מעצר מחדש עד תום ההליכים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר מחדש עד תום ההליכים: הו ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מפי השופט ע' דוויק, שבה הוחלט על מעצרו מחדש של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים בעניינו בתפ"ח 424/99. ביום 18.1.1999 הוגש כנגד העורר כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, המייחס לו עבירת שוד, עבירה על סעיף 402(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לפי הנטען בכתב-האישום, שדד העורר ביום 15.1.1999 את תיקו האישי של המתלונן ב"שוק הפשפשים" ביפו. העורר עקב אחרי המתלונן, הגיח מאחוריו ומשך ממנו בחוזקה את התיק, אשר הכיל מסמכים ושיק על סך 67,000 ש"ח. משהצליח המתלונן ללכוד את העורר תקף אותו האחרון בכך שדרך על רגלו וקרע את בגדיו. עם הגשת כתב-האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. העורר טען בבית-משפט קמא כי אינו השודד אלא דלק בעצמו אחרי השודד. בית-המשפט, מפי השופט דוויק, בחן את חומר הראיות ומצא כי לכאורה ישנן ראיות די הצורך, המסבכות את העורר במעשה העבירה. התשתית הראייתית מבוססת על גירסתם של המתלונן ואחיו: המתלונן סיפר באופן פוזיטיבי וחד-משמעי כי העורר הוא אשר חטף את תיקו; אחיו של המתלונן, שהיה בקירבת מקום, ראה את העורר אוחז בתיק ונאבק במתלונן. כן קבע השופט כי הראיות תומכות בכך שמדובר בעבירת שוד ולא בעבירת גניבה גרידא, וזאת בשל מעשה האלימות שנעשה בתכוף לאחר הגניבה. עבירה זו מקימה חזקת מסוכנות במובן סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים). בית-המשפט למד על מסוכנותו של העורר גם מנסיבותיו האישיות: מדובר בצעיר בעל עבר פלילי מכביד, לרבות עבירות רכוש, עבירת שוד מזוין, תקיפת עובד ציבור, גניבה ובריחה ממעצר. כן תלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי בקשר לעבירת אלימות. בית-משפט קמא דחה את חלופת המעצר שהציע העורר ("מעצר-בית" מלא בבית אמו של העורר ביפו). בית-המשפט הגיע למסקנה, בהתחשב ברקע העברייני הכולל של העורר, כי חלופת מעצר לא תהווה פתרון אפקטיבי למסוכנותו. משלא החל משפטו של העורר תוך 30 יום ממועד הגשת כתב-האישום הגיש בא-כוחו, ביום 18.2.1999, בקשה להורות על שחרורו של העורר ממעצר. בית-המשפט, מפי השופט דוויק, הורה על שחרורו של העורר בערובה, וזאת בהתאם להוראת סעיף 60 לחוק המעצרים. שחרורו הותנה בהפקדת ערבויות, התייצבות במשטרה פעמיים ביום ואיסור יציאה מגבולות העיר יפו. 4. ימים ספורים לאחר שחרורו של העורר, ביום 24.2.1999, נפתח משפטו של העורר בהקראת כתב-האישום בפני השופט דוויק, ובעקבות זאת הוגשה בקשה מחודשת למעצרו עד תום ההליכים. הסניגור התנגד לחידוש המעצר בטענה כי אותם חמישה ימים שבם שהה העורר מחוץ למעצר מקימות לו "שתי נקודות זכות". האחת - כי הוא אינו מתכוון לשבש את ההליך המשפטי, והשנייה - כי רק לעתים נדירות יחזיר בית-המשפט עצור ששוחרר אל מאחורי סורג ובריח. למרות טיעוני הסניגור, חזר השופט דוויק על קביעתו כי מדובר במי שטמונה בו מסוכנות ממשית לביטחון הציבור והורה על מעצרו מחדש. וכך אומר בית-המשפט: "חזרתי ובחנתי איפוא את החלטתי ואת עמדתי לגבי חלופת מעצר, מצאתי כי אך לפני ימים אחדים, ביום 2/2/99, מועד בו נתתי את ההחלטה, קבעתי כי מדובר בעבריין החוזר ומבצע עבירות, ופגיעתו בבטחון הציבור רעה. המשיב, חרף גילו הצעיר, רשם לחובתו עבירות רבות, הוא נזקק לסמים, ככל הנראה, הוא ריצה עונשים ומעצרים בעבר, תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי, והתרשמותי ממנו היתה כמי שאימת הדין אינה מוטלת עליו. כשלקחתי בחשבון את הנתונים הללו וכן, בנוסף, את העובדה שהוא מואשם בעבירת שוד שהופנתה כלפי אדם מבוגר, לא יכולתי שלא להגיע למסקנה שמדובר במי שטמונה בו מסוכנות ממשית לבטחון הציבור. בנתונים כאלה, הגעתי לכלל דעה כי שיקול אחרון זה של בטחון הציבור, צריך שיגבר על הזכות שקמה למשיב מהעובדה ששוחרר לימים אחדים ומקום שהתרשמותי היתה שבטחון הציבור נתון בסכנה, יש להעדיף את המעצר על פני שחרורו של המשיב ולו גם לחלופת מעצר". 