זיכוי במשפט פלילי כראיה במשפט אזרחי

במהלך התביעה האזרחית כלפיהם, מבקשות התובעות להגיש את פסקי הדין המרשיעים כראיה, לא רק כלפי הנתבעים שהורשעו כאמור, כי אם גם כנגד הנתבע מס' 5 אשר זוכה, וגם כנגד הנתבעת מס' 7, אשר לא היתה צד בהליך הפלילי ולא היה לה כל חלק באישומים.

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי במשפט פלילי כראיה במשפט אזרחי:

.1 במהלך הדיון בתיק זה נתעוררה השאלה, אם סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971(להלן:ב הפקודה) מאפשר להביא פסק דין פלילי, אשר מרשיע בעל דין אחד, כראיה גם כנגד בעל דין אחר אשר איננו חליפו ואחריותו אינה נובעת מאחריות בעל הדין המורשע.
העובדות שנוגעות לעניין הן אלו:ו הנתבעים 6- 1הואשמו בזיוף שיקים של התובעות, אותם גנבו מבית הדפוס של הנתבעת מס' .7הם הורשעו וריצו את דינם, חוץ מן הנתבע מס' 5, הטוען שזוכה והתובעת אינה כופרת בכך. כעת,
במהלך התביעה האזרחית כלפיהם, מבקשות התובעות להגיש את פסקי הדין המרשיעים כראיה, לא רק כלפי הנתבעים שהורשעו כאמור, כי אם גם כנגד הנתבע מס' 5 אשר זוכה, וגם כנגד הנתבעת מס' 7, אשר לא היתה צד בהליך הפלילי ולא היה לה כל חלק באישומים.
לצורך זה מסתכמת התובעת על סעיף 42א(א) לפקודה, שלשונו:נ
"הממצעים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, לרבות מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי."
לגישת התובעות, יש לקרוא את סעיף 42א סיפא לפקודה כאילו נאמר בו, שדי שאחד מבעלי הדין הורשע, או שהוא חליפו של מי שהורשע או שאחריותו נובעת מאחריותו של המורשע, כדי להכשיר את פסק הדין המרשיע אותו כראיה כנגד כל יתר בעלי הדין בהליך. תימוכין לגישתן מצאו בספרות המלומדים (א' הרנון דיני ראיות (חלק שני, תשמ"ה) 356-358; י' קדמי על הראיות (חלק שני, תשנ"א) 773772). עם-זאת, אין לומר, שבעיה מעין זו שבפנינו עמדה לניתוח מעמיק. הנתבעת מס' 7טוענת, בצדק, שמצבה נחות, שהרי לא היתה ולא ניתנה לה כל אפשרות לסתור את ממצאיו של בית-המשפט הפלילי, אשר כעת מוחזקים כנגדה כראיה.


