יורש יחיד בצוואה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יורש יחיד בצוואה: השופט א' ברק: המנוח ז"ל (להלן - המנוח) נפטר ביום .4.1.76בנו, דורון (להלן - דורון), ביקש צו לקיום צוואה, עליה חתם המנוח ביום .2.2.75לבקשה זו התנגדו עוזי (להלן - עוזי), בנו של המנוח, וכן נכדיו של המנוח, נעמה (להלן - נעמה) ועמירם (להלן - עמירם), ילדיו של גדעון ז"ל (להלן - גדעון), בנו של המנוח, אשר נפטר לפניו. נעמה ועמירם היו מיוצגים על-ידי אמם, שולמית (להלן - שולמית). בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' שילה) החליט לקיים את הצוואה. על כך מערערת שולמית בשם ילדיה (ע"א 851/79) ועוזי (ע"א 160/80). החלטנו לשמוע את שני הערעורים במאוחד. .2בתחילת שנות השבעים התערער מצבו הגופני והנפשי של המנוח. נראה שתרמו לכך שני אסונות, אשר פקדו אותו, והם, מות בנו גדעון ז"ל ופטירת אשתו. המנוח החל שותה לשכרה, והזניח את עצמו. היחסים בין המנוח לבין עוזי הורעו, והמנוח האשים את עוזי בכך שהוא היכה אותו וגרם נזק לדירתו. בצוואה, שעשה המנוח ביום 12.10.70, הדיר את עוזי מהירושה, והתבטא כלפיו בחריפות. עם זאת הורה, כי בניו של עוזי יירשו את חלקו. בצוואה שנייה, שעשה המנוח ביום 8.11.71, הדיר גם את בניו של עוזי מהירושה. בשתי הצוואות האמורות זכו הן בניו של גדעון ז"ל והן דורון לחלקים בירושה. .3ביום 1.3.73אושפז המנוח בבית החולים הפסיכיאטרי גהה. עם קבלתו אובחנו אצלו "הפרעות קשות בהתמצאות במקום, בזמן ובנסיבות, בחרדה ואי שקט, לעיתים דיבור לא לענין בגלל המצב הבילבולי. הזיכרון הרחוק שמור, הזיכרון הקרוב פגוע". ביום 30.3.73שוחרר המנוח מבית החולים, ובסיכום המחלה נקבע, כי אצל המנוח קיים "תהליך דמנטיבי ארטרוסקלרוטי מתקדם אצל זקן בן 75עם הפרעות בהתמצאות מצבי בילבול ולאביליות אמוציונלית". עם שחרורו חזר המנוח לביתו. הגב' דביטש, עובדת לשכת השיקום של משרד הביטחון, אשר טיפלה בענייני המנוח על-פי זכויותיו כאב שכול, ביקרה, אותו בסמוך לשובו הביתה ומצאה אותו שיכור, כשהוא במצב של תת-תזונה ותת-דיור. .4ביום 10.5.73הוכנס המנוח לבית-אבות "בעת השלושה". בבית-אבות זה שלוש מחלקות: מחלקה לעצמאיים, מחלקה לתשושים (הזקוקים לעזרה חלקית) ומחלקה סיעודית (לאנשים הזקוקים לעזרה מלאה). המנוח הוכנס למחלקת התשושים. בעת שהותו בבית האבות נבדק המנוח פעמים מספר על-ידי רופאי המוסד. אחת הבדיקות נערכה ב-13.8.74, ולאחריה כתב הרופא הבודק, ד"ר דלוש, כי המנוח "מדבר עם הבנה והוא אחראי עבור מעשיו ומסוגל לחתום על מסמכים". בעדותו בבית המשפט הוסיף ד"ר דלוש, כי המנוח היה מסוגל אותה עת לחתום על צוואה. לדעתו, היה המנוח נתון ב"מצבי בילבול חולפים, זאת אומרת לעתים הוא בענינים לעתים הוא לא בענינים". ד"ר דלוש הוסיף בעדותו, כי מחלתו של המנוח לא ניתנה לריפוי, אך "יש אפשרות להקלה זמנית". אותה עת היו למנוח הפרעות בראייה ושמיעה, והוא סבל מסרטן העור. .5בעת שהותו בבית האבות ביקר אצל המנוח בנו דורון בקביעות. כמו כן ביקרו אותו שולמית וילדיה. עוזי ביקר רק פעמים ספורות, שכן המנוח גירש אותו, ועוזי לא ראה טעם לחזור ולבקרו. נאה כי גם כלפי שולמית חל שינוי ביחסו של המנוח, שכן בשלב מסוים, כנראה בתחילת 1975, גירש המנוח גם את שולמית, והיא לא חזרה עוד לבקרו. ביום 2.2.75עשה