קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כאבי צוואר בעבודה: בפברואר של שנת 1993 החל התובע בעבודתו כפועל בניין, בחברה קבלנית לבניין בשם לירום. כעשרה (10) חודשים לאחר מכן החל התובע לחוש בכאבי גב וצוואר, אותם הוא מייחס לעבודתו, ובייחוד לעובדה שנדרש להרים שקי מלט במשקל עשרות ק"ג.   טיפול רפואי קיבל התובע לראשונה במהלך סוף השבוע של 12.12.93, עת פנה לרופאת המשפחה של קופת החולים.   במאי 1994 דחה המוסד לבטוח לאומי את תביעת התובע לפניו להכיר בכאבי הגב כ"תאונת עבודה". קרוב לארבע (4) שנים לאחר מכן הגיש התובע השגה על כך לבי"ד זה, ומכאן הדיון בהליך הנוכחי.   במשפט ניסה התובע לטעון הן לעניין קיום "אירוע חריג" במהלך עבודתו והן לעניין קיום פגיעה מסוג "מיקרוטראומה". מעדותו הסתבר כי הוא עבד כפועל בניין לכל היותר שמונה (8) חודשים, בדרך כלל כעובד כללי שעזר לטייחים.   בבית הדין נשמעה עדותו של התובע כך:   "בעצם עבדתי בבניין רק 8 חודשים. בבניין יש כל העבודות, כולל נקיון. כשהבנין מוכן אז יש רק כמה ימים שצריך לעבוד בנקיון. אם המעביד אמר שעבדתי רק בנקיון. אני פועל פשוט מה שיש עבודה אני עובד. אני הייתי עוזר לטייחים לעשות הכל. גם מלט גם חול וגם הכל. הייתי עוזר לחרסינה, אני עושה טיט. לקחתי שקי מלט או חול וגם ערבבתי את הטיט. אם עובדים על הגג אני הייתי לוקח שקי מלט לגג ומעלה את זה גם על היד וגם על הגב. לקחתי את זה לבד אין עגלה ואין שם מריצה. בבנין הזה הכל היה ידני. מלט זה 50 קילו שק ואני הרמתי את זה לבד. לפני 6 שנים היה לי יותר כח. לפעמים אני לוקח שני דליים של טיט שזה פחות משקל. זה 30 קילו בלבד. הייתי לוקח גם כמה בלטות בידיים. מלט על הכתפיים. לקחתי על הידיים ועל הכתפיים כל מיני משקלים, זה מה שיש בשק וזה מה שאני לוקח. יום יום עושים הכל. לפעמים הייתי לוקח 100 דליים של חול ביום אחד...". (עמ' 3-4 לפרוטוקול הדיון של יום 22.5.00).   התובע לא הצליח להוכיח "אירוע חריג" בעבודתו, שניתן לקשור אותו עם כאבי הגב מהם הוא סובל. אני מוכן לקבל את העובדה שהתובע החל לחוש בגבו בזמן עבודתו, שכללה נשיאת משאות. אולם, שום אירוע מיוחד לא ארע בזמן העבודה שניתן לקשור אותו לפגימה הרפואית. התובע עסק בעבודתו הרגילה, כשזו באופן רגיל כרוכה במאמצים. המאמצים באו לידי ביטוי בתלונתו של התובע מיום 20/12/93 בדבר ביצוע "עבודה מאומצת" (ת/2).   ב"תעודה ראשונה לנפגעי עבודה" (נ/3), הוזכר במפורש כי בתחילה דיבר התובע על כאבי גב וזכה ל"תעודת מחלה". רק כחודשיים לאחר מכן ביקש התובע "תעודה רפואית ראשונה לנפגעי עבודה". בפברואר 94 טען התובע כי "בזמן לקיחת משא כבד הרגיש כאבים". אולם בתלונה הראשונה על כאבים (נ/2), זו מיום 12.12.93, לא הוזכר הסיפור של הרמת משאות. בחקירה בבית הדין הסביר התובע כי הרים שק מלט ואז הרגיש "כמו פצצה בגב": (עמ' 5, שורה 4 לפרוטוקול הדיון של יום 2.10.00). אולם הוא הודה כי "הייתי רגיל להרים הרבה שקי מלט ביום, עד ליום הארוע". את העובדה שסיפור המקרה לא נרשם ב- נ/2, לא יכול היה התובע להסביר. הוא גם סיפר כי הפסיק לעבוד רק ב- 20.12.93. כלומר, כשמונה ימים לאחר מועד הארוע הנטען (עמ' 6, שורה 1 לפרוטוקול). עם זאת הוכח כי הדיווח על המקרה נרשם כבר ביום 29.12.93 בבדיקתו של התובע אצל נוירולוג (ת/1), ודיבור כללי על "עבודה מאומצת" מופיע כבר ביום 20.12.93 (ת/2).   