.2בטרם יידונו הטענות השונות שנטענו, רצוי להקדים ולבחון את הרקע
והשתלשלות הדברים עד לחקיקת החוק לתיקון פקודת הראיות (תיקון מס' 2), תשל"ג- 1973(להלן - החוק המתקן), אשר הוסיף את הסעיפים 42א-42ה לפקודה.
כך ניטיב להבין את היקפו ותכליתו של התיקון, בכל הנוגע לשאלה שבפנינו.
בטרם נחקק החוק המתקן, לא ניתן היה כלל להביא פסק דין פלילי, בין אם מרשיע ובין אם מזכה, כראייה להליך אזרחי, חוץ מעצם הרשעתו או זיכויו של פלוני. פסק הדין הפלילי היה פסול כראיה, הן להוכחת העובדות עליהן נסמכת התוצאה והן לנכונות המסקנה המשפטית שהשופט הפלילי קבע בהסתמך עליהן. הלכה
זו נומקה בשני טעמים, אשר פורטו על-ידי השופט זוסמן בע"א 158/53סננהולץ
נ' פופולביץ, פ"ד ח .1570הטעם הראשון נובע מאי תחולתם של דיני ההשתק:ב
"פסק הדין הפלילי אינו עשוי לגרום למניעות (estoppel) אלא בין אותם הצדדים שהתדיינו בהליכים בהם ניתן הפסק, שכן רק בידי צדדים אלה היתה, במשך הליכים אלה, האפשרות להביא ראיות ולטעון טענות". (שם בע' 1573)
טעם זה לא נסמך רק על השוני בזהות הצדדים, בין ההליך הפלילי לבין ההליך האזרחי שבא בעקבותיו, אלא גם על השוני שבדיני הראיות בין סוגי הליכים אלה:ו
"מותר להקשות מדוע לא תשמש ההרשעה נגד הנתבע, אשר היתה לו אפשרות
הגנה מלאה במשפט הפלילי? כפי שכבר נרמז, איננו אומרים להבחין בין הרשעה ובין זיכוי, כי מעדיפים אנו, לגבי ההרשעה, לבסס את דעתנו על השוני שבדיני הראיות הנוהגים במשפט הפלילי ובמשפט האזרחי." (שם, בע' 1574, וכן ע"א 581/72ארביב נ' מ"י, פ"ד כז(2) 513, 528).
הטעם השני, לאי קבלת פסק הדין הפלילי כראיה בהליך האזרחי, הוא מתוך דיני הראיות, כנימוק עצמאי, להבדיל מעילה לשלילת ההשתק, ולפיו:נ
"קביעותיו העובדתיות של השופט הפלילי - המבוססות על העדים שזה ראה ושמע - הן לגבי השופט האזרחי בבחינת עדות שמיעה, ומסקנותיו של השופט במשפט הפלילי, הנובעות מקביעותיו, הן לגבי השופט במשפט האזרחי בבחינת חוות דעת (opinion evidence). פירושן הוא כי השופט במשפט הפלילי הגיע לכלל דעה וסבר כי הנאשם עבר עבירה." (שם, שם, וההדגשה הוספה).
אך שטר ושוברו בצידו:ב שופטי בית המשפט העליון, בדחותם את קבלת פסק הדין הפלילי כראיה, ואף לא כראיה לכאורה, נאלצו לפרוע את מחיר הילכתם, כאשר נתקבלו תוצאות הפוכות בכל הליך. בע"א 680/66מרציאנו נ' בדעאן, פ"ד
כא(2) 285, נדחתה תביעת רשלנות נגד נהג אשר פגע בילדה, על אף שהורשע בפסק דין פלילי בגין אותו מקרה בנהיגה רשלנית. בית המשפט הביע את אי-שביעות רצונו מהתוצאה לא הגיע, אך עדיין ראה בזה עניין למחוקק לענות בו (שם, בע' 288-290).
