מחיקת התנגדות לצו קיום צוואה בהעדר התייצבות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקת התנגדות לצו קיום צוואה בהעדר התייצבות: 1. בית המשפט למשפחה ברמת גן (כב' השופטת ו' פלאוט) מחק, בהעדר המערערות, התנגדות שהוגשה על ידן לבקשה לצו קיום צוואה, שהוגשה על ידי המשיבות. משנמחקה ההתנגדות - ניתן צו קיום צוואה. המערערות ביקשו לבטל את ההחלטה בדבר מחיקת ההתנגדות, אך בשל אי התייצבותן נמחקה הבקשה. הלכו המערערות והגישו בקשה נוספת לביטולה של החלטת המחיקה. בקשה זו נדחתה על סמך החומר שהמציאו שני הצדדים. בעקבות ההליכים האמורים הגישו המערערות את הערעור שבפנינו, בגידרו השיגו על כל ההחלטות הנזכרות של בית משפט קמא. 2. תחילה נתאר את העובדות הבסיסיות הנוגעות לעניין ולאחר מכן נדון בבעיות הדיוניות המתעוררות. המנוח, זאב וכטל (להלן - המנוח), נפטר ביום 3.7.99. אשתו, דבורה וכטל, נפטרה לפניו. לבני הזוג שתי בנות, המערערת 1 והמשיבה 1. המערערת 2 הינה בתה של המערערת 1. המשיבות 4-2 הן בנותיה של המשיבה 1. המנוח השאיר צוואה שנחתמה ביום 19.2.95. בצוואתו של המנוח הוא הוריש דירת שני חדרים שבבעלותו, שנמצאה בבית ברח' בר כוכבא 43 בתל אביב, למשיבות 4-2 בחלקים שווים. המנוח ציווה כי שתי בנותיו תירשנה, בחלקים שווים, דירה אחרת שבבעלותו, הנמצאת בערד. זו הייתה אף הוראתו של המנוח בצוואה לגבי שאר נכסיו. עוד נקבע בצוואה, כי עו"ד ראובן גבע ישמש כמנהל עזבון ומבצע הצוואה. יצוין, כי עו"ד גבע ייצג את המשיבות בבית משפט קמא ואף בפנינו. המשיבה 1 הגישה בקשה לרשם לענייני ירושה בתל אביב, למתן צו קיום של הצוואה. המערערות הגישו התנגדות לבקשה. הרשם לענייני ירושה פעל כמתחייב מסעיף 67א(א)(1) לחוק הירושה, תשכ"ה1965- (להלן - חוק הירושה) והעביר את ההליך לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן. 3. בהתנגדות שהוגשה על ידי המערערות הועלו מספר טענות. לפי האמור בהתנגדות, אביהן של המשיבות 4-2, שהיו קטינות במועד הרלוונטי, מינה את עו"ד גבע כשלוח של בנותיו והטיל עליו לערוך את הצוואות של בני הזוג המנוחים, והכל במטרה שבנותיו תירשנה את הדירה בתל אביב. כמו כן נטען, כי עו"ד גבע הוא שנתן תדריך כיצד לערוך את הצוואה. מכאן הטענה כי ההוראה שבצוואה אשר זיכתה את משיבות 4-2 בדירה בתל אביב, נעשתה על ידי מי שהיה מעורב בעריכתה. הכוונה, כך נראה, היא למשיבות 4-2 ואביהן שפעלו, על פי הנטען, באמצעות עו"ד גבע. בנוסף לכך נטען בהתנגדות, כי המנוח חתם על הצוואה בעקבות השפעה בלתי הוגנת וכן מחמת טעות וכי בכל מקרה אין הצוואה מבטאת את רצונו החופשי של המנוח. ההתנגדות שהוגשה לרשם, ואשר הועברה, כאמור, לבית המשפט למשפחה, לא נתמכה בתצהיר. 4. הדיון בבקשה לצו קיום צוואה ובהתנגדות לבקשה נקבע ליום 19.12.99. שני הצדדים הוזמנו לדיון. פרקליטן של המערערות לא התייצב (אף הן עצמן לא התייצבו). בית המשפט החליט למחוק את ההתנגדות וליתן צו קיום צוואה. בעקבות זאת הגישו המערערות בקשה לביטול ההחלטה מיום 19.12.99. הבקשה נתמכה בתצהיר של פרקליטן של המערערות. בתצהיר כתב הפרקליט הנכבד כי "מסיבות אשר נעלמו מעיניו מועד הדיון לא נרשם ביומנו". נעיר במאמר מוסגר, כי מן החומר עולה ספק מסוים האם הדיון נערך ביום 19.12.99 או ביום 