5. כנגד החלטה זו מופנה הערר שלפניי. בא-כוח העורר חזר וטען כי העורר הוכיח שניתן לסמוך עליו ובכך איין את עילות המעצר המקורי. העורר הוכיח כי אינו מסכן את הציבור וכי ניתן לתת בו אמון. בא-כוח העורר שב והזהיר כי על בית-המשפט לנהוג זהירות יתרה בטרם יחליט על השבתו של אדם אל מאחורי סורג ובריח. 6. אבחן תחילה את המסגרת הנורמטיבית המסדירה את המקרה של עציר שמשפטו לא החל תוך 30 יום מהגשת כתב-האישום. על-פי סעיף 60 לחוק המעצרים, עציר כזה ישוחרר מן המעצר, בערובה או שלא בערובה. על-פי סעיף 62 לחוק המעצרים, רשאי, במקרה כזה, שופט של בית-המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש לתקופה שלא תעלה על תשעים ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת וכן להורות על שחרורו של הנאשם בערובה או ללא ערובה. 7. במקרה שלנו שוחרר, כאמור, העורר מכוח סעיף 60 לחוק המעצרים בתנאים מגבילים בהחלטה מיום 18.2.1999, דהיינו כיומיים לאחר תום 30 הימים. שאלה היא, אם היה בית-המשפט מוסמך לשחרר את העורר בתנאים מגבילים שעה שצו המעצר פקע. בשאלה זו נתגלעו חילוקי-דעות בבית-משפט זה. חברתי השופטת דורנר בדעה כי עם פקיעת צו המעצר פקעה גם סמכות התניית השחרור בערובה (בש"פ 7721/95 כהן נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת כהן [1])). לעומתה, גורסת חברתי השופטת ביניש כי בתום שלושים יום, צו המעצר אינו פוקע באופן אוטומטי, אלא על בית-המשפט לשחרר את העצור תוך הפעלת שיקול-דעתו לעניין תנאי השחרור (בש"פ 196/97 מרטינז נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת מרטינז [2])). דעתי כדעת חברתי השופטת ביניש; סעיף 60 לחוק המעצרים מורה במפורש כי הנתון במעצר ישוחרר מן המעצר בערובה או ללא ערובה. גם בהנחה כי צו המעצר פוקע באופן אוטומטי בתום שלושים הימים - ודעתי נוטה גם כאן לדעתה הנוגדת של השופטת ביניש - קשה לראות בהוראת סעיף 60 יסוד להבדל בין שחרור לפני פקיעת צו המעצר לבין שחרור לאחר פקיעתו (השווה בעניין זה גם את ניסוח הסיפה של סעיף 62 לחוק המעצרים). העולה מכך כי בית-המשפט שלמטה מוסמך היה לשחרר את העורר בתנאים מגבילים. 8. באשר לחידוש המעצר, עומדות לפני התביעה שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא - על-פי סעיף 62 לחוק המעצרים - לפנות לשופט בית-המשפט העליון בבקשה לעוצרו מחדש, אף טרם שהמשפט יחל. אולם, סמכות זו מוגבלת לפרקי זמן של תשעים ימים. אפשרות אחרת קיימת כאשר הפגם של אי-תחילת המשפט תוקן בינתיים, למשל על-ידי הקראת כתב-האישום, כפי שקרה בנדון. אפשרות זו היא פנייה לערכאה של דיון בבקשה לחדש את המעצר עד תום ההליכים. סמכות זו של בית-המשפט של דיון אינה מוזכרת במפורש בחוק המעצרים, אך הפסיקה הכירה בה זה עשרות בשנים. בב"ש 242/66 עמר נ' היוהמ"ש [3], בעמ' 584, פסק השופט אגרנט, כי: "משהתחיל בירור משפטו של הנאשם חזרה לישנה סמכותו של בית-המשפט לצוות על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים בהתאם לסמכות הניתנת לו לפי סעיפים 20 ו-26 לחוק (ראה החלטתי בתיק ב"ש 217/66 שפיצר נ' היוהמ"ש, פ"ד כ(4) 574)". כן ראה ב"ש 214/77 מדינת ישראל נ' זכאי [4], שם פסק השופט שמגר, בעמ' 747: "בא-כוחו המלומד של המשיב שהתנגד לחידוש המעצר, עורר בפנינו, בין היתר, את שאלת סמכותו של בית-המשפט המחוזי לחזור ולהורות על המעצר. לדבריו ישים לענין כגון זה שבפנינו אך ורק סעיף 49 הנ"ל [השווה כיום סעיף 62 לחוק המעצרים - י' א'], ומכאן כי בית-המשפט המחוזי היה לענין זה נטול סמכות מעיקרו ולא רשאי היה