ואומנם, בעקבות פסק הדין בעניין מרציאנו, מונתה על-ידי שר המשפטים
וועדה בראשותו של מ"מ נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט זוסמן המנוח (להלן - הוועדה). תפקידה היה לגבש הצעה לתיקון החוק. הוועדה עמדה על בעיית "הפילוג" שבין התוצאות אליהן הגיעו בית המשפט הפלילי והאזרחי. כמו כן, הועלתה בעייה שניה, שהיה צריך לפתור, והיא הכפילות בגביית הראיות, כתוצאה מאי קבילות מימצאיו של בית המשפט הפלילי לצורך ההליך האזרחי (בדו"ח
הוועדה, בע' 8). מסקנות הוועדה היוו את הבסיס להצעת החוק שהוגשה,
והמלצותיה בשאלות שבפנינו אומצו בחוק המתקן. לפיכך, נראה, כי במתן תשובה לשאלה שהתעוררה בפנינו, מן הראוי לתת את הדעת על עמדתה של הוועדה בעניין, אשר משקפת במידה רבה את מטרתו של החוק המתקן.
הוועדה המליצה להכשיר פסק דין פלילי מרשיע כראיה. בדבריה, היא התייחסה לשני הטעמים שהובאו קודם, שעמדו בבסיס ההלכה עד לתיקון:ו
"מעשה השפיטה ראוי לעמוד בחזקת אמת, ולפיכך פסק הדין הפלילי אינו
נטול ערך הוכחתי. לפי הכלל של דיני הראיות, האומר כי כל ראיה השייכת לעניין כשרה להתקבל, גם פסק-דין פלילי כשר לראיה, וכך עומדים אנו להציע. בתור השגה עיקרית על קבילות הראיה רואים אנו את הטענה, שכשרות הראיה אינה מתיישבת עם הכלל הפוסל עדות שמיעה, שכן על יסוד פסק הדין הפלילי יאמץ לו השופט האזרחי ממצאים ומסקנות שלא נקבעו על ידיו אלא באו אליו מכלי שני. אך השגה זו מוכנים אנו לבטל. ברוב רובם של העניינים, ישמש פסק-דין מרשיע ראיה נגד מי שהיה הנאשם במשפט פלילי. לזה היתה בבית-המשפט הפלילי שעת כושר להביא כל ראיותיו ולהשמיע כל טענותיו. העברת הקביעה שנולדה בבית-משפט פלילי אל חללו של בית-המשפט האזרחי לא תקפח איפוא את זכותו, ובזה מוצאים אנו צידוק לסטות מן הכלל הפוסל עדות שמיעה." (בע' 15-16; ההדגשה הוספה)
במבט ראשון נראה, אך עוד נדון בכך בהמשך, כי שני טעמים הוליכו את הועדה למסקנתה:נ מהימנותו של פסק הדין הפלילי, ורעיון "השתק הפלוגתא", כחלק של תורת מעשה-בית-דין, לפיו מנוע בעל דין מלעורר טענות עובדתיות אשר כבר נתבררו והוכרעו לגופן בהליך קודם, שבו ניתן לו להשמיע את טענותיו ולהביא את ראיותיו. טעמים אלה חוזקו בשיקולי המדיניות, הלא הם פתרון התקלות שהביאו את הועדה אל המדוכה, היינו מניעת הפילוג בתוצאות השיפוטיות וכפל בגביית הראיות.


