בית המשפט ציין כי במקרה זה נראה כי מנסח חוזה השכירות ,שהוא "חוזה אחיד" שנוסח על ידי התובעת ביקש להוסיף על זכויות התובעת בהפרת החוזה אולם מתוך עודף תשוקה נראה כי הצליח לכתוב את החוזה כך שדווקא שוכרי כלי הרכב יצאו נשכרים במקרה זה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוזה אחיד השכרת רכב: התובעת, על גלגוליה השונים, היא חברה שעיסוקה, לצורך העניין, בהשכרת כלי רכב והשכירה 19 כלי רכב לחברה, אשר זכויותיה וחבויותיה הומחו לחברת מנעולי ירדני בע"מ [ להלן: "החברה" ] כפי ההסכמים ב' ו ג' לתצהיר עובדת התובעת הגב' אריאלה לבנטר [ להלן: "אריאלה" ] וכפי המוסכם על הנתבע כאמור בסעיפים 2 ו 4 לתצהירו [ להלן יקרא נספח ב' הנ"ל - "חוזה השכירות" ]. הנתבע ערב כלפי התובעת לחובות החברה, עד לסכום של -.192,000 ₪ כפי כתב הערבות נספח ד' לתצהיר אריאלה וכפי הודאתו בסעיפים הנ"ל לתצהירו. המחלוקת בדבר כמות כלי הרכב שהושכרה לחברה מצאה פתרונה בהצהרת ב"כ התובעת לפיה מדובר ב 19 כלי רכב [ עמ' 8 לפרוטוקול שורה 2 ], שחלקם הוחזרו בהסכמה לתובעת עובר למינוי מפרק זמני לחברה, כפי שלהלן; עיקר המחלוקת נוגעת לעניינם של 13 כלי רכב נוספים. ביום 7.9.05 מונה לחברה מפרק זמני [ להלן: "המפרק" ] וראה לעניין זה מכתב המפרק מיום 11.9.05 נספח טז' לתצהיר אריאלה וכן ראה סעיפים 11, 13 לתצהיר הנתבע. החל מעת מינויו, החל המפרק להחזיר לתובעת את כלי הרכב שהיו מושכרים על ידיה לחברה, כאמור 13 במספר, ובמהלך של כ 5 שבועות לאחר מכן הוחזרו לתובעת כל כלי הרכב שהיו מושכרים לחברה על ידי התובעת, קודם למועדי תום השכירות שלפי חוזה השכירות; כל תקופת שכירות הייתה אמורה להיות בת 36 חודשים החל ממועד מסירת כל מכונית לחברה [ סעיף 5 לחוזה השכירות ] ראש התביעה הראשוני של התובעת הוא בגין הפרתו היסודית של חוזה השכירות על ידי החברה ותוצאה מכך דרישה לתשלום פיצויים קבועים ומוערכים מראש בשיעור של 6 חודשי שכירות לכל כלי רכב [ היינו 13 כלי רכב - ראה פסקה ראשונה לפרק ב' לסיכומי התובעת ] כאשר החיוב בפיצוי המוסכם נסמך לכאורה על הוראות 17.7 לחוזה השכירות. הרבה התלבטה התובעת בשאלה מה הייתה לכאורה אותה הפרה יסודית של חוזה השכירות עליה היא סומכת את ראש תביעתה הנ"ל [ ראה דיון בעניין זה בעמ' 3, 4 להחלטתי מיום 31.10.06 ] ובסופו של דבר בחרה התובעת לטעון כי הפרת החוזה, אשר בגינה היא תובעת את הפיצוי האמור, היא בהחזרת כלי הרכב על ידי המפרק, כאמור במכתביו הנ"ל, בטרם הושלמה תקופת השכירות של 13 כלי הרכב, כפי המפורט בכותרת ובתוכן פרק ב' של סיכומי טענות התובעת. הרבה שאלות מתעוררת באשר לראש תביעתה זה של התובעת: האם הייתה בהחזרת כלי הרכב משום הפרה כלשהי לאור הוראות סעיף 14 לחוזה השכירות, או אולי הוחזרו כלי הרכב בהתאם להסכמה שהגיע הנתבע עם