קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר עד תום ההליכים של חשוד ברצח: .1נגד המשיב הוגש כתב-אישום על רצח, עבירה על סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז- .1977בו ביום ובה בשעה הוגשה בקשה לבית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' שטרוזמן) לעצור את המשיב עד תום ההליכים. הבקשה נדחתה. מכאן הערר שבפניי. .2וזאת פרשת הדברים. ביום 7.12.80, בשעות הערב, כאשר שהה המשיב בדירת בתו בחולון, ירה במוסייב בוריס והרגו. ביום 9.12.80הוגשה לבית-משפט השלום בקשה לעצור את המשיב למשך 6ימים "לצורך השלמת החקירה". בא-כוחו לא התנגד לבקשה ורק זאת ביקש, שיושם לב, שהמשיב הוא חולה לב ויקבל את הטיפול המתאים. המשיב נעצר כמבוקש. בתאריך 14.12.80הודיע בא-כוח המשטרה לבית המשפט, כי החקירה נגד המשיב הסתיימה, וכי אין התנגדות לשחררו בערובה של 000, 5שקל והפקדת דרכונו בידי המשטרה, עד לגמר ההליכים המשפטיים נגדו. המשיב שוחרר בהתאם. כעבור כחצי שנה הוגש כתב-אישום נגד המשיב (להלן - הנאשם) על רצח, כאמור לעיל, ולצורך הבירור שבפנינו נביא את העובדות שבו במילואן: " .1א. בתאריך 7.12.80הביא הנאשם את בתו - לבניובה אירמה (להלן: הבת) לדירתה ברחוב מפרץ שלמה 27, חולון, על מנת לקחת בגדים. ב. הבת עלתה לדירתה בקומה התשיעית והנאשם נשאר ברחוב והמתין לה. ג. משבוששה הבת לחזור עלה הנאשם במעלית לדירת בתו בקומה התשיעית. .2 משנכנס הנאשם לדירה מצא שם את מוסייב בוריס (להלן: המנוח) כשהוא מאופר וחבוש בפאה נוכרית. הנאשם חשש, כי המנוח מתכוון לאנוס את בתו, אליה נטפל כבר בעבר. .3 הנאשם נטל אקדחו של המנוח מסוג ברטה מס' 78166שהיה מונח על המזנון בחדר (להלן: האקדח). .4 הנאשם המתמצא היטב בנשק - כוון את האקדח לעבר המנוח וירה לעברו מספר יריות אשר פגעו באזור החזה של המנוח ובמותנו. .5 א. המנוח התחיל בורח לעבר חדר המדרגות ואז קרב הנאשם אליו וירה בו יריה נוספת מאחור - ממרחק קצר ביותר ומתוך כוונה תחילה להמיתו. ב. יריה זו פגעה בגב שמאל של המנוח יצרה קרעים בראה השמאלית ובלב וגרמה למותו של המנוח. .6 היריה הקטלנית כמתואר בסעיף 5דלעיל, נורתה בשלב שלא היה בה כל צורך לא לשם הגנתו העצמית של הנאשם ולא לשם הגנתה של בתו של הנאשם ובעת שהמנוח ברח מהדירה הנ"ל". .3בקשת המדינה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נדחתה. בהחלטה מפורטת ומנומקת סוקר השופט המלומד את חומר הראיות, כפי שעלה בידו מתוך עיון בתיק החקירה. המנוח הטריד בעבר את בתו של הנאשם, ואף נידון לשנת מאסר על ניסיון לאנסה. כמו כן התברר, שלמנוח היו מתפחות משוכפלים מדירת הבת, ומשום כך עברה הבת, עם ילדה, לגור אצל אביה, עד שיותקן מנעול חדש בדירתה. ככל הנראה מצוי היה האקדח בדירת הבת, והמנוח הוא שהביאו עמו. התביעה אינה מייחסת לנאשם כוונה תחילה להמית את המנוח, בעת שירה את היריות הראשונות; יריות אלה נורו, ככל הנראה, תוך כדי ניסיונו של הנאשם להרתיע את המנוח, ואף ייתכן שנורו מתוך הגנה עצמית, היינו, לשם הצלת הבת מידי המנוח. לא כן לעניין הירייה האחרונה. לדעת הפאתולוג, ירייה זו הייתה הקטלנית, היא שפגעה במנוח מגבו וחדרה לחזהו, ולכאורה נורתה ירייה זו, כאשר המנוח כבר התחיל לברוח ופנה בגבו לנאשם. לטענת התביעה, התגבשה אצל הנאשם הכוונה להמית תוך כדי היריות שירה ולפני ירייה קטלנית זו, שנורתה בגבו של המנוח. אין צריך לומר, כי למסקנה סופית וברורה