.3מכאן, לשאלה שבפנינו:ב האם ניתן להביא את פסקי הדין בו הורשעו הנתבעים מס' 1- 4ומס' 6, כראיות להוכחת אשמתם, גם כנגד הנתבע מס' 5 והנתבעת מס' 7, אשר לא היו צדדים לאותו הליך, ולא ניתן להם להביא ראיות, לחקור עדים ולהשמיע טענות.
שאלת מעמדו של פסק פלילי בהליך אזרחי, לא כלפי המורשע או חליפו, כי אם כלפי בעל דין "זר", היינו בעל דין אשר אחריותו אינה נובעת מאחריותו של המורשע, תלויה במשקל שיש לייחס לטעם שבהשתק הפלוגתא. בקשר לכך שונה בעלהדין ה"זר" מאותו בעל-דין מורשע או מחליפו, שהרי להם ניתנה ההזדמנות להביא את טענותיהם בהליך הפלילי, בעוד שלבעל-הדין ה"זר" לא היה "יומו" בבית-
המשפט. כלומר, השאלה, עד כמה אנו מוכנים לקבל כראיה את הפסק הפלילי גם
כלפי בעל-הדין ה"זר", תלויה ביחס הפוך למידה שבה אנו רואים במעשה-בית-דין צידוק להכשרת הפסק הפלילי כראיה, למרות היותו עדות שמיעה וסברא. זאת משום שצידוק זה, שבמעשה-בית-דין כעילה להכשרת הפסק הפלילי, אינו תופס כלל כלפי בעל-הדין ה"זר", שהרי "יומו" לא ניתן לו, כאמור.
התשובה לשאלה, מה משקלו של עקרון מעשה-בית-דין בראציונל של סעיף 42א, היא, כנראה, כי אין לייחס לו כל משקל. דבריו של השופט זוסמן בע"א 350/74חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' ממן, פ"ד כט(1) 208, זמן קצר לאחר שנחקק התיקון, מבהירים את עמדתה של הוועדה כפי שנשתקפה בחוק המתקן:ו
"הוראת סעיף 42ב (צ"ל:נ 42א - מ' ב') החדש אינה מבוססת על השתק שקם עקב מעשה-בית-דין במשפט פלילי. במידה שיש השתק כזה, הוא יוסיף לחול, בהתאם לסעיף 42ה לפקודה, ובמידה זו התיקון לא היה הדרוש. מסקנתה של הוועדה היתה כי במשפט פלילי נאסף ונצטבר מטען הוכחתי אשר לא מן הראוי לבזבזו לריק, ואשר-על-כן תוכל ההרשעה לשמש ראיה במשפט האזרחי. ביתהמשפט אינו מרשיע אדם אלא אם לאחר שאשמתו הוכה מעל ספק סביר, ולכן אין צידוק להתעלם ממנה לצורך שכנועו של בית-משפט אחר. לעניין זה אין נפקא מינה בין אדם שהורשע לבין אדם שלא היה צד במשפט. דינם היה אולי שונה אילו נקבע על-פי כללי ההשתק, שעל-פיהם מי שלא היה לו "יומו" בבית-המשפט, אף טענותיו לא יסתתמו. מה שאין כך כאשר קבילות ראיה נובעת מן הרעיון שחקירה-ודרישה שנעשתה על-ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת, וגלל-כן זכאית היא, בתנאים האמורים בסעיף 42א, להתקבל לראיה." (שם, בע' 217; ההדגשה הוספה)
אנו רואים, אם כן, שסעיף 42א אינו מהווה הרחבה של תורת מעשה-בית-דין כלפי מי שלא היה צד להליך הקודם, אלא הוא עומד על יסוד נפרד ובלתי תלוי במיהות הצדדים, על יסוד חזקת האמת החלה על גמר מלאכתו של בית-המשפט.
ביטוי לגישה זו, עליה עומד השופט זוסמן, ניתן בדו"ח הוועדה גם בדונה בשאלה, אם מימצאים שונים, בפסק הפלילי אשר הוגש כראיה, יוכלו לשמש גם לטובת הנאשם, כלפי בעל הדין שכנגד, אף שלאחרון לא היתה האפשרות להופיע בבית-המשפט הפלילי בעת שנקבעו. דוגמה לכך היא, כאשר הנתבע בעילה חוזית מתגונן בטענה של אי חוקיות החוזה ומביא כראיה פסק דין בו הורשע. מקרה אחר הוא, בו הנתבע בנזיקין, אשר הורשע בפלילים על רשלנותו, מביא מימצאים על רשלנות תורמת של התובע. בשני מקרים אלה, נקבעו בהליכים הפלילים ממצאים לרעת התובעים, מבלי שניתנה להם ההזדמנות לתקוף אותם. בהחליטה להמליץ על קבלת הפסק המרשיע כראיה, גם כאשר הוא נושא מטען ראייתי לטובת הנאשם, ואשר לבעל הדין שכנגד לא היה "יומו" בבית-המשפט, אמרה הועדה:ב