התובעת כאמור במייל נספח ב' לתצהירו; האם חלה ערבות הנתבע גם על הפרה של חוזה השכירות בעת ניהול החברה על ידי המפרק ? האם יש לקזז מדמי ההפרה את הפיקדונות שהופקדו לתשלום דמי השכירות הסופיים של כלי הרכב בהתאם לחוזה השכירות ואם כן האם במלואם או חלקם לאור האמור במייל נספח ב' הנ"ל; לא כל השאלות הנ"ל קשות תשובה אולם אין צורך לדון בהן הואיל וכלל לא קמה עילת תביעה לתשלום הפיצויים הנ"ל כפי שיובהר להלן, גם אם אצא מתוך הנחה שאכן הופר חוזה השכירות בהפרה יסודית כאמור וכנטען. משמופר חוזה בהפרה יסודית, רשאי הנפגע לבטל את החוזה ובנוסף לכך לתבוע פיצוי המגיע לו, בין פיצוי מוכח ובין פיצוי מוסכם [ סעיפים 2, 7(א) ו 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חזה), תש"ל - 1970 (להלן: "חוק התרופות"); ג'שלו ו י'אדר "דיני חוזים - התרופות", עמ'71, 72 פיסקאות 3.01 - 3.02 ]. במקרה זה נראה כי מנסח חוזה השכירות ,שהוא "חוזה אחיד" שנוסח על ידי התובעת ביקש להוסיף על זכויות התובעת בהפרת החוזה אולם מתוך עודף תשוקה נראה כי הצליח לכתוב את החוזה כך שדווקא שוכרי כלי הרכב יצאו נשכרים במקרה זה. במה הדברים אמורים: לפי סעיף 17.7.1 לחוזה השכירות, "...בוטל החוזה על ידי הנפגע, מחמת הפרתו של החוזה הפרה יסודית על ידי הצד המפר, יהא הצד המפר חייב לשלם לצד הנפגע...פיצוי מוסכם ....וגו'" [ הדגשה שלי - צ..כ ]. הנה כי כן, זכות הנפגע לפיצוי אינה קשורה רק להפרתו של החוזה בהפרה יסודית אלא שנסח החוזה קשר אותה ישירות לביטול החוזה; לאמור, בעוד לפי חוק התרופות זכאי הנפגע לסעד של ביטול החוזה וסעד של פיצוי ללא תלות ביניהם, קשר חוזה השכירות את סעד הפיצוי בסעד הביטול באופן שהביטול הוא תנאי מוקדם לפיצוי; כידוע, אין מניעה שהצדדים לחוזה יתנו על התרופות שלפי הדין [ ג. שלו ו י' אדר, שם עמ' 92 - 94 פיסקאות 3.24 - 3.27 ]. לא מצאת שמץ ראיה או טיעון לכך שחוזה השכירות בוטל על ידי התובעת עקב הפרתו הנטענת על ידי החברה ומכאן שלא קמה לתובעת זכות לפיצוי המוסכם ואין צורך לדון בשאר הטענות הקשורות בעילה זו. טענות התובעת לפיהן החזרת כלי הרכב על ידי המפרק הן בגדר ביטול החוזה, אינן ראויות לדיון ממשי; לא ייתכן שאותו מעשה יהווה גם הפרה של החוזה, וגם ביטול החוזה שנעשה כדין; זאת ועוד אפילו לשון החוזה מצביעה על כך שאותו ביטול המקנה זכות פיצוי הוא ביטול שנעשה על ידי הנפגע ולא על ידי המפר. גם עניינו של ראש התביעה השני לא שפר. ראש תביעה זה עניינו הוא בתשלומים שונים שחייבת החברה לתובעת . מתוך הסכום הכולל בראש תביעה זה, עיקר הסכום נוגע לתשלומים הנדרשים בגין "חריגה בקילומטרים", סכום בסך כולל של -.105,121.17 ₪ [ להלן: "סכום החריגה" ]. יוסבר: לעניין כל כלי רכב שהושכר על ידי התובעת לחברה, נקבע מספר הקילומטרים השנתי שאין תשלום