16.12.99 (בפרוטוקול הדיון מופיע במקום אחד התאריך 16.12.99 - בחלקו העליון, ובמקום אחר התאריך 19.12.99 - בחלקו התחתון). הצדדים לא התייחסו לסוגייה זו ואף אנו נתעלם ממנה. ברם נוסיף, כי בכל מקרה אין בכך לשנות משום שמסתבר כי הסבריו של פרקליטן של המערערות לאי התייצבותו לדיון הראשון נגעו לשני התאריכים שציינו. הדיון בבקשת הביטול נקבע ליום 13.1.2000. אף במועד זה לא התייצבו המערערות או עורך דינן לדיון, חרף העובדה שהפרקליט הנכבד קיבל זימון. בית משפט קמא החליט למחוק את הבקשה. המערערות הגישו בקשה נוספת לבית המשפט לענייני משפחה ובה עתרו לביטול ההחלטות הקודמות ולקביעת מועד חדש לדיון בהתנגדות. בקשה זו נתמכה בתצהיר של פרקליטן של המערערות. בתצהיר נאמר כי במועד הדיון - 13.1.2000 - חלה הפרקליט ורופא שהוזעק לביתו קבע, כי הוא סובל מדלקת בדרכי הנשימה. ביום 14.3.2000 חתמה המערערת 1 על תצהיר בפני קונסול ישראל בניו-יורק. התצהיר הוגש לבית המשפט ביום 29.3.2000. בית המשפט נתן ביום 27.4.2000 את החלטתו לגבי בקשת הביטול השנייה ובה דחה את הבקשה. 5. בהחלטה לדחות את בקשת הביטול השנייה קבע בית המשפט דלמטה, כי התנהגותו של בא כוח המערערות מגלה זלזול, שהרי לא התייצב לשני דיונים, על אף שקיבל זימון. לגבי היעדרותו מן הדיון שנערך ביום 13.1.2000, נאמר כי ניתן היה להודיע על דבר המחלה באמצעות טלפון או פקסמיליה. בית המשפט אף התייחס לסיכויי ההתנגדות ומצא כי תצהירה של המערערת 1 אינו מהווה אפילו הוכחה לכאורה לטענות שבהתנגדות. 6. בעניין זה מתעוררות מספר שאלות דיוניות, אליהן נתייחס בהמשך. תחילה עלינו לציין, כי עם כניסתו לתוקף של חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה1995- (להלן - חוק בית המשפט למשפחה), חל שינוי בדין בכל הנוגע לערעורים בענייני ירושה. עד לחוק בית המשפט למשפחה נהג הסדר מיוחד באשר לערעורים בענייני ירושה, לפי האמור בסעיף 152 לחוק הירושה. באומרנו הסדר מיוחד, כוונתנו לכך שבתחום הנזכר לא חלה הסימטריה שבין "החלטה אחרת" והצורך ברשות ערעור לתקיפתה מצד אחד, לבין פסק דין וזכות ערעור לגביו, מצד שני (ר"ע 40/84 סילברה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לח(4) 337, 345, מפי כב' השופט ברק). בסעיף 152 לחוק הירושה נאמר שהחלטות של בית המשפט לפי סעיפים מסוימים בחוק הירושה ניתנות לערעור בזכות, בעוד שהחלטות אחרות לפי אותו חוק ניתנות לערעור ברשות (האמור בסעיף 152 לא הבחין באופן ישיר בין ערעור בזכות לבין ערעור ברשות, אלא עשה כן על דרך הפנייה לסעיף 19 לחוק בתי המשפט, תשי"ז1957-, הוא סעיף 41 בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-). ואכן, מצינו בפסיקה מקרים בהם מתגלה הנפקות של ההסדר המיוחד שנהג לפי סעיף 152 (ע"א 336/80 פרימן נ' אסט, פ"ד לד(4) 304; ע"א 756/87 ורהפטיג נ' עיזבון המנוחה חיה נוי, פ"ד מג(2) 476; ע"א 3706/91 שאולוב נ' שאולוב, פ"ד מז(2) 865). החוק הביא לביטול סעיף 152 לחוק הירושה (ראו סעיף 17(5) לחוק בית המשפט למשפחה, שהביא לתיקון עקיף בחוק הירושה). על כן, ההסדר הנוכחי בערעורי ירושה הותאם להסדר הכללי. משמע, על פסק דין בענייני ירושה ניתן להשיג בפני בית המשפט המחוזי על דרך ערעור בזכות, כאמור בסעיף 52(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן - חוק בתי המשפט); "החלטה אחרת" בתחום האמור ניתנת לתקיפה אם ניתנה רשות על ידי בית המשפט המחוזי, כקבוע בסעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט (לעניין המותב בערעורי ירושה ראו סעיף 37(ב)(6) לחוק בתי המשפט). לאחר הצגתה של המסגרת הנורמטיבית, ניתן לבחון את השגותיהן של המערערות מן ההיבט הדיוני. 