המקור הנורמטיבי לסמכותו של בית המשפט להורות על חילוט עירבון, מצוי בהוראת תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, כדלקמן: "פקע הצו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאיליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין, חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם." בית המשפט העליון שב והדגיש הצורך בהוכחת קיומו של נזק. על דרישת הוכחתו, ולו באופן לכאורי, של נזק, ניתן ללמוד אף מדברי ההסבר לתקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 6) בקובעם כי: "התקנות אינן מאפשרות לחלט עירבון מבלי שנגרם כל נזק, שהרי משמעות הדבר הינה ענישת התובע במסווה של פיצויים. יחד עם זאת, על מנת למנוע התארכות וסרבול ההליך ולהבטיח את יעילות ההרתעה והגביה המהירה, נקבע כי חילוט העירבון לא יהיה מותנה בהוכחת גובה הנזק". לסיכום, על המבקש לחלט עירבון לפי תקנה 371, להציג ראיות והוכחות, המבססות קיומו של נזק, להבדיל משיעורו.ערבוןחילוט