בגינו והתמורה בגין מרחקי נסיעה אלו כלולה בדמי השכירות. באשר לחריגה משיעורים אלה, נקבעו סכומי תשלום לכל ק"מ, שמעבר לשיעור השנתי והם סכומי החריגה [ ראה לדוגמה: נספח טו'4 לתצהיר אריאלה ]. לטעמי, לא הוכח כראוי סכום החריגה, והדבר מפתיע אם לא יותר מכך, כאשר מדובר בחברה ציבורית. מקובל על אריאלה כי המדובר בעיקר בחריגות שהסתיימו בחודש ספטמבר 2005, עם מינוי המפרק אך התובעת לא חייבה את החברה במועד וביצעה זאת בפועל רק בינואר 2007 [ עדות אריאלה בעמ' 2 לפרוטוקול שורות 3, 4; ראה כרטיס תנועות כספים ממערכת החשבונות של התובעת, נספח ג' לתצהיר הנתבע, שאינו כולל חיוב כאמור ולעומתו כרטיס ממועד מאוחר יותר נספח טו' 15 לתצהיר אריאלה הכולל את החיוב הנ"ל (להלן: "כרטיס אריאלה") ]; עניין זה מעלה מספר תמיהות באשר לחיובים וסכומיהם: לפי מכתב חשב התובעת, מוצג במ/3, בשנת 2005 הופרשו בדוחות הכספיים של התובעת סכומים בסך של -.62,340 ₪ בגין חובות מסופקים של החברה; מספר זה אינו תואם את סכומי החיוב של החברה בנספח ג' לתצהיר הנתבע ו/או בכרטיס אריאלה, שעמדו נכון ליום 29.12.05 על סכום של 74,569.15 ₪ [ הערת בית המשפט: מספר מוצגים סומנו באותו סימון בשני מועדים, במועד הדיון בבקשת הרשות להתגונן ובמועד שמיעת הראיות; הסימונים בפסק דין זה מתייחסים למוצגים שהוגשו בשלב שמיעת הראיות ] לפי אותו מכתב חשב, היה שיעור החובות המסופקים של התובעת הנוגעים לחברה עומדים ליום הדוחות הכספיים לשנת 2007 על סכום של -.157,705 ₪, אולם לאחר הוספה של 105,121.17 ₪ סכומי החריגה לסכום שצוין קודם לכן, היה סכום החוב המסופק לשנת 2007 אמור להיות סך של 167,461.17 ₪ ולא הסכום שכתב החשב במכתבו הנ"ל. איני קובע שלא ניתן להסביר עניינים אלה; אולם, אריאלה לא ידעה להסבירם מחד והחשב לא מסר תצהיר עודות מאידך ועל כן נותרות הסתירות ללא הסבר והראיות נסמכות על עדות יחידה של עד המעוניין בתוצאות המשפט, שגם אילו היה לו [ לה ] מידע מלא, ספק אם היה די בעדותה של אריאלה ללא סיוע, קל וחומר שאין לה מידע מלא והעד הנוגע בדבר לא מסר עדות [ סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 ]. דין התביעה בתת ראש תביעה להדחות על כן. מכאן קצרה הדרך לדחיית התביעה כולה. גם התובעת מאשרת כי קיזזה לטובת הנתבע סכומי פיקדון שכירות מראש שהיו בידיה בסך כולל של -.117,150 ₪ וזאת על ידי הפחתתם מסכום התביעה בגין הפיצוי על הפרת חוזה השכירות. משמצאתי שאין לתובעת עילת תביעה בגין פיצוי כאמור, עומד הסכום הנ"ל לזכות החברה והנתבע לקיזוז מפני יתרת התביעה וסכום זה עולה על יתרת התביעה לאחר שלא קבלתי את אותו חלק של התביעה בנוגע לתשלומי חריגת הקילומטרים. מכל האמור לעיל דין התביעה להידחות. בנסיבותיה אני קובע שכל צד יישא בהוצאותיו. חוזהרכבשכירותהשכרת רכבחוזה אחיד