המנוח צוואה שלישית, בה הדיר הלכה למעשה את כל יורשיו מנכסיו, למעט בנו דורון, לו נמסר הרכוש כולו. קיומה של צוואה זו הוא העומד במרכז הסכסוך שלפנינו. .6לאחר עשיית הצוואה השלישית והאחרונה המשיך המנוח לשהות במחלקת התשושים, ביום 8.6.75הועבר למחלקה הסיעודית. בבדיקה, שנערכה באותה תקופה (יוני 1975), מצא ד"ר דלוש, כי המנוח הוא במצב של "חולשה טריה". ב- 6.7.75כתב ד"ר דלוש, שאין למנוח "רגישות", וכי הוא "אינו מדבר אך מבין". באוקטובר 1975כתב ד"ר דלוש, כי יש למנוח "סרטן מפושט ואז יש לו מצבים רוחניים". ביום 4.1.76נפטר המנוח. .7דורון ביקש לקיים את צוואתו האחרונה של המנוח. בנימוקי התנגדותם העלו עוזי ושולמית ארבעה נימוקים עיקריים: (א) המנוח לא ידע להבחין בטיב הצוואה, שעה שחתם עליה; (ב) דורון הפעיל על המנוח השפעה בלתי הוגנת; (ג) המנוח לא הצהיר, שעה שחתם על הצוואה, שזו צוואתו, ועדי הצוואה לא אישרו בו במעמד, כי המנוח הצהיר כאמור; (ד) דורון נטל חלק בעריכת הצוואה. הערכאה הראשונה דחתה נימוקים אלה, והמערערים חזרו עליהם לפנינו. נדון בהם אחד לאחד בנפרד. המצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה .8טענתם הראשונה של המערערים היא, כי בשל מצבו הנפשי והגופני של המנוח הוא לא הבחין, בשעת עריכת הצוואה, בטיבה של זו. כידוע, הכלל הוא, כי כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו, וכל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק-דין של בית-משפט (סעיפים 1ו- 2לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962). מכאן, שכל אדם כשר לעשות צוואה, אלא אם כשרות זו נשללה ממנו כדין. חוק הירושה, תשכ"ה-1965, (להלן חוק הירושה) שולל את הכשרות המשפטית לעשות צוואה במקרים מספר, כאמור בסעיף 26לחוק הירושה, הקובע: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה". בעניין שלפנינו המנוח היה בגיר, שלא הוכרז כפסול דין, אך הטענה היא, כי המנוח "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה". .9הגבלת כשרות זו, הנובעת מחוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה, אין עניינה בסטטוס של המצווה אלא במצבו הנפשי והגופני בשעת עריכת הצוואה. סטטוס של קטינות או פסלות מביא לבטלות הצוואה, גם אם הקטין או פסול הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה. ואילו בענייננו הצוואה תהא בטלה, רק אם יוכח - בעדות רפואית או אחרת - כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו (ראה: ע"א 190/68 [1]). חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. על כן תקפה צוואה, שנעשתה בתקופה, שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב (lucidum intervalum) (ראה: הצעת חוק הירושה (משרד המשפטים, תשי"ב) 75). .10"לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעתו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו (ראה: ע"א 88/53 [2]; rd 3,london) williams, law relating to wills) .w.j) 160( 1967,. Edהמשקל, שיינתן לשיקולים אלה ואחרים, הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. .11על רקע עקרונות אלה יש לבחון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו. כפי שראינו, יש בחומר הרפואי כדי להצביע על מצבו של המנוח, לפני