"בשאלה זו התלבטנו לא מעט, והגענו לכלל דעה, כי באופן כללי ובנתון לסייגים שנפרט בהמשך הדברים, יש מקום להכשיר את פסק ההרשעה, אף על פי כן, גם בשני מקרים אלה. בחקירת הסוגיה נטשנו את כללי ההשתק שעל פיהם הראיה לא היתה מתקבלת. ...אנו חפצים להגיע לאחידות "התוצר" של שתי הערכאות, במידה שהדבר מתיישב עם דרישת הצדק, אך דאגתינו העיקרית היא, להביא לידי חסכון בזמן בבתי המשפט המבררים תובענות אזרחיות, וזמנם של הפרקליטים והעדים המתייצבים לפניהם, גם יחד. המטען ההוכחתי שהצטבר במשפט פלילי עשוי לסייע לבירור התובענה האזרחית, והוא מושחת לריק, אם מונעים את השופט האזרחי מלעשות שימוש בו." (בע' 18; ההדגשה הוספה)
באותה גישה הלכה הועדה, גם כאשר טיפלה בסוגיית בעל-הדין "זר". בעל-דין זר הוא מי שלא היה או שלא יכול היה להיות צד להליך הפלילי. בסכמה את עמדתה לגבי בעל-הדין ה"זר" אמרה הוועדה:ו
"...נראה לנו, שהצורך במניעת קיפוחו של זר אינו מחייב להתעלם כליל מפסק-הדין הפלילי כאילו לא היה. מאחר שלא ביססנו את המלצתנו על כללי ההשתק, רואים אנו את עצמינו חפשיים לחתור לקראת פתרון בר תועלת מעשית מירבית, שינצל את מלוא ערכה ההוכחתי של ההרשעה, ובלבד שיבטיח יחד עם זה את מלוא ההגנה למי שלא היה צד בהליך הפלילי ממנו נובעת ההרשעה. שביל הזהב, בו ניתן לאזן את שני האינטרסים הוא, לדעתנו, הכשרת ההרשעה לראיה גם נגד זר, אך בלא להגבילו בזכותו להביא ראיה לסתור או לחלוק
על מסקנותיו של בית-המשפט הפלילי." (בע' 22; ההדגשה הוספה)
דומה, שבכך הובהרה די הצורך התפיסה העומדת בבסיסו של החוק המתקן. הוא אינו מהווה הרחבת תחולתו של עקרון מעשה-בית-דין. כללי ההשתק יעמדו בעינם כפי שהיו עד כה, וניתן יהיה לטעון, במקרה המתאים, כי צד שכנגד מנוע מלטעון טענה או מלהביא ראיה מפאת השתק מכוח החלטה שיפוטית, בהתאם לכללים שחלו בנדון עד לתיקון. חידושו של התיקון הוא ביצירת חריג נוסף, על אלה הקיימים, לכלל האוסר הבאת עדות שמיעה. פסק הדין הפלילי מהווה עדות שמיעה, שכן מימצאיו של השופט הפלילי אינם מבוססים על ידיעה אישית. אולם פסק הדין עומד בחזקת אמת, וככזה כשיר הוא כראיה לכאורה, אשר ניתנת לסתירה ככל ראיה אחרת. אכן, כאן עולה השיקול הנוסף שראתה הוועדה לעיניה, והוא מניעת הכפילות בגביית הראיות. לכן, ראיה שנגבתה, או שניתן היה לגבותה, במשפט הפלילי אין להביאה בהלי האזרחי. למניעת הספק, נקבע שלא תובא כל ראיה לסתור את
פסק הדין, זולת אם אישר זאת בית-המשפט. במסגרת שיקוליו אם לאשר הבאת ראיה כאמור, שיקול ראשון הוא אם ניתן היה להביא את אותה ראיה בבית המשפט הפלילי. לכן, אם לבעל-דין בהליך האזרחי, אשר נגדו מוגש פסק פלילי כראיה. לא היתה האפשרות להביא את ראיותיו במסגרת ההליך הפלילי, דרכו לסתור את הפסק הפלילי פתוחה והוא רשאי להביא כל ראיה השייכת לעניין. בכך, אין כדי
לערער את חזקת האמת של הפסק הפלילי, וחזקה זו עומדת לו ומכשירה אותו כראיה לכאורה, ואין נפקא מינה, לעניין זה, מי היו בעלי הדין להליך הפלילי. פסק דין מרשיע כשיר, איפוא, כראיה לכאורה, בתור חריג לפסלות עדות שמיעה, ולא כהרחבה של דיני השתק הפלוגתא.
מכאן, שאין כל מניעה להבאת פסקי הדין המרשיעים בעניין שבפנינו כראיות נגד הנתבעים מס' 5ומס' 7, אשר להם יהיה מותר להביא את הראיות
הרלוונטיות לסתירת הממצאים והמסקנות שנקבעו באותם פסקי דין.


