על ההבחנה בין מעצרו של אדם שטרם נגזר דינו לבין עיכוב ביצוע עונש המאסר שכבר נגזר עליו, נאמר בבית משפט זה לאמור (המ' 118/79 שמואן רכטמן נגד מדינת ישראל, פ"ד לג(2) 45, בע' 46): "כידוע, קיים שוני מהותי בין הנסיבות שלפיהן יצווה בית המשפט על מעצרו של אדם החשוד בביצוע עבירה, גם כאשר הוגש נגדו כתב אישום, לבין אלה שלפיהן ידחה בית המשפט ביצוע עונש המאסר שהושת על אדם לאחר שהורשע בדין. כל אדם, גם החשוד בביצוע עבירה, בחזקת כשר ובחזקת זכאי הוא, ומן הסתם אין לפגוע בזכותו היסודית לחירות ולחופש אלא אם כן קיים חשש סביר של הפרעה בחקירת העבירה, שהחשוד לא יעמוד לדין, של סכנה לציבור מחשש של ביצוע עבירות נוספות וכיוצא באלה, וכן תלוי הדבר בחומרתה של העבירה ובמידת ההוכחות לכאורה המצויות בידי התביעה... ובכל אלה על התביעה הראיה, שהרי היא באה להוציא מחזקת הכשרות של החשוד. לא כן הדבר משהורשע אדם בדין, ונגזר עליו מאסר לריצוי עונשו. במקרה זה נשללה הימנו החירות כדין על פי החלטת בית המשפט, ומשבא הוא לבקש לדחות שלילת חירות זו עליו הראיה שאכן קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות חייה שכזו". מבחינה עקרונית היסוד המכריע בהבחנה האמורה אינו חפותו של החשוד או הרשעתו בדין, אלא השלב שבו הורשע בדין ונגזר עליו עונש מאסר, היינו קיומה של החלטה שיפוטית בדבר שלילת חירותו לתקופה המפורטת בגזר הדין. ההרשעה כשלעצמה - ללא גזר דין של מאסר - אינה מהווה "הקו האדום" שבין שני המצבים האמורים, ואין בה אלא כדי להוות שיקול, אמנם נכבד ורציני, במכלול השיקולים הרגילים והמקובלים בדיון במצערו של אדם בטרם הורשע. מעצרמשפט פלילי