ניתן יהא להגיע רק לאחר שמיעת העדים והמומחים, ובשלב זה, מתוך עיון בחומר שבתיק, בא השופט המלומד לסיכום דלהלן: "אין זה בטוח, לדעתי, שבית המשפט אשר ישמע את הראיות יגיע למסקנה שהיריה הקטלני נורתה אחרי שהתגבשה כוונת קטילה, ודינה שונה מכלל היריות אשר על פי המשמעות הנוחה לנאשם תחשבנה הגנה עצמית, או על פי המשמעות החמורה תביאינה אותו להרשעה בהריגה". .4השופט המלומד קובע ואומר, כי האמור בסעיף 31לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, אין פירושו "שמשהאשימה הפרקליטות אדם במעשה רצח, הוא יעצר עד לתום ההליכים על פי צו של בית המשפט, ללא הרהור וערעור על מעשה הפרקליטות". לדעת השופט המלומד, "בית המשפט צריך להיות משוכנע שיש בידי התביעה ראיות מספיקות להביא להרשעת נאשם ברצח, ומששוכנע בכך, יעצור את הנאשם עד לתום ההליכים, ואם לא שוכנע בכך - ברור לי שבית המשפט אינו צריך להוציא פקודת מעצר. יתכן והחוק אינו מקנה לבית המשפט סמכות לשחרר נאשם ברצח בערובה, אך החוק אינו מצווה על בית המשפט לחתום על פקודת מעצר אך ורק בגלל שהנאשם הואשם ברצח". זאת ועוד: בעניין שלפנינו לא חלה ההוראה שאין לשחרר את הנאשם בערבות: "עצור לפי סעיף 30לחסד"פ הוא חשוד או נאשם 'שנתון במעצר או במאסר'. הנאשם שלפני איננו נתון במעצר ואיננו במאסר. הוא שוחרר בערבות בתום החקירה, מאז ועד עתה הינו חפשי, ואין סעיף בחוק המחייב בית משפט לעצור אדם חפשי שמואשם ברצח, ללא הרהור אם המעצר מתחייב מן הראיות ומן הנסיבות או לאו. ועתה משהוברר לי שאין עלי חובה חד משמעית לעצור את הנאשם רק בגלל האשמה בה עלי לשקול אם מן הראוי לעצרו בדרך שאני שוקל כל בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לראיות, לנסיבות ביצוע העבירה, לאישיותו של הנאשם ולמהות העבירה". ולאחר ששקל מכלול שיקולים אלה לעניין הנאשם שבפנינו, בא השופט המלומד למסקנה, שאין זה מן הראוי לעצרו עד תום ההליכים. השופט המלומד לא מצא לנכון - או ליתר דיוק לאפשרי - לבחון, אם תנאי השחרור בערובה, שהוטלו על המשיב, כאשר שוחרר בשעתו בבית-משפט השלום, מספיקים עתה, משהוגש נגדו כתב-אישום בעבירת רצח, "כי כדי להחליט על שחרור הנאשם בערובה, בתנאים כאלה או אחרים, עלי להחליט קודם לכן על מעצרו, וחוששני שאם אחליט על מעצרו - ולו כדי לשחררו בערבות - יימצא מי שיטען שיש להחיל על הנאשם את סעיף 31לחסד"פ ואהיה מנוע מלשחררו". .5שתים הן טענותיו העיקריות של ד"ר בן-אור, בא-כוחה המלומד של המדינה, נגד החלטתו האמורה של השופט המלומד. הנימוק האחד הוא, שלפי האמור בסעיף 31לחוק סדר הדין הפלילי, משהוגש כתב-אישום בעבירת רצח, די בקיומן של עובדות ראשוניות ביותר, המקשרות בין הנאשם לבין מעשה הרצח, כדי למנוע את שחרורו של הנאשם בערובה. כל מה שדרוש הוא ש - "על ביהמ"ש להיות משוכנע שאכן ישנו לכאורה חומר, ויהא קלוש ככל שיהא, המקשר את האדם שמבקשים לעצרו באשמת הרצח..." (מדברי השופט ח' דבורין בב"ש (ת"א) 509/71, 525[4], בעמ' 162). וודאי שדי בחומר ראיות קלוש כזה, במקרה שכבר הוגש כתב-אישום והחומר נמצא מספיק, לדעת הפרקליטות, לקיום בירור משפטי. טענתו השנייה של ד"ר בן-אור היא, שהשופט המלומד התעלם מהאמור בסיפא של סעיף 31לחוק סדר הדין הפלילי, שלפיו צריך היה לעצור את הנאשם שבפנינו. בא-כוחו המלומד של הנאשם, עו"ד שגיא, תמך במסקנתו של השופט המלומד ובנימוקיו. .6מאז ומתמיד ראה המחוקק לנכון, שאדם, הנאשם בעבירת