.4הנתבע מס' 5הקשה בשתי טענות:נ ראשית, כי אין בקבלת פסק דין בו הורשע בעל
דין על יסוד הודאתו, כדי למנוע את כפל גביית הראיות, שהרי בהליך הפלילי לא נגבו כל ראיות, ולכן אין כל תועלת או חסכון בזמן בהבאת פסקי הדין המרשיעים. התשובה לכך היא, כי על כך נתנה הוועדה את דעתה, ולפיה אין הבדל בערך ההוכחתי בין הרשעה על-פי הודאת הנאשם לבין הרשעה שהושגה בראיות לאחר כפירת הנאשם. בשניהם הוכחה אשמתו מעל ספק סביר ומכוח זאת היא עומדת בחזקת אמת. אלא שכשם שניתן לתת הסבר להודאת בעל-דין, כך יכול בית-המשפט, במסגרת שיקול-הדעת הנתון לו בסעיף 42ג סיפא לפקודה, להרשות לבעל-הדין שהורשע להביא את הסברו כאמור.
שנית, טען הנתבע מס' 5, כי מאחר והואשם וזוכה מאותן האשמות שיוחסו ליתר בעלי-הדין, שאת הרשעותיהם מבקשים להביא כראיה נגדו, הרי הוא כבר ניקה עצמו מאותן האשמות. למעשה, הוא טוען למעמד עדיף על זה של בעל-דין "זר", כגון הנתבעת מס' 7, שכן הוא כבר הצליח, לכאורה, להדוף את הטענות הללו בהזדמנות קודמת. אין לקבל טענה זו. ראשית, זיכוי במשפט פלילי אפשר שיהיה לאחר שהנאשם הצליח לעורר ספק סביר בדבר אשמתו. לעומת זאת, כדי להדוף את ראיותיו של תובע במשפט אזרחי, יהא על הנאשם להראות ספק רב יותר מזה שנדרש ממנו להגנתו במשפט הפלילי. שנית, כטענתה הנכונה של התובעת, הנתבע מס' 5מבקש, למעשה, באמצעות פסק הזיכוי שלו, לסתור את הראיות העלולות לבוא נגדו מתוך פסקי הדין המרשיעים את יתר הנתבעים. אומנם, זו זכותו, שכן ביחס לאותם
בעלי דין הלא הוא בעל-הדין ה"זר", ולכן אינו מוגבל בהבאת ראיות לסתור,
כאמור בסעיף 42ג לפקודה. אולם, אם ברצונו לסתור ראיות אלה, לא די באמירה סתמית "זוכיתי", שכן בכך בית המשפט לא יוכל לדעת מאילו האשמות ומאילו מימצאים הצליח להתנער. אפשר שזוכה מכיוון שכתב האישום נגדו לא גילה כל עבירה, ואפשר שזוכה על קצה חודו של ספק סביר. והלא, יש הבדל בין השניים, כראיה לסתור ממצאים העלולים לבוא נגדו מתוך פסקי הדין המרשיעים של הנתבעים האחרים.
לפיכך, כלפי הנתבע מס' 5יהוו פסקי הדין המרשיעים את יתר הנתבעים ראיות לכאורה. אם ירצה לטעון כי זוכה, ובכך לסתור את המימצאים שבאותן הרשעות
הנוגעות אליו, זכותו לעשות כן, אולם לא יכול להישען על פסק הזיכוי שלו
מבלי להציגו כראיה בפני בית המשפט.


