשלום הפרש השווי, לכן רק אז נולדה לתובעים עילת התובענה וממילא שבע השנים הקבועות בסעיף ז(1) לחוק ההתיישנות 1958 (להלן: החוק) בתקופת התיישנות תביעה כספית, טרם חלפו. ג. כמו-כן, מירוץ ההתיישנות נפסק, כאשר מר ג' עדן, הממונה על נכסי העיריה במכתבו מיום 26.3.90 נספח ד' לסיכומי התובעים (להלן: המכתב), הודה בזכות התובעים לפיצוי. לפיכך, על-פי סעיף 9 לחוק, נפסק מירוץ ההתיישנות, וממילא התביעה הוגשה תוך תקופת ההתיישנות. ד. על-פי הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 19/9/95 ישנה הודאה נוספת בסעיף 2ד) לו, כנ"ל בסעיף 1.ה' בזכותם של התובעים לפיצוי בגין הפרש שווי מחמת אי שינוי ייעוד כנ"ל. 3. טענות הנתבעת: א. לפי סעיפים 2, 6 ו- 7 לחוק, תביעה כספית מתיישנת אם לא הוגשה תובענה בגין עילתה, תוך שבע שנים מיום היווצרות העילה. ב. עילת התביעה הממשית היחידה כלפי העיריה, מייחס לה מעשים ומחדלים שנעשו על-ידי אנשי הנתבעת שבוצעו בשנים 1969-1983, כמתואר בסעיפים 17-37 לכתב התביעה המתוקן, דהיינו, למעלה מ- 12 שנה לפני יום הגשת התביעה (25.11.96) וממילא חלפו למעלה משבע שנים מיום היווצרות העילה, והתביעה התיישנה. ג. כתב התביעה מזכיר אמנם פגישה עם נציגי אגף הנכסים של העיריה מיום 5.12.89 (סעיפים 34-35 לכתב התביעה) ואת המכתב שבחתימת יד מנהל הנכסים שלה, אך עניינה של הפגישה היא הערכות לפינויי התובעים לצורך סלילת כביש מספר 4, ואין לה כל קשר לעילת התביעה בענייננו, שמהותה דרישה לפיצוי בגין ההפרש שבין הייעוד ביום ההפקעה למבני ציבור לבין הייעוד למגורים ולכן מכתב זה אינו בגדר הודאה בזכות התובעים כנדרש על-פי סעיף 9 לחוק להפסקת מירוץ ההתיישנות. 4. לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים, מקבל אני את טענות העיריה לעניין ההתיישנות: א. לא ברור כלל מכוח איזו עילה מתבססים התובעים בטענותיהם כנגד העיריה ואיזו יריבות יש בינם לבינה, אך שאלה זו איננה עומדת להכרעה בהחלטה זו המוקדשת לטענת ההתיישנות, אך באשר לטענה זו, מקובלת עלי טענת העיריה המסתמכת על סעיפים 2, 6 ו- 7 לחוק, לפיה התביעה התיישנה. עילת התובענה משמעה לענייננו המעשה המובא לדיון אשר בעטיו מתבקש הסעד, כאשר לעניין תחילת תקופת ההתיישנות, נקבע בסעיף 6 לחוק, בזו הלשון: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה". "עילת התביעה" פורשה בפסיקה כמסכת העובדות המהותית המזכה את התובע בקיום החוב של החייב (ראה ע"א 242/86, יעקובסון נ' גז; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, 121), ולכן היום שבו נולדה עילת התביעה במקרה דנן, הוא אפוא, היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובעים לתבוע פיצוי בגין הפרת ההסכם הנ"ל בסעיף 1.ג' שהוא לכל המאוחר, לאחר שהוועדה המחוזית סירבה לשנות את ייעוד המקרקעין מ"ציבורי" ל"מגורים", דהיינו: ב- 1984. מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות "לרוץ", דהיינו: מירוץ ההתיישנות במקרה דנן החל לכל המאוחר ב- 1984, כ- 12 שנה לפני יום הגשת התביעה, שכן עילת התביעה נולדה בין 1969 ל- 1983, ולכן חלפה תקופת ההתיישנות והתביעה התיישנה. ב. דוחה אני את טענת התובעים בסיכומיו כי יש לראות במכתב של הממונה על נכסי העיריה, כהודאה בזכות כמשמעותה בסעיף 9 לחוק, הקובע כי: "הודה הנתבע... בכתב... בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע... תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה...". האם מתקיימים תנאי סעיף 9 לחוק בענייננו? כבר נפסק (בע"א 1017/91, פסח ואח' נ' הכפר הירוק, דינים-עליון, מג, 400), כי סעיף 9 מגביל עצמו במפורש להודאת הנתבע, שתכיר ב"קיום זכות התובע", כלומר בקיום הזכות הנתבעת, כך שלצורך סעיף 9 יש להסיק מהמכתב כי העיריה מודה לא רק בעובדות אלא גם בקיום הזכות. במקרה שלפנינו, מר גיורא עדן, הממונה על נכסי העיריה, נתן הערכות עובדתיות וסקירה על מצב הזכויות של התובעים במקרקעין לצורך פינויי התובעים בעקבות סלילת כביש מספר 4 (תוכנית 2855) ואין להערכות ולסקירה הנ"ל כל קשר לעילת התביעה שבענייננו, שמהותה דרישה לפיצוי בגין ההפרש שבין הייעוד ביום ההפקעה "שטח ציבור" לבין הייעוד למגורים. המסקנה היא, כי המכתב אינו ראוי להיחשב כ"הודאת" הנתבע בזכות כנדרש בסעיף 9 לחוק. באשר להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, נחתם בין התובעים לבין הועדה המקומית ולא העיריה. אלו שני גופים משפטיים נפרדים. מכל מקום, סעיף 2.ד' להסכם אינו נחשב, על פניו, כהודאה שמפסיקה את המירוץ, כאמור בסעיף 9 לחוק, אלא ויתור על טענת מניעות מחמת קבלת הפיצוי לפי הסדר הפשרה ותו לא. לאור האמור, התביעה נגד הנתבעת 2 - העיריה - נדחית והתובעים ישלמו לה שכר-טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח + מע"מ צמוד למדד מהיום. צירוף וועדות התכנון והבניה כנתבעות נוספות: לעניין בקשת התובעים לצירוף הוועדה המקומית והוועדה המחוזית כנתבעות נוספות, לכאורה לא נראה כי יש עילת תביעה כלשהי נגד גופים אלו, לא חוזית ולא נזיקית ואם נטענת נגדם עילת רשלנות, היא כלל לא פורטה. גם מבחינת טענת ההתיישנות, עומדת לכאורה טענה זו, גם לזכות שני הגופים הנ"ל. ברם, הואיל ודחיית בקשת צירוף הוועדות כדין מחיקה על הסף מחמת היעדר עילה המותנית בהעדר כל סיכוי שהוא לתביעה, וכידוע טענת ההתיישנות היא טענת הגנה, רק אם היא נטענת - ובמקרה דנן המדינה, שהוועדה המחוזית היא אחד מגופיה, ויתרה על טענה זו - אני נענה לבקשה לצירוף הוועדות המקומית והמחוזית. כתב תביעה מתוקן (שלישי!!!) המתייחס רק לצירוף הוועדות כנתבעות ועילות התביעה נגדן - מפורטות כראוי - יוגש תוך 15 יום מהמצאת העתק מהחלטה זו לידי התובעים, והזמן להגשת כתבי הגנה מתוקנים, יהא תוך 30 יום מהמצאת התביעה לכל אחד מהנתבעים.הפרת חוזהחוזההתיישנות