רצח, לא ישוחרר בערובה אלא יהא עצור עד תום ההליכים. בשעתו בא עיקרון זה לידי ביטוי בסעיף 3לפקודת השחרור בערבות, 1944, שלפיו מי שנאשם על עבירה "שחייבים עליה מיתה, לא ישוחרר בערבות"; לאחר שהוחלף - בשנת 1954- עונש המיתה שעל עבירת רצח במאסר עולם, הוצע לתקן את פקודת השחרור בערבות, באופן שייאמר בה, שאין לשחרר בערבות מי שנאשם בעבירה, שדינה מיתה או מאסר עולם, או שדינה מאסר עולם בלבד, ובכך לחזור ולכלול את עבירת הרצח בין אותן עבירות, שאין לשחרר את הנאשם בהן בערבות (הצעת חוק לתיקון פקודת השחרור בערבות, תשי"ט-1959). תיקון זה לא נכנס לתוקפו אלא עם קבלת חוק סדר הדין הפלילי בשנת תשכ"ה- 1965(סעיף 31), אך גם בתקופת הביניים שבין ביטול עונש המוות על עבירת רצח בשנת 1954לבין קבלת חוק סדר הדין הפלילי שנת 1965, נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה: "אם כי מבחינה משפטית-טכנית אין מניעה לשחרר בערבות אדם המואשם ברצח הגורר עונש של מאסר עולם, מסכים אני לדעתו של השופט המלומד כי אין הצדקה, בדרך כלל, לסטות מן הנוהג שלא לשחרר בערבות אדם הנאשם - כמו המבקשת כאן - בעבירה על רצח במחשבה תחילה לפי סעיף 214(ב) לפקודת החוק הפלילי, 1936". (ב"ש 165/64 [1], בעמ' 109). עם חקיקת סעיף 31האמור שוב אין זה עניין של נוהג, שבנסיבות מיוחדות ניתן לסטות הימנו, אלא חוק בל יעבור, ובכך חזר וגילה המחוקק, כי חומרת עבירת הרצח כשלעצמה ("ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים... שיש בהם משום השחתת ישובו של עולם" - רמב"ם, רוצח ושמירת הנפש, א, ד; ד, ט [א]), יש בה כדי למנוע שחרורו של מי שהואשם בה, ואין צורך בכל נימוק נוסף של חשש השפעה על עדים, קיומן של הרשעות קודמות, הגנה על שלום הציבור וכיוצא באלה שיקולים, המובאים בחשבון שיקול הדעת לעניין מעצרו של חשוד או נאשם בעבירות ארות. נראה כי הנימוק לכך הוא, כי מי שהואשם בעבירה כה חמורה - "אין ראוי שילך ויטייל בשוק בעוד שבית דין מעיינין ונושאין ונותנין בדינו" (מדברי הריב"ש בדיונו בבעיית שחרור בערובה בדרך כלל - שו"ת הריב"ש, רלו [ב]; וראה במפורט ב"ש 71/78 [2], בעמ' 249). הדעת נותנת, במיוחד לאור חוסר האפשרות של שחרור בערובה במקרה של האשמה ברצח, כי עצם צו מעצר עד תום ההליכים לא יינתן, כדבר מובן מאליו ואף לא על סמך חומר כל שהוא, "קלוש ככל שיהא", המקשר את הנאשם באשמת רצח. זכות יסוד היא בידי אדם, גם כאשר הוא חשוד או מואשם בעבירת רצח, שלא ייעצר עד תום ההליכים בשל חשד של מה-בכך אלא כאשר החומר, המצוי בתיק החקירה, יש בו כדי לעורר, לכאורה, חשד סביר נגד הנאשם בדבר מעורבותו בעבירת הרצח. קיומו של חשד סביר כזה קשה להגדירו בדרך ההגדרה החיובית, וכל שניתן לומר הוא בדרך ההגדרה השלילית בלבד. מצד אחד, אין זה מספיק, כאמור בדברי כבוד השופט דבורין, בב"ש (ת"א) 509/71, 525[4] הנ"ל, בעמ' 162, "שישנו לכאורה חומר, ויהא קלוש ככל שיהא, המקשר את האדם שמבקשים לעצרו באשמת הרצח" (ההדגשה שלי - מ' א'); ומצד אחר אין זה דרוש, כאמור בדברי כבוד השופט א' שטרוזמן בענייננו, שבית המשפט צריך להיות משוכנע שיש בידי התביעה ראיות מספיקות להביא להרשעת נאשם ברצח... ואם לא שוכנע בכך אינו צריך להוציא פקודת מעצר" (ההדגשה שלי - מ' א'). מידה כזו של שכנוע אינה דרושה אף לצורך הוצאת צו מעצר בעבירה שאינה עבירת רצח, ומכל שכן שאין צורך בכך לעניין מעצרו של מי שנאשם ברצח. ההחלטה, אימתי יש בו בחומר החקירה כדי לעורר, לכאורה, חשד סביר נגד הנאשם כמעורב בעבירת הרצח, תלויה היא בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, ובנסיבות המקרה שלפנינו קיים גם קיים, לכאורה, חשד סביר כזה. בשלב הראשון של החקירה סברה גם הפרקליטות, אף-על-פי שלא היה ספק, שהמנוח מת מהיריות שנורו על-ידי הנאשם, שאין בו בחומר הראיות משום חשד סביר לעבירה של רצח, ומשום כך הסכימה לשחרורו של הנאשם בערובה. אך משהמשיכה בחקירות ובבדיקות מדוקדקות, בא למסקנה, כי לפי חומר הראיות קיים לכאורה חשד סביר, כי הירייה הקטלנית נורתה בכוונה תחילה לגרום למותו של המנוח. להחלטה זו הגיעה התביעה כעבור זמן וכתוצאה מעיון מדוקדק בחומר העדויות ובחוות-דעת המומחים, אך אין לבוא עמה בטרוניה על כך; ומקובלים עלי דבריה של הגב' שפייזר, באת-כוחה המלומדת של המדינה, בפני בית המשפט המחוזי בדיונו בעניין מעצרו של הנאשם: "אנחנו בחנו את התיק, ולא בלב קל הגשנו את התיק". ברור שעל מקרה כגון זה נאמר בסעיף 31האמור, כי יש לעצור את הנאשם, ובית המשפט מנוע מלשחררו בערובה. .7כאמור, לדעת השופט המלומד, סעיף 31אינו חל בענייננו, שהרי הנאשם דידן אינו נתון במעצר אלא שוחרר בערבות. דברים אלה אינם ברורים לי כל צורכם, ועל כל פנים אין הם עולים בקנה אחד עם מה שנאמר בסיפא של סעיף זה, אשר זו לשונו: "...ומי ששוחרר בערובה בשל עבירה אחרת, ויש לעצרו בשל עבירה מן המנויות בסעיף זה או שהואשם או שנידון בשל עבירה כזאת - כל צו לשחררו בערובה בטל". המשיב, במקרה שלפנינו, שוחרר בתחילה בבית-משפט השלום בערובה, כאשר היה בדעת המדינה להעמידו לדין בשל הריגה או עבירה אחרת בדומה לה; עתה, משהואשם בעבירת רצח, שסעיף 31דן בה, וקיים חשד סביר, שהנאשם מעורב בעבירה זו, הרי הצו, שניתן לפני כן לשחררו בערובה, בטל, והנאשם צריך להיות נתון במעצר. .8השופט המלומד החליט שלא לבחון את תנאי הערובה, שהוטלו על-ידי בית-משפט השלום. מתוך הנימוק, שלשם כך צריך הוא תחילה לעצרו ושמא לא יוכל לשחררו בערובה. משמע, שבכך ביקש להשאיר על מכונם את תנאי הערובה, שנקבעו בשעתם על-ידי בית-משפט השלום. אך גם בכך נתפס השופט המלומד לכלל טעות. צו השחרור בערובה, שנקבע בשעתו, כאשר הנאשם טרם הואשם בעבירת רצח, בטל מאליו, משהואשם ברצח. מעתה תיתכנה אחת משתי אפשרויות בלבד: או שהנאשם ייעצר עד תום ההליכים, או שהשופט יסרב לעצרו, אם נראה לו שלא קיים, לכאורה, חשד סביר, המערב את הנאשם בביצוע העבירה; אפשרות שלישית אינה מוכרת על-ידי המחוקק (וראה: ב"ש 219/79 3], בעמ' 254). המסקנה, הנובעת מאליה, היא, שתנאי הערובה, שנקבעו בשעתם, בטלים מאליהם. .9סיכומו של דבר. נגד הנאשם הוגש כתב-אישום, ולפיו מיוחסת לו עבירת רצח. קיים, לכאורה, חשד סביר, שהנאשם מעורב בעבירת הרצח, ומשום כך, מכוח סעיף 31 לחוק סדר הדין הפלילי, יש לעצרו, ואין לשחררו בערובה. אשר על-כן אני מקבל את הערר ומורה על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים בכתב האישום בעבירת רצח, שהוגש נגדו. לרגל הנסיבות המיוחדות של המקרה ולרגל מצב בריאותו של הנאשם, נראה לי כי נכון יהא לקיים את הבירור המשפטי ללא כל דחייה נוספת, אף בעיצומה של הפגרה, ואני מסב לכך את תשומת לבו של כבוד נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. כמו כן יש לדאוג לפיקוח רפואי לנאשם ולמתן טיפול רפואי מתאים לפי הוראות הרופא. מעצרמשפט פליליחשודרצחמעצר עד תום ההליכים