קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר עד תום ההליכים בגין הפרת תנאי שחרור למעצר בית: 1. המבקשת עתרה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 327/99 בבית משפט זה. 2. לאחר ששמעתי טיעונים ועיינתי בראיות, קבעתי כי קיימות ראיות לכאורה, שהחומר הגלום בהן יספיק בבוא העת להרשעת הנאשם, לאחר שבית המשפט הדן בעבירה יבחן את הראיות. עם זאת, קבעתי, כי המקרה מתאים בנסיבות הענין, ולנוכח הראיות, לבחון חלופת מעצר. לפיכך, הוריתי על שחרור המשיב, יחד עם שני חבריו, תוך קביעת חלופת מעצר (מעצר בית) וכן ערובות ותנאים שונים. 3. בית-המשפט העליון (כב' השופט י' זמיר), לאחר ששקל אף הוא את הראיות ואת הטענות של בעלי הדין, הגיע למסקנה, כי בנסיבות המקרה אין הצדקה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. לעומת זאת הגיע למסקנה כי מעצר הבית שנקבע למשיבים, ובכללם המשיב שבפני, במסגרת חלופת מעצר "אינו מספיק כדי להשיג את מטרת המעצר". בית-המשפט העליון קבע כי מעצר הבית יהיה לגבי המשיב "במקום מרוחק מירושלים, בפיקוח ראוי, כפי שייקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי". 4. בעקבות החלטה זו ולאחר ששמעתי טיעונים, דחיתי את בקשת המשיב לקבוע את מעצר הבית במבשרת ירושלים, בבחינת מקום שאינו "מרוחק מירושלים" כפי שקבע בית-המשפט העליון (החלטה מיום 25.11.99). בקשה נוספת של המשיבים נדונה על-ידי חברי, השופט עווני חבש, שהחליט כי באין מקום מתאים, לא נראה לו להיענות לבקשת הסניגוריה לעניין מעצר הבית שהוצע על-ידי המשיב. 5. הנה כי כן, בא הענין שוב בפני שופט אחר (כב' השופטת י' צור), אשר קבעה כי מקום מעצר הבית לגבי המשיב יהיה בביתה של דודתו של המשיב, ובפיקוחה הצמוד בבית. בתנאים אלה, שוחרר המשיב למעצר בית מלא בעיר חולון בביתו דודתו, ברח' ארבע הארצות 27 (החלטה מיום 2.12.99 בב"ש 2768/99). 6. המבקשת עותרת לעיון חוזר במעצרו של המשיב, לאמור: מעצרו במשמורת המשטרה ושירות בתי הסוהר, בשל הפרת תנאי השחרור על-ידי המשיב, וכן עותרת המבקשת לחילוט הערובות שניתנו להבטחת קיום התנאים למעצר בית (חילוט הפקדה בסכום של 15,000 ש"ח וערבות צד ג' בסכום של 30,000 ש"ח). לטענת המבקשת, נערכו על-ידי המשטרה בדיקות במקום שבו אמור המשיב להיות במעצר בית, בחולון, בימים 14.12.99 ו15.12.99-. בבדיקה הראשונה נמצא המשיב בבית, ואילו ביום 15.12.99 התגלה כי המשיב שוהה מחוץ לבית, ולאחר 22 דקות של המתנת השוטרים שב המשיב כשהוא נושא עמו מכשיר של טלפון סלולרי נייד. לשאלת השוטרים השיב המשיב, כי יצא אל מחוץ לבית דודתו כדי לשוחח בטלפון, וזאת כדי שדודתו לא תאזין לשיחה. על כך נחקר המשיב בהודעה מיום 15.12.99 ונרשמו דוחו"ת של השוטרים על כך. לפי אחד הדו"חות, דודתו של המשיב מסרה כי המשיב יצא עם נכדתה מחוץ לבית. אין מחלוקת לגבי העובדה כי המשיב שוחח במכשיר הטלפון הסלולרי עם איש רשות במשטרה, הגם שלא הובררה מהות השיחה ומטרתה. זאת, חרף הסתירה שקיימת בין דברי המשיב לדברי דודתו לגבי מטרת יציאתו אל מחוץ לבית. בין כך ובין כך, אין כל מחלוקת כי המשיב הפר את תנאי השחרור בערובה והוא שהה מחוץ לבית שבו היה עליו לשהות במעצר בית מלא. 7. אמת הדבר, שיש לבחון את מטרת יציאתו של פלוני מחוץ למקום שהותו במעצר בית, ולא הרי מטרה שהיא ביקור אצל רופא