נציג המעביד הוזמן להעיד. מדובר במר עובדיה גאון, מנהל בחברה הקבלנית אשר העסיקה את התובע. לדברי המעביד התובע עבד ב"עבודות נקיון" ולא בעבודות בניין (עמ' 1, שורה 8, לישיבת ביה"ד מיום 18.6.01). אולם ברור, כי גם "עבודת נקיון" באתר בנייה, הן עבודות בנייה הדורשות מאמץ פיזי. כך גם עולה מעדות עד תביעה נוסף שהובא להעיד (מר שאול יעקב). זה דיבר על כך שהתובע נשא משאות כבדים.   התמונה המצטיירת היא אפוא, של עובד באתר בנייה הנוהג לבצע עבודה פיזית, לרבות המרת משאות כבדים (כמו שקי מלט). העובד אינו חש בכאבים בגב במהלך פעולה מסויימת. אי אפשר לקשור את הפגימה ככזו שבאה בעקבות ארוע תאונתי חד פעמי. עם זאת ראוי היה ליתן הזדמנות לתובע, שתבדק טענתו כי עבודתו בת 8 החודשים באתר הבנייה, גרמה לכאבי הגב מהם הוא סובל היום. כדי לקבוע אם ניתן לראות בכאבי הגב הנוכחיים של התובע כ"תאונת עבודה" כטענתו, המוכחשת ע"י הנתבע, מונה יועץ רפואי מטעם ביה"ד, ד"ר יוסף עאוני שמו. היועץ הרפואי התבקש לחוות דעה האם קיים "קשר סיבתי" בין עבודת התובע במהלך שנת 1993 לבין כאבי הגב שהוא סבל אז, בבחינת תאונה שהיא "מיקרוטראומה" (פגיעות זעירות מצטברות). ד"ר עאוני נתן חוות דעת שהוגשה לביה"ד ביום 10.3.03. דעתו של היועץ הרפואי מטעם ביה"ד היא חד-משמעית. לפיה "אין סבירות שקיים קשר סיבתי בין הפגימות הרפואיות ... לבין העבודות הפיזיות באתר הבניה במהלך שנת 1993". עם זאת, ד"ר עאוני התבטא כי "תנאי העבודה כפי שפורטו בפרק העובדות יכולים לגרום להחמרת מצב" (סע' 2 לחוות הדעת). לעניין פגיעה מסוג של "מיקרוטראומה" סבר היועץ הרפואי ש"אין ביטוי רנטגני למיקרוטראומה" (סע' 3 לחוות הדעת), ובכל מקרה "השפעת העבודה במהלך 1993 היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים" (סע' 4 לחוות הדעת). חרף עמדתו הפסקנית של היועץ הרפואי מטעם ביה"ד, ב"כ התובע עו"ד ליברמן לא אמר נואש והפנה "שאלות הבהרה" ליועץ הרפואי. אולם בתשובותיו מיום 22.7.03 לא שינה היועץ הרפואי מטעמו, וחזר וקבע חד משמעית ש"אין ביטוי קליני ספציפי למיקרוטראומה". ב"כ התובע לא הרפה, ובכל זאת מנסה לשכנע את ביה"ד בסיכומיו כי לפחות ניתן לקבוע קיומה של "החמרה" במצבו הרפואי של התובע, החמרה שנגרמה עקב עבודתו. אין מנוס מדחיית התביעה. לענין עצם קיומה של פגיעה מסוג "מיקרוטראומה", זו דורשת ראייה רפואית. כלומר, לא די בביצוע עבודה מסוג מסויים על ידי המבוטח. יש להוכיח כי אותה עבודה גרמה ברמה זו או אחרת למצבו הרפואי. הנתבע הצליח להוכיח בעקבות חוות הדעת של המומחה מטעם ביה"ד, אותה החלטתי לאמץ, שלא ניתן לראות בעבודת התובע "גורם" לכאבי הגב מהם הוא סובל. כבר נפסק כי "בתובענות הנוגעות ליישום תורת המיקרוטראומה, חשיבותן של חוות הדעת המקצועיות מטעם מומחים יועצים רפואיים היא רבה" (דברי כב' הנשיא אדלר בדב"ע נה/116-0 ב"ל נ' איטה שטיין, סע' 3 לפס"ד מיום 16.11.00). אין אפוא "עדות רפואית" לקשר כל-שהוא בין עבודת התובע לכאבי הגב מהם הוא סובל. גם אמירתו של היועץ הרפואי הנוגעת לאפשרות שתנאי העבודה גרמו להחמרה או כלשונו "יכולים לגרום", אין בה כדי לסייע לתובע. כבר נפסק כי מדע הרפואה אינו מדע מדוייק. לכן "כאשר חוות הדעת הרפואית נוקטת בלשון של יתכן ולא בלשון חד משמעית, הרי שאין בכך כדי לקבוע קיומו של קשר סיבתי רפואי בין הפגיעה לבין העבודה" (דברי כב' השופטת ליבנה ב- עב"ל 1091/00 שמואל פיבוברוב נ' ב"ל, סע' 7 לפס"ד מיום 10.9.03). מכל האמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה. זכות ערעור: תוך 30 יום.צוואר