.5הנתבעת מס' 7מבקשת שנאבחן בין שלושה סוגים של בעלי דין:ב סוג ראשון כולל את המורשע, חליפו ומי שחב בחובו הפסוק של המורשע, אותם מגביל סעיף 42ג לפקודה בקבלת אישור בית-המשפט להבאת ראיות לסתור את פסק הדין המרשיע; סוג שני כולל את "מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע", אשר אינו נזכר בסעיף 42ג לפקודה, ומכאן שאינו מוגבל בהבאת ראיות לסתור את פסק הדין המרשיע. בעלי הדין מהסוג הראשון והשני נזכרים בסעיף 42א, כלומר - היותם בעלי דין בהליך האזרחי מאפשר הבאת פסק הדין המרשיע כראיה. הסוג השלישי כולל את בעלי הדין שאינם אחראים אף כתוצאה מאחריותו של המורשע. סוג זה אינו ניזכר בסעיף 42א לפקודה. מכאן, חותרת הנתבעת מס' 7למסקנה, כי לגבי סוג זה של בעלי-דין, פסק הדין המרשיע לא יוכל להוות ראיה כלל.
נראה לי, שטיעונה של הנתבעת מס' 7מבוססת על כך, שבסעיף 42א לפקודה לא נזכר בעל דין שאחריותו אף אינה נובעת מאחריותו של המורשע. התשובה לכך היא זו:ו במניעת המורשע מהבאת ראיות לסתור מונח השיקול של מניעת גביית כפל ראיות. ההנחה היא, שהמורשע הביא את ראיותיו במסגרת ההליך הפלילי. הנחה זו ניתנת לסתירה, ואם ישתכנע בכך בית-המשפט, המורשע יקבל רשות להביא ראיות. בהמליצה לקבוע דין דומה לחליף ולזה החב עימו בחוב פסוק, יצאה הוועדה מן ההנחה, שאלה יצטרפו, בדרך כלל, אל הנאשם בהליך הפלילי, ולעיתים אף ינהלו את משפטו, מתוך זה שאילו יורשע הם יתחייבו יחד עימו בתשלום (בע' 20-21). גם זו הנחה שניתנת לסתירה, ובעקבות זאת - ניתן לקבל מבית המשפט את הרשות להביא ראיות. בנוגע למי שאחריותו נובעת מאחריותו של המורשע המצב שונה. בדרך כלל, הוא אינו מצטרף להגנת הנאשם בהליך הפלילי, משום שלמרות העובדה שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, חבותו אינה מתגבשת מיידית רק משום שנקבעה אחריותו של המורשע. לדוגמה, מעביד האחראי באחריות שילוחית, העובדה שהעובד נמצא אחראי בנזיקין אינה הופכת את המעביד לאחראי באופן מיידי. לכן, ההנחה לגביו הפוכה מזו שלגבי חליפו של המורשע או לגבי מי שחב עימו בחוב פסוק, ומכאן - ההבחנה ביניהם. הבחנה זו אינה נעוצה בכך שפסק-הדי המרשיע "פחות נכון" לגבי מי שאחריותו רק נובעת מאחריות המורשע, אך אינו חליפו. ההבחנה נובעת אך ורק מן הטעם, שלו לא היתה הזדמנות להביא את ראיותיו בהליך הפלילי. כך, גם ביחס ל"זר הגמור", כלשונה של הנתבעת מס' 7בסיכומיה:נ פסק הדין המרשיע נכון גם לגביו, ועל כן מהווה גם כלפיו ראיה לכאורה. תכונה זו אינה מושפעת מזהות הצדדים להליך הפלילי, ולכן פסק הדין המרשיע משמש ראיה גם כנגד "זר גמור". עם זאת, ניתנת לבעל-הדין הזר רשות מלאה לסתור את ממצאיו של פסק הדין הפלילי, שכן לא היתה לו הזדמנות לעשות זאת במסגרת ההליך הפלילי.