או קבלת טיפול רפואי כמטרה שהמשיב מעלה אותה - שיחה טלפונית אפילו היא מתבצעת עם איש רשות. אכן, כשניתנת הזדמנות לנאשם לשהות בתנאי שחרור - במעצר בית, במקום מעצר במשמורת המשטרה או שירות בתי הסוהר, חרף קיומה של עילת מעצר, בדרך של תנאים מגבילים וערובות, והנאשם מפר את האמון שניתן בו - אין מקום, בדרך כלל, להמשיך ולקיים את תנאי השחרור בערובה ומן הראוי לשימו במעצר במשמורת הרשויות. משנכשלה האפשרות של חלופת מעצר, אין מקום, בדרך כלל, להמשיך וליתן אמון במי שהפר את האמון שניתן בו. הפרת האמון, כאמור, ואי קיום תנאי הערובה - דיה, לעצמה, להקים עילת מעצר, בשל חומרתה של העבירה הזו. כשהעבירה של אי קיום תנאי השחרור בערובה מצטרפת לעבירות חמורות שבגינן מואשם הנאשם, ואשר שימשו עילה למעצרו - יש בכך כדי להביא את בית-המשפט למסקנה שיש מקום לעצור את הנאשם ולא ליתן לו הזדמנות נוספת לשהות במעצר בית (וראו: בש"פ 6614/96 מדינת ישראל נ' אבוטבול, דינים עליון, כרך מד, עמ' 317). ועוד אומר כב' השופט מצא בבש"פ 5612/95 אלי רובין נ' מדינת ישראל, דינים עליון, מא, עמ' 359: "חלופת מעצר מסוג 'מעצר בית' מיועדת להקל עם מי שנמצאה לגביו עילת מעצר מבוססת. קביעתה של חלופה מותנית בכך, שנחה דעתו של בית-המשפט, כי בנסיבות הענין ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעים יותר מתונים, ואשר פגיעתם בחרותו של הנאשם היא פחות חמורה מאשר כליאתו מאחורי סורג ובריח. תנאי הכרחי לקביעתה של חלופת מעצר הוא, כי בידי בית-המשפט לרכוש אמון לנאשם שיקיים את התנאים. כאשר הנאשם... מפר את תנאי השחרור, מתערער הבסיס שעליו השתית בית-המשפט את החלטתו הראשונה". אמת נכון הדבר, אין בכך כדי לסתום את הגולל על אפשרות המשך שהותו של נאשם בחלופת מעצר, כגון: מעצר בית, לאמור: כי לא "כל אימת שנאשם מפר את תנאי השחרור, יורה בית-המשפט על החזרתו למעצר". אם הנאשם ישכנע את בית-המשפט שהתקיימו נסיבות מיוחדות שחייבו אותו לצאת מהבית, יכול בית-המשפט לשקול את עמדתו וליתן הזדמנות נוספת (ואחרונה) לאותו נאשם, והכל תלוי בנסיבות הענין ובסיבה שהביאה ליציאתו של הנאשם מתוך הבית שמשמש לו מקום מעצר. יש גם להבחין בין מקרה בודד וחד פעמי שארך דקות ספורות לעומת יציאה למרחוק ממקום מעצר הבית. 8. אפשרתי לב"כ המשיב להגיש אסמכתאות וקיבלתי היום "הוספת טיעון". פסקי הדין המאוזכרים בטיעונים הנוספים, אוזכרו, בעיקרם, על ידי בהחלטה זו, ומקובל עלי האמור בפסקי הדין של כב' השופטת בייניש וכב' השופט מצא בבש"פ 2678/99 ובש"פ 5612/95 (וראה גם בש"פ 2255/97 מדינת ישראל נ' חאג' יחיא, תקדין עליון 97(2)), לאמור: "השאלה אם הפרת תנאי שחרור מצדיקה את ביטולו היא שאלה שיש לבחנה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מקובל עלי שלא כל הפרה, קלה כחמורה, מחייבת את ביטולו של שחרור בערובה". 9. אחרי ששקלתי כל אלה, עולה, כי אין ספק שהמשיב שוחח עם איש רשות מחוץ לבית, הגם שאין אנו יודעים איזו מטרה היתה לשיחה זו, והמשיב לא התאמץ כדי לספר לבית-המשפט את מטרתה, כשם שהמבקשת לא הביאה בפני פרטים על שיחה זו, הגם שהיא אינה מכחישה את קיומה של השיחה. נראה לי בנסיבות הענין, לקבל את הבקשה ואני מצווה על מעצר המשיב עד תום ההליכים. אינני מקבל את הבקשה לעניין חילוט הערובות. מעצר ביתמעצרמעצר עד תום ההליכים