להורות על המעצר, לו אף מצא כי קיימות נסיבות עובדתיות המצדיקות זאת. הנני סבור כי אין יסוד לפירוש המצמצם האמור של סמכותו של בית-המשפט המחוזי, מאחר וסעיף 49 [62] שצוטט לעיל מתייחס רק לנסיבות שבהן ממשיכים להתקיים התנאים שפורטו בסעיפים 46, 47 או 48 [השווה כיום סעיפים 59, 60 ו-61 בהתאמה - י' א'], לפי הענין, מבלי שחל בהם שינוי. במילים אחרות, לפי סעיף 49 [62] רשאי שופט של בית-המשפט העליון לצוות, בין היתר, על הארכת המעצר או על מעצר מחדש על-אף העובדה שמשפטו של הנאשם לא התחיל תוך ששים יום לאחר שהוגש כתב-האישום; אולם אם החל בינתיים הדיון, מסורה סמכות המעצר גם בידי בית-המשפט אשר בפניו הוגש כתב-האישום, כי התנאי המגביל שבסעיף 47 [60] איננו מתקיים עוד וממילא אין עוד צורך להיזקק להוראת חוק אשר חלה כאשר ממשיך להתקיים האמור בסעיף 47 [60] (ראה נוסחו של סעיף 49 [62] שצוטט לעיל)". ראה גם: ב"ש 709/84 פלוני נ' מדינת ישראל [5]; בש"פ 45/88 אל עביד נ' מדינת ישראל [6]; פרשת כהן [1]; פרשת מרטינז [2]; י' קדמי על סדר הדין בפלילים (כרך א) [7], בעמ' 294. 9. באשר לשיקולים שצריכים להנחות את בית-המשפט בדיונו בחידוש המעצר, חלה התפתחות משמעותית בפסיקה, וזאת על רקע חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בעוד אשר לפנים הדעה הייתה כי חידוש המעצר הוא בבחינת הליך טכני שנועד לתקן שגגה שנפלה במערכת, הרי על-פי השקפתה של חברתי השופטת דורנר יש להתחשב גם בשני שיקולים נוספים: האחד - החזקתו של העציר במעצר בלתי חוקי - בהנחה ששחרורו התאחר מעבר ליום השלושים, והשיקול האחר הוא עצם העובדה כי העציר שוחרר ממעצר לתקופה מסוימת (ראה את דבריה של השופטת דורנר בפרשת כהן [1], בעמ' 170-171). 10. אפשרות נוספת לחידוש המעצר מצויה, באופן עקרוני, בסעיף 52 לחוק המעצרים, המסמיך את הערכאה הדיונית להורות על חידוש המעצר אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה הקודמת. ספק בעיניי, אם עצם הקראת כתב-האישום היא בבחינת נסיבה חדשה המצדיקה עיון חוזר וייתכן כי האפשרות לפנות בדרך זו תלויה בשינויים אחרים, כגון התגברות החשש לביטחון הציבור או החשש משיבוש הליכי משפט. 11. במקרה שלנו, התביעה פעלה על-פי האפשרות השנייה, כלומר בקשה חוזרת לערכאה של דיון, לאחר הקראת כתב-האישום. בית-המשפט הפעיל במסגרת סמכותו את השיקולים שנקבעו בפרשת כהן [1]. כלומר, הוא לא התייחס לעיכוב בפתיחת משפטו של העורר כאל תקלה טכנית, המצדיקה חידוש אוטומטי של המעצר. הוא בחן את מכלול הנסיבות השייכות לעניין ושקל בכובד ראש את טענתו של הסניגור בדבר העובדה כי העורר היה משוחרר בערובה בתנאים מגבילים, שאותם מילא בקפדנות. על כך אומר בית-המשפט: "העובדה שהמשיב ציית, התייצב כנדרש ולא עבר עבירות במהלך הימים האחרונים, אף שכבודה במקומה מונח, אין ללמוד ממנה, לדעתי, כל דבר משמעותי. ברור שמקום שהמשיב מצוי תחת סיכון חד משמעי ועניינו עומד להתברר תוך ימים אחדים, הוא יעשה כל שביכולתו כדי להימנע מהפרת צו כלשהו על מנת שעניין זה לא יעמוד לו לרועץ בעת בירור שאלת החזרתו למעצר. עניין זה איפוא אינו טענה שיש לה משקל ניכר, גם נוכח הזמן הקצר שחלף". לאחר בחינה חוזרת של השיקולים שעמדו ביסוד המעצר המקורי ובחינת האפשרות של חלופת מעצר, הגיע בית-המשפט למסקנה כי בעורר טמונה עדיין מסוכנות ממשית לביטחון הציבור. לכן, הורה על החזרתו של העורר למעצר, ובו ישהה עד תום ההליכים המתנהלים נגדו. 12. לא מצאתי פגם בהחלטתו של בית-משפט קמא. הוא שקל, כאמור, מחד גיסא את העובדה שהעורר היה משוחרר ימים מספר בערובה, אך מאידך גיסא, התחשב באינטרס של ביטחון הציבור בשל מסוכנותו הממשית של העורר. השופט ציין כי השחרור בערובה של העורר ערך ימים ספורים בלבד ולכן אין הוא רואה בו יסוד מספיק למסקנה כי המסוכנות חלפה, בנסיבות העניין. אי לכך, הערר נדחה. מעצר