.6על כן, אני מתיר את הבאת פסקי הדין המרשיעים את הנתבעים מס' 1- 4ומס' 6

כראיות לכאורה כלפי הנתבע מס' 5וכלפי הנתבעת מס' .7לנתבעים אלה ניתנת רשות להביא כל ראיה רלוונטית לסתור את המימצאים העובדתיים או את מסקנות הדין הקבועים בפסקי דין מרשיעים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. רישום פלילי של עד

  2. ביטול עבירה פלילית

  3. ספק סביר במשפט הפלילי

  4. עיוות דין בהליך הפלילי

  5. הימנעות מהרשעה פלילית

  6. נהיגה בקלות ראש פלילי

  7. פיצויים על זיכוי פלילי

  8. אשפוז כפוי פלילי

  9. הסתרת עבר פלילי של עובד

  10. תשלום הוצאות הליך פלילי

  11. שיהוי בשמיעת משפט פלילי

  12. סעיף 158 לחוק סדר הפלילי

  13. סירוב להעיד במשפט פלילי

  14. האשמת עובד בעבירה פלילית

  15. ביטול חוזה בגלל עבר פלילי

  16. קנס פלילי בבית משפט אזרחי

  17. בדיקת מסוכנות - עבר פלילי

  18. עצימת עיניים במשפט הפלילי

  19. פסק דין פלילי במשפט אזרחי

  20. זיוף קילומטראז עבירה פלילית

  21. אחריות פלילית - ייצור מזון מקולקל

  22. הליך פלילי נגד רופא שיניים

  23. פיצוי על טעות ברישום פלילי

  24. אחריות פלילית אורגנים בתאגיד

  25. עדות נגד הגרוש המשפט הפלילי

  26. הצגת עבר פלילי בהליך משמעתי

  27. ייפוי כוח מוגבל בהליך פלילי

  28. עיון בתיק רפואי בהליך פלילי

  29. סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי

  30. סעיף 77 לחוק סדר הדין הפלילי

  31. סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי

  32. סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי

  33. סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי

  34. פיטורים עקב חשד לעבירה פלילית

  35. הארכת מועד להגשת ערעור פלילי

  36. אחריות פלילית על תאונת עבודה

  37. שימוש ברישום פלילי במשפט אזרחי

  38. בקשה לקבלת רישום פלילי של עדים

  39. ביטול זיכוי בהליך פלילי בערעור

  40. סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי

  41. הוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי

  42. רשלנות עורך דין שהורשע בפלילים

  43. הכרעות דין סותרות במשפט הפלילי

  44. כיסוי הוצאות הגנה בהליך פלילי

  45. ערעור על החלטה אחרת במשפט פלילי

  46. אך מגישים חוות דעת בתהליך פלילי

  47. אמון הציבור במערכת המשפט הפלילי

  48. סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי

  49. מירוץ ההתיישנות של עבירה פלילית

  50. הימנעות מהרשעת אדם ללא עבר פלילי

  51. ידיעת השופט על עבר פלילי של נאשם

  52. דחיית ערעור פלילי בהעדר התייצבות

  53. העברת תיק מהליך פלילי להליך מנהלי

  54. העברת הדיון לשופט אחר בהליך פלילי

  55. זכות העיון במרשם הפלילי של מתלונן

  56. עונש על מספר רב של עבירות פליליות

  57. ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי

  58. התיישנות תביעת פיצוי על זיכוי פלילי

  59. פסק דין פלילי כראיה בבית הדין למשמעת

  60. בקשה להבאת ראיות לסתור פסק דין פלילי

  61. זיכוי במשפט פלילי כראיה במשפט אזרחי

  62. הרשעה בפלילים עקב אי קיום צו בית משפט

  63. סמכות ועדה מקומית לנהל הליכים פליליים

  64. החזר קנס אזרחי לנישום לאחר הליך פלילי

  65. טיפול גמילה מסמים לנאשם בעבירה פלילית

  66. השפעת עבר פלילי בערעור על חומרת העונש

  67. עתירה נגד החלטה לא לנקוט בהליכים פליליים

  68. אחריות פלילית של דירקטורים על מעשי החברה

  69. שלילת קצבת ביטוח לאומי בגלל עבירה פלילית

  70. פסק דין מרשיע במשפט פלילי כראיה במשפט אזרחי

  71. בקשת הימנעות מהרשעה פלילית בשל נסיבות אישיות

  72. דחיית דיונים במשפט פלילי עקב החלפת עורך דין

  73. האם אפשר לנהל הליך אזרחי במקביל להליך פלילי ?

  74. הפסדי השתכרות בתאונת דרכים לאדם בעל עבר פלילי

  75. עיכוב יציאה מהארץ של נאשם תושב חוץ בהליך פלילי

  76. חשש מהפללה עצמית בהליך אזרחי במקביל להליך פלילי

  77. האם הפרת תנאי שחרור בערובה יכול להוות עילה להעמדה לדין פלילי

  78. בקשה לגילוי חומר חקירה לפי סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי

  79. פיצוי על נזק לרכב בתאונת דרכים על סמך פסק הדין פלילי המרשיע

  80. סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-199

  81. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון