בע"א 79/309 שדמי נ' שדמי, פ"ד לד (1), 309 נפסק ע"י כב' השופט שמגר (כתארו אז) כדלקמן (עמ' 312): "הבעל חייב במזונותיה של אשתו כל עוד היא עמו. אולם אם האשה עוזבת את הבית מבלי שיתקיים אחד מן הטעמים שיש בו כדי להצדיק את המעשה האמור אין הבעל חייב עוד במזונותיה. הטעם לכך הוא כמבואר בספרו של ד"ר שרשבסקי, דיני משפחה, מהדורה 2 ע' 127 כי - 'אם היא עוזבת את הבית אין היא יכולה למלא את חובותיה המוטלות עליה כלפיו בתוקף הנישואין ולפיכך אינה יכולה לדרוש ממנו את מזונותיה.' אם עזבה האשה את בית בעלה ואינה חיה עמו, עליה להביא ראיות כי סיבת העזיבה אינה ממנה. מידת ההוכחה הנדרשת מאשה המבקשת להוכיח כי סיבת העזיבה אינה ממנה היא קלה יחסית במשקלה, אך רק משהביאה ראיה כאמור דהיינו רק אם מתברר שעזבה את הבית מחמת טענה שנראית מוצדקת בעיני בית המשפט או בית הדין, חייב הבעל במזונותיה גם בעת העדרה מן הבית." קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מזונות אישה שעזבה את הבית: 1. התובעת הגישה בבית המשפט המחוזי תביעה נגד הנתבע שהוא בעלה, למזונות ולפירוק שיתוף בנכסים, כאשר כוונתה להתגרש ממנו. התביעה הוגשה בתאריך 5.5.96 וסומנה תיק מ.א. 96/845. הנתבע הגיש כתב הגנה ותביעה שכנגד למשמורת של בת קטינה (כבת 15 אז, היום כבת 17) הנתבע טען כי התובעת עזבה את הבית ולכן אינה זכאית למזונות כלל, וכי הוא עצמו כלל אינו מעונין להתגרש. 2. התיק החל להתברר בפני כב' השופט יעקבי-שווילי ביום 15.7.96, ולאחר מכן הועבר לבית משפט זה. בקדם המשפט שהתקיים בפני בתאריך 16.3.97 הביעה התובעת את רצונה להתגרש והדגישה כי פנתה לבית הדין הרבני בתביעת גירושין. הנתבע ציין כי אינו מעונין להתגרש. בשלב קדם המשפט הוחלט לא לפסוק לתובעת מזונות זמניים והוזמן תסקיר של פקידת סעד לסדרי דין. 3. התסקיר הוגש בתאריך 10.8.97 ותמציתו היא כדלקמן: א. התובעת מתגוררת מחוץ לבית, ונוהגת להגיע הביתה לעיתים בסופי שבוע, כאשר הקשר שלה עם ארבעת הילדים (לרבות הקטינה) גרוע. ב. התובעת מעונינת להתגרש ואילו הנתבע מבקש לשקם את התא המשפחתי, תוך קבלת טיפול הולם. ג. קיימת המלצה למשמורת הקטינה אצל האב ולקבלת טיפול ע"י התובעת במקום מגוריה. 4. התיק נקבע לשמיעת ההוכחות בתאריך 23.2.98, ובאותו יום הושגה הסכמה דיונית ולפיה לא ישמעו בתיק זה עדים וב"כ הצדדים יגישו סיכומי טענות בכתב מלווים במסמכים לצורך קבלת פסק דין, וכך נעשה. 5. טוען ב"כ התובעת כדלקמן: א. חיי הנישואין של התובעת היו כחיי שפחה וזוהי הסיבה שהיא עברה להתגורר בירושלים יחד עם אמה הזקנה וגם הגישה תביעה לגירושין לבית הדין הרבני. ב. התובעת זכאית למזונות למשך כשנה מחודש מאי 96 ועד חודש יוני 97, מועד בו חזרה לעבוד. ג. התובעת זכאית להוצאות מדור בסך 400.- דולר לחודש ממועד עזיבתה את הבית מחודש 96/5. (לא צורף חוזה שכירות) ד. התובעת זכאית לתבוע פירוק השיתוף בדירה על ידי מכירתה וחלוקת התמורה בין הצדדים בחלקים שווים. ה. התובעת דורשת חלוקה שווה של שאר הנכסים המשותפים ובכלל זה מכירת מכונית וחלוקת חסכונות, זכויות כספיות ושאר כספים ונכסים. 6. טוען ב"כ הנתבע כדלקמן: א. אין להאמין לגירסת התובעת כי נאלצה לעזוב את הבית עקב "היותה שפחה", שכן אחרת לא ניתן להסביר את חזרתה הביתה מידי סוף שבוע לחיק בעלה, לרבות בילויים וחיי אישות. ב. במעשיה שלה מוכיחה התובעת כי אינה זכאית למזונות. ג. מכח הוראת סעיף 40א' לחוק המקרקעין, אין להורות על פירוק השיתוף בדירה כל עוד לא נמצא לבת הקטינה ולנתבע המחזיק בה הסדר מגורים חליפי. ד. נכסי הצדדים נוהלו כל השנים בנפרד, כפי שמוכח במסמכים וגם הרכב נרכש, בידיעתה של התובעת, מכספים שהיו שייכים לנתבע בלבד. ה. הנתבע מסכים כי הכספים הרשומים על שם שני הזוג בבנק יחולקו בחלקים שווים לפי ערכם ביום עזיבת התובעת את הבית, 15.4.96, ובניכוי סך 10,000.