7. המכשול הראשון העומד בפני המערערות בערכאתנו, מתייחס לדרך ההשגה על ההחלטות בשתי בקשות הביטול, הראשונה שנמחקה והאחרת שנדחתה. כל אחת משתי החלטות אלה מסווגת כ"החלטה אחרת", שהרי מדובר במחיקה ודחייה של בקשה לביטול החלטה (במובן הרחב), שניתנה בהעדר צד (למשל, ע"א 39/83 עיזבון המנוח אלראי נ' ליברמן, פ"ד לח(4) 428). כפי שהובהר, הכללים הנוהגים כיום בכל הנוגע לתקיפת החלטות לפי חוק הירושה אינם שונים מכללי הערעור הרגילים. לפיכך, על המערערות היה להשיג על אותן שתי החלטות באמצעות בקשת רשות ערעור. כידוע, הדרך להבחין בין "החלטה אחרת" לבין "פסק דין" הינה באמצעות מבחן טכני - פורמאלי: האם התיק נסגר? (ראו ע"א 39/60 אבשלום נ' קופת הפנסיה למורים, פ"ד יד 795; ע"א 387/82 קרנית נ' אסידו, פ"ד מ(4) 213). ההחלטה מיום 19.12.99 מסווגת כפסק דין, שכן עם מתן צו קיום הצוואה נסגר התיק. ההחלטות המאוחרות יותר הינן "החלטות אחרות", שניתנו לאחר פסק הדין ועל כן אין להשיג עליהן במסגרת ערעור על פסק הדין. תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן - התקנות), אכן מאפשרת לתקוף, במסגרת ערעור, אף "החלטות אחרות", אולם מדובר אך ורק בהחלטות שניתנו עובר למתן פסק הדין: רע"א 2072/99 נחום נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (לא פורסם). המסקנה המתבקשת היא שהמערערות אינן רשאיות לתקוף במסגרת ערעורן על "פסק הדין" את ההחלטות שניתנו לאחר שבית המשפט מחק את התנגדותן ונתן צו קיום צוואה ביום 19.12.99. נעיר, למעלה מן הדרוש, כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור הינו תוך 30 יום מיום ההחלטה עליה משיגים: תקנה 399 לתקנות. ההחלטה שניתנה ביום 27.4.2000 הומצאה לבא כוחן של המערערות ביום 4.5.2000. הערעור שבפנינו הוגש ביום 18.6.2000. מכאן, שהערעור הוגש, בכל מקרה, לאחר המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור. ואם ישאל השואל האם אין לומר שהערעור הוגש באיחור, נשיב כי הוא הוגש במועד. הערעור הוגש, כאמור, ביום 18.6.2000, לגבי ההחלטה שסווגה כ"פסק דין", היא ההחלטה מיום 19.12.99. ברור שהערעור הוגש לאחר שחלפה התקופה הנקובה בדין להגשת ערעור - 45 יום (תקנה 397 לתקנות). ההסבר מדוע הערעור הוגש במועד מצוי בתקנה 398א לתקנות. כפי שהסביר בית המשפט העליון, תקנה זו באה למנוע את הצורך להגיש, מחמת זהירות, הן ערעור והן בקשת ביטול (רע"א 296/96 ירושלביט סוכנות לביטוח בע"מ נ' סוכנויות פלתורס ביטוח בע"מ, פ"ד מט(5) 876). תקנה 398א מקנה, למעשה, ארכה להגשת ערעור (או בקשת רשות ערעור) לגבי ההחלטה המקורית, שניתנה על פי צד אחד. מניין התקופה שבגידרה ניתן להגיש ערעור (או בקשת רשות ערעור) נדחה עד למתן החלטה בבקשת הביטול. יצוין, כי הבאנו לתשומת ליבו של בא כוח המערערות את שהבהרנו בדברינו האחרונים ובעקבות זאת הוא צמצם את