שערך את הצוואה (בעיקר במרס 1973וב-13.8.74) ועל מצבו זמן מה לאחר שערך אותה, ולאחר שעבר למחלקה הסיעודית. חומר רפואי זה אינו נותן תמונה ברורה על מצבו של המנוח, שעה שערך את הצוואה. אך היו לפני הערכאה הראשונה מספר עדויות באשר למצבו של המנוח בשעה זו. העידה מלכה יבלון, שהיא אחות אחראית על מחלקת התשושים, בה שהה המנוח בעת עריכת הצוואה. היא הכירה את המנוח מאז .1975בתצהיר, שהגישה לבית המשפט, ציינה הגברת יבלון - אשר הייתה גם עדת קיום לצוואתו של המנוח - כי בתוקף תפקידה כאחות אחראית היא בדקה את תיקו הרפואי של המנוח, בטרם חתם על צוואתו, ורק לאחר ששוכנעה, שהמנוח כשיר מבחינה בריאותית לחתום על הצוואה, הסכימה לשמש כעדה לצוואה. בעדותה בבית המשפט - שהייתה מהימנה על הערכאה הראשונה - הוסיפה גב' יבלון, כי עד ליום, שבו עזב המנוח את מחלקת התשושים, הוא היה צלול בדעתו. בדעה דומה היה הנוטריון הציבורי, אשר בפניו חתם המנוח על ייפוי כוח, ביום שחתם על הצוואה. הנוטריון העיד, כי "לאור העובדה שאימתתי את חתימתו, לפי דעתי הוא היה בצלילות דעת, אחרת לא הייתי מאמת את המסמך". נראה לי, כי יש בראיות אלה כדי להצביע באופן פוזיטיבי על כך כי המנוח היה במצב נפשי ופיזי, שאיפשר לו להיות מודע לכך שהוא עורך צוואה. כפי שנראה (ראה פיסקה 17להלן), העיד דורון, כי היה זה המנוח עצמו, שמסר לו את פרטי הצוואה מבחינת הנכסים והיורשים, וביקש ממנו לפנות לעורך-דין לשם העלאת הדברים על הכתב בדרך ראויה. עדות זו, שנמצאה מהימנה על-ידי הערכאה הראשונה, מתיישבת יפה עם מצבו הנפשי והגופני האמור של המנוח, ויש בה כדי להשלים את התמונה הכוללת, לפיה ידע המנוח להבחין, בעת חתימתו על הצוואה, בטיבה של זו. הטרידה אותי השאלה, אם המנוח היה מודע לעובדה, כי בצוואתו הוא מדיר מנכסיו לא רק את עוזי ובניו (דבר שכבר נעשה בצוואתו הקודמת) אלא גם את בניו של גדעון ז"ל, בנו האהוב. נראה לי, כי אין לנו כל יסוד להניח, כי המנוח לא היה ער לעובדה זו. מחומר הראיות עולה, כי שולמית ובניה ביקרו אמנם את המנוח, אך מתחילת 1975, בעת שהמנוח גירש את שולמית, הם חדלו מביקורים אלה. התנהגות זו של המנוח היא ללא ספק יוצאת דופן ומוזרה, אך יש בה כדי להסביר את העובדה, כי נתגבשה דעתו ; של המנוח להדיר את כל יורשיו פרט לבנו דורון, אשר, על-פי הראיות, דאג לאביו וביקר אותו בבית האבות. אין לנו עניין כאן לא בתבונה ובסבירות של מעשי המנוח אף לא במידת ההומאניות שבהם. השאלה היחידה, הניצבת לפנינו, היא, אם יש בהתנהגותו הכוללת של המנוח בשעת החתימה על הצוואה כדי להצביע על כך כי הוא ידע להבחין בטיבה של צוואה. על שאלה זו נענה בחיוב. השפעה בלתי הוגנת. .12טענתם השנייה של המערערים היא, כי בשעת עריכת הצוואה היה נתון המנוח להשפעתו הבלתי הוגנת של דורון. רק בדרך זו ניתן להסביר, לטענתם, את העובדה, שהמנוח ביטל את צוואתו הקודמת, והדיר לחלוטין מירושתו לא רק את בנו עוזי, עמו הייתה לו מחלוקת קשה, אלא גם את בניו של בנו גדעון ז"ל. לטענת המערערים, היה מצבו הנפשי והגופני של המנוח כזה, שהשפעתו הבלתי הוגנת של דורון היא שהביאה לידי ביטול הצוואה הקודמת ועריכתה של הצוואה החדשה. הערכאה הראשונה נתנה דעתה לשאלה זו, והגיעה למסקנה, כי "אין כל ראיה על עובדות מסוימות היכולות להחשב כבסיס לקיומה של השפעה בלתי