- ש"ח שמשכה התובעת מן החשבון כ3- ימים טרם עזיבתה. 7. לאחר ששקלתי את טענת הצדדים ועיינתי בכל המסמכים המצויים בתיק ביהמ"ש הגעתי את המסקנות הבאות: א. התנהגותה של התובעת היא מוזרה, בלשון המעטה. מחד גיסא החליטה לעזוב את משפחתה ועברה להתגורר בירושלים, כאשר הנימוק הראשוני היה: "נסעתי לירושלים כי הרגשתי שאני רוצה להתאורר" (נספח א' לסיכומי הנתבע). בדבריה בבית המשפט התברר כי עזיבתה של התובעת נבעה מרצונה להתגרש או מדחף אחר לא מוסבר. ב. מעשים כאלה לפי ההלכה מהווים מעשה שלא ייעשה (דין "מורדת") ועלולים לשלול את זכאותה של התובעת למזונות. להלן מספר אסמכתאות: 1. ב"שולחן ערוך", אבן העזר סימן ע', סעיף י"ב נכתב כך: "האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהיא בשכונה יוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חייב לזונה שם אם תבעה מזונות, אבל אם לא תבעה מחלה על מזונות דלשעבר". 2. בהגהות הרמ"א לאותו סעיף נכתב: "והוא הדין אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מיתדר לה עמו והמניעה ממנו ולותה למזונות, צריך לשלם, אבל אם המניעה ממנה אין צריך לשלם דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו...." 3. שרשבסקי, "דיני משפחה", (מהדורה רביעית), עמ' 130-133. 4. ע"א 65/256 מילר נ' מילר, פ"ד יט (3), 171. 5. בע"א 79/309 שדמי נ' שדמי, פ"ד לד (1), 309 נפסק ע"י כב' השופט שמגר (כתארו אז) כדלקמן (עמ' 312): "הבעל חייב במזונותיה של אשתו כל עוד היא עמו. אולם אם האשה עוזבת את הבית מבלי שיתקיים אחד מן הטעמים שיש בו כדי להצדיק את המעשה האמור אין הבעל חייב עוד במזונותיה. הטעם לכך הוא כמבואר בספרו של ד"ר שרשבסקי, דיני משפחה, מהדורה 2 ע' 127 כי - 'אם היא עוזבת את הבית אין היא יכולה למלא את חובותיה המוטלות עליה כלפיו בתוקף הנישואין ולפיכך אינה יכולה לדרוש ממנו את מזונותיה.' ... אם עזבה האשה את בית בעלה ואינה חיה עמו, עליה להביא ראיות כי סיבת העזיבה אינה ממנה. מידת ההוכחה הנדרשת מאשה המבקשת להוכיח כי סיבת העזיבה אינה ממנה היא קלה יחסית במשקלה, אך רק משהביאה ראיה כאמור דהיינו רק אם מתברר שעזבה את הבית מחמת טענה שנראית מוצדקת בעיני בית המשפט או בית הדין, חייב הבעל במזונותיה גם בעת העדרה מן הבית." ג. בעניננו לא הרימה התובעת את נטל הראייה, אפילו נטל זה קל כנוצה, ואילו הנתבע הצליח להוכיח כי המניעה היא "ממנה" ולא "ממנו", ולכן אינו צריך להיות מחוייב במזונותיה. ד. אני מעדיף את גירסת הנתבע על פי גירסת התובעת גם בענין המזונות וגם בענין התביעה לפירוק השיתוף בדירה (סעיף 40א' לחוק המקרקעין), במכונית ובנכסים האחרים שלא הוכח שהיה בהם שיתוף. חזקת השיתוף בנכסים נסתרה כדבעי ע"י הנתבע, ואין לחלק את הרכוש השייך לו בלבד. ה. את הנכסים המשותפים כפי שפרט הנתבע יש לחלק בדרך שהציע בא כוחו. ו. התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה, דהיינו, משמורת הבת הקטינה תהיה אצל אביה. לא מצאתי לנכון לחייב את התובעת במזונות הקטינה. 8. מן הנימוקים האמורים, דין התביעה להדחות למעט חלוקת הכספים מחשבון הבנק המשותף כמפורט בסעיף 6 (ה) דלעיל, וכך אני מורה. בענין מכירת דירת המגורים, ניתן לפנות לבית המשפט לאחר הגיע הבת הקטינה לגיל 20. בשל שיתוף הפעולה וההסכמה הדיונית, לא מצאתי לנכון לחייב את התובעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.מזונות