הערעור, כך שטענותיו הוגבלו לתקיפת ההחלטה מיום 19.12.99 ותו לא. 8. הערעור מתייחס, איפוא, אך ורק להחלטה למחוק את ההתנגדות ולמתן צו קיום צוואה. על מנת להצליח בערעורן, על המערערות להראות כי נפל פגם בפסק הדין עצמו (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין), עמ' 744 וכן ע"א 255/74 המוסד לביטוח לאומי נ' אלמוהר, פ"ד כט(1) 11). נבהיר עניין זה: ההסברים שנתן פרקליטן הנכבד של המערערות לאי התייצבותו בימים 19.12.99 ו13.1.2000-, אינם עולים מן ההחלטה שניתנה ביום 19.12.99 ואף לא מן החומר שהיה בפני בית משפט קמא עובר למתן אותה החלטה. אותם הסברים הובאו בפני בית המשפט לאחר מתן ההחלטה האמורה. על כן, יש להתעלם מן ההסברים לאי ההתייצבות, שהרי הדרך להשיג על ההחלטות שדחו את אותן שתי בקשות הייתה באמצעות בקשת רשות ערעור. האם שגה בית משפט קמא כאשר מחק את ההתנגדות ונתן צו קיום צוואה? התשובה המתבקשת היא, שלא נפלה שום שגגה בהחלטה הנזכרת. בפני בית המשפט למשפחה הייתה מונחת בקשה לצו קיום צוואה ובצידה התנגדות, שלא נתמכה בתצהיר. ביום הדיון הייתה התייצבות של פרקליטן של המשיבות. המערערות ופרקליטן לא התייצבו, על אף שזומנו. בית משפט קמא פעל כהלכה כאשר מחק את הבקשה ונתן צו קיום צוואה. אף במבט לאחור ניתן לומר שהערכאה הדיונית צדקה, שהרי למחדלים שצוינו התווסף מחדל נוסף והוא אי התייצבות של בא כוחן של המערערות לדיון ביום 13.1.2000. 9. פרקליטן של המערערות היה ער לקשיים שבפניהם ניצב ועל כן ביקש להשליך יהבו על האמור בסעיף 8(א) לחוק בית המשפט למשפחה. באותו סעיף נקבע, כי "בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק...". יצוין, כי לפי סעיף 8(ה) לאותו חוק, ההוראות שבסעיף 8 לא יחולו על תובענה לפי חוק הירושה "שעילתה אינה סכסוך בתוך המשפחה" (לגבי המשמעות של הביטוי "סכסוך בתוך המשפחה", ראו רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337). איננו רואים צורך לנתח את המשמעות של הוראה זו על רקע המקרה שבפנינו. אף אם נניח שאין לסעיף 8(ה) נפקות במקרה זה, וכי מבחינה עקרונית יש תחולה לסעיף 8(א), אין בכך כדי לסייע למערערות. הוראה מעין זו שבסעיף 8(א) לחוק בית המשפט למשפחה אינה יכולה להביא להתעלמות טוטאלית מכללים של סדרי דין, במיוחד כאשר בוחנים את הנתונים של המקרה שבפנינו. כפי שצוין, כאשר חוזרים אנו במנהרת הזמן ליום 19.12.99 ומעמידים את עצמנו בנעליו של בית משפט קמא, אין לומר שנפלה שגגה מלפניו. נחזור ונציין, כי ההתנגדות שהגישו המערערות לא נתמכה כלל בתצהיר. נוסיף, כי הנטל להוכיח את הטענות שהועלו בהתנגדות היה מוטל על המערערות (רע"א 2257/91 לנדאו נ' וין (לא פורסם)). ונזכיר: המערערות לא התייצבו לדיון. בנסיבות אלה אין לומר שיש להתערב בפסיקתו של בית משפט קמא, אף בהנחה שסעיף 8(א) לחוק בית המשפט למשפחה אומנם חל. 10. להפיס את דעת המערערות ולמעלה מן הצורך נוסיף, כי בחנו את התצהיר שהוגש בשלב מאוחר ואף לאורו מסתבר, שצדק בית משפט קמא משהחליט לדחות את הבקשה השנייה לביטול החלטותיו הקודמות. 11. אשר על כן, הננו דוחים את הערעור. המערערות יישאו בשכר טרחת עו"ד בסכום של 8,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. צוואהירושהצו קיום צוואהאי התייצבות לדיוןצווים