הוגנת". לכך אני מסכים. אמת הדבר, דורון היה קרוב לאבי והיה בא לבקרו לעתים קרובות, וייתכן אף שהייתה לדורון השפעה על אביו, אך אין כל הוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. בהיותו בבית האבות היה המנוח נתון, בוודאי, להשפעות שונות, ואין כל ראיה, שהיה זה דוקא דורון, שהשפיע עליו באופן בלתי הוגן. עצם העובדה, שדורון הוא היורש היחיד, אין בה כדי ליצור הנחה עובדתית, כי הוא הפעיל השפעה בלתי הוגנת. מתקבל מאוד על הדעת, כי הצוואה שיקפה את הכרת התודה של המנוח לבנו דורון. הכרת תודה אינה מצביעה על השפעה בלתי הוגנת. פגמים בצורת הצוואה .13המנוח חתם על הצוואה ביום .2.2.75החתימה נערכה בחדר המרפאה שבבית האבות. עדי הצוואה היו הגב' מלכה יבלון ומר מוטי אביטן. כן נכח במקום דורון. הגברת יבלון קראה את הצוואה למנוח. בסיימה לקרוא את הצוואה אמר המנוח "שככה הוא רוצה שיהיה כתוב", ושהצוואה היא "בסדר". לאחר מכן חתם המנוח על הצוואה. מתחת לחתימת המנוח אישרו יבלון ואביטן בחתימתם, כי המנוח חתם על הצוואה. .14סעיף 20לחוק הירושה קובע: "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור". עולה מהאמור, שהמצווה צריך להצהיר בפני העדים "שזו צוואתו" ("יסוד עובדתי"), והעדים צריכים לאשר באותו מעמד בחתימת ידם על-פני הצוואה, שהמצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו ("יסוד ראיתי"). בעניין שלפנינו מוכן אני להניח בלא שיהא צורך לפסוק בדבר - כי בדבריו של מצווה, כי ככה הוא רוצה שהצוואה תהיה, וכי הצוואה היא בסדר, הוא מילא את המוטל עליו, להצהיר שזו צוואתו. אמת הדבר, אין זהות בין נוסחת הלשון, בה נוקט חוק הירושה, לבין הביטוי, בו השתמש המצווה, אך נראה לי, כי מה שנדרש אינו זהות בנוסחאות אלא זהות במהות. מצווה האומר, שהצוואה היא "בסדר", וכי היא משקפת את רצונו, מקיים על-ידי כך את הוראות החוק, הדורשות ממנו לציין שזו צוואתו. אך יהא עניין זה כאשר יהא, ודאי הוא, שעדי הצוואה לא עשו את המוטל עליהם, ולא אישרו במעמד החתימה על הצוואה, שהמצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו. נמצא, כי "היסוד הראיתי" חסר בענייננו. על יסוד קיומו של פגם זה התנגדו המערערים לקיום הצוואה. הערכאה הראשונה קבעה, כי מכוח הסמכות, הנתונה לבית המשפט בסעיף 25לחוק הירושה, היא מקיימת את הצוואה על-אף הפגם האמור שנפל בה. על כך מערערים לפנינו. .15חשיבות רבה נודעת למילוי מדויק של ההוראות הפורמליות שבסעיף 20 לחוק הירושה, שכן יש בכך כדי להעמיד את המצווה על רצינות המסמך והמעמד, ויש בכך כדי להבטיח, כי המצווה ייתן דעתו למעשיו, וכי צוואתו תשקף את גמירת דעתו (ע"א 250/70 [3]; ע"א 217/74 [4]). עם זאת, לא כל פגם בצוואה יש בו כדי להביא לבטלותה. המחוקק קבע, כי על פגמים מסוימים ניתן להתגבר, ובלבד שלא יהיה לבית המשפט ספק באמיתות הצוואה. הוראה זו קבועה בסעיף 25לחוק הירושה, הקובע: "לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים 20עד 23או בכשרות העדים". העדר אישור של העדים, כי המצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו ("היסוד הראיתי") הוא מסוג הפגמים, הניתנים לריפוי באמצעותו של סעיף 25לחוק הירושה, שכן זהו פגם "(ב)הליכים המפורטים בסעיף 20" (ראה: 869/75[5], בעמ' 101). הוא הדין בהעדר הצהרת המצווה עצמו כי זו צוואתו ("היסוד העובדתי"). אך עדיין עומדת השאלה, אם יש מקום לעשות שימוש בסמכות, הנתונה לבית המשפט על-פי סעיף 25לחוק הירושה. לשם כך מוטל הנטל על הטוען לקיום הצוואה להראות, כי הצוואה היא אמיתית (ע"א 681/77 [6]). בנטל זה יעמוד הטוען לקיום הצוואה, אם יוכיח, כי הצוואה היא ביטוי לרצונו החופשי של המצווה, וכי היא נעשתה תוך גמירת הדעת וצלילות הדעת הדרושות (ע"א 250/70 [3]; ע"א 130/77 [7]). נטל זה המוטל על הטוען לקיום הצוואה אינו קל כלל ועיקר, "שהרי ענין לנו עם מסמך המוגש מטעם אדם שאינו עוד בחיים וידיעת האמת לאמיתה קבורה יחד עמו" (דברי השופט ברנזון בע"א 564/71 [8], בעמ' 748). עם זאת, אין להכביד את היד יתר על המידה, שכן "קו-היסוד" של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דבר המת" (דברי השופט ח' כהן בע"א 869/75 [5], בעמ' 102). .16בעניין שלפנינו הרים דורון, הטוען לקיום הצוואה, את הנטל המוטל עליו. על מצבו הנפשי והפיזי של המנוח כבר עמדנו, וראינו, כי המנוח ידע להבחין בטיב הצוואה. מתוך ראיות אלה עולה, כי שעה שהצוואה הוקראה למנוח, הוא היה בצלילות הדעת, הנדרשת כדי לגבש גמירת דעת ראויה לעשיית הצוואה. על רקע זה נודעת חשיבות רבה לדברי המנוח, כי "ככה הוא רוצה שיהיה כתוב" וכי הצוואה היא "בסדר". אפילו תאמר, כי אין בכך מילוי נוסחתו של החוק - דבר שאין אני מוכן כלל ועיקר לומר אותו - הרי יש בדברים אלה כדי להראות, כי הצוואה, שהוקראה למנוח, היא צוואת אמת. על-כן אין כל מקום להתערבותנו בהחלטתה של הערכאה הראשונה, אשר הפעילה את שיקול-דעתה על-פי סעיף 25לחוק הירושה, וקיימה את הצוואה על-אף הפגם שנפל בה. הנהנה מהצוואה לקח חלק בעריכתה .17דורון העיד, כי המנוח פנה אליו באחד הימים ומסר לו, כי ברצונו לשנות את צוואתו, ולעשות צוואה חדשה, המזכה את דורון בכל הירושה. המנוח הוסיף וביקש, כי דורון יפנה לעורך-דין, על-מנת שזה יערוך צוואה. דורון פנה לעורך הדין עצמון בירושלים. בין השניים התקיימה שיחה קצרה, שארכה כעשר דקות, בה מסר דורון את פרטי רצונו של המנוח. כעבור שבועיים שב דורון וקיבל טיוטא מודפסת. עורך הדין הצהיר, כי לפי מיטב זכרונו לא התערב דורון בתוכן הצוואה בעת עריכתה. צוואה זו הובאה על-ידי דורון לבית האבות, ושם נחתמה על-ידי המנוח. בעת החתימה נכח דורון במקום. על רקע עובדתי זה באה טענתם האחרונה של המערערים, לפיה לקח דורון חלק בעריכת הצוואה, ועל-כן היא בטלה. הערכאה הראשונה דחתה טענה זו בקבעה, כי לאור העובדה שהמנוח חתם על הצוואה, כפי שהוכנה על-ידי עורך הדין, הרי יש להניח, בהעדר ראיות לסתור, כי דורון העביר במדויק לעורך הדין את הוראות המנוח. בנסיבות אלה אין לומר, כי דורון לקח חלק בעריכת הצוואה. על כך מערערים לפנינו. .18סעיף 35לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה, או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה את בןזוגו של אחד מאלה - בטלה". הוראה זו מבוססת על הגישה, כי אל לו למי שמצפה לטובת הנאה מצוואה ליטול חלק בעריכתה, שכן "בכל יזמה כזאת כרוך חשד של גניבת דעתו של המצווה" (דברי השופט לנדוי בע"א 707/76 [9], בעמ' 554). חשד זה קשה להפריכו "שהרי המוריש אינו בפנינו באופן שיוכל לומר: "'לא כך ציוויתי'". (דברי השופט קיסטר בע"א 576/72 [10] בעמ' 380). עם זאת, ההוראה הרחיקה לכת בקבעה, כי הצוואה בטלה, אם הנהנה נטל חלק בעריכתה, וזאת גם אם ניתן להוכיח, כי הנהנה לא השפיע כל השפעה שלא כדין על המצווה (ע"א 681/77 [6]). המחוקק יצר אפוא מעין הנחה חלוטה, כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה משפיע שלא כדין על המצווה. תוצאה זו קשה היא, שכן היא שוללת כל שיקול-דעת ליתן תוקף לצוואה, מקום שהנסיבות מעידות על כך כי אף שהנהנה נטל חלק בעריכת הצוואה, הוא לא השפיע השפעה שלא כדין על המצווה. מכאן הגישה, כי יש לפרש הוראה זו על דרך הצמצום (ע"א 529/69 [11]). .19הביטוי "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" הוא "ביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על-פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. מטבעו, אין הוא סובל מסמרות קבועים" (ע"א 433/77 [12], בעמ' 780). המבחן הינו, בסופו של דבר, מבחן השכל הישר. על-כן, אם המצווה נפגש עם עורך-דין ומוסר לו הוראותיו, ניתן, לרוב, לגרוס, כי הפעלתנות הקודמת של הנהנה אצל המצווה אין בה משום נטילת חלק בעריכת הצוואה, שכן שיקול-דעתו העצמאי של עורך הדין והקשר הישיר, שנוצר בינו לבין המצווה, יש בהם כדי לנתק את הקשר בין אירועי העבר לבין פעולתו של עורך הדין, ויש בהם כדי ליצור התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה. לא כן כאשר המצווה לא נפגש כלל עם עורך הדין, והנהנה עצמו והוא בלבד מהווה את החוליה, המקשרת בן המצווה לבין עורך הדין. בנסיבות אלה אין לומר תמיד, כי ניתן לראות בפעולתו של עורך הדין משום התחלה חדשה, שיש בה כדי למחוק את רישומי פעלתנותו הקודמת של הנהנה אצל המצווה. על-כן ניתן לגרוס כי במקרה הראשון פעולתו של עורך הדין היא תחילתה של עריכת הצוואה, ואילו במקרה השני עשויה פעולתו של עורך הדין להיות סיומו של תהליך, שראשיתו או המשכו בפעולתו של הנהנה כלפי המצווה. אם פעילות זו יש בה משום נטילת חלק בעריכת הצוואה - כגון שהנהנה הכתיב הצוואה למצווה - יש בכך כדי להביא לביטולה של הצוואה, חרף השתתפותו המאוחרת של עורך הדין (ע"א 433/77 [12] הנזכר). גם בעניין זה אין לקבוע מסמרות, והכול תלוי בנסיבות העניין. אכן, לעתים עשוי המעבר מהשפעה בלתי הוגנת (שאינה מביאה לבטלות על-פי סעיף 35לחוק הירושה) לנטילת חלק בעריכת הצוואה (המביאה לבטלות על-פי סעיף 35לחוק הירושה) להיות דק ועדין. .20בעניין שלפנינו אנו חיים מפיו של דורון, שתצהירו ועדותו היו מהימנים על הערכאה הראשונה. על-פי דברי דורון באה, היזמה מהמנוח, אשר מסר לדורון את פרטי הצוואה, בלא שדורון נטל חלק כלשהו בגיבוש ההנחיות, שניתנו לעורך הדין. הנחיות אלה הועברו בדייקנות לעורך הדין, בלא שדורון נטל חלק כל שהוא בעריכת הצוואה על-ידי עורך הדין. נמצא כי תפקידו של דורון הצטמצם בפעולת שליחות גרידא, פעולה שהיא טבעית למדי בנסיבות העניין שלפנינו, שכן דורון היה נאמן על אביו, וטבעי שהלה עשה בו שימוש ליצירת קשר עם עורך הדין. בנסיבות אלה אין כל בסיס עובדתי לטענה, כי דורון נטל חלק בעריכת הצוואה. אנו דוחים אפוא אף טענה זו. התוצאה היא, כי אנו דוחים את הערעור. המערערים ישלמו למשיב הוצאות המשפט בסכום כולל של 000, 3שקל. מ"מ הנשיא י' כהן: אני מסכים. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. צוואהירושה