ניסיון לרצח - שחרור ממעצר

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניסיון לרצח - שחרור ממעצר: העורר הואשם בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ביחד עם נאשם אחר בשם רביב (להלן - רביב) בניסיון לרצח, עבירה לפי סעיף 305לחוק העונשין, תשל"ז-.1977 הנאשמים מואשמים בכך, שתקפו את המתלונן (להלן - המתלונן) ליד מועדון בשדרות, ודקרו אותו בסכין בחלקים שונים של גופו בכוונה לגרום למותו. למרות הניסוח הגורף של כתב האישום ("...דקרו אותו מספר דקירות סכין"), אין מחלוקת בין הצדדים בדבר העובדה, שרביב לבדו דקר את המתלונן, לאחר שהוציא לפתע סכין מכיס אחורי שבמכנסיו. התביעה מאשימה את העורר, למעשה, רק בתור שותף לעבירה, וזאת בהתבססה על הודעתו האחרונה של המתלונן במשטרה, לפיה בא אליו העורר ביחד עם רביב, היה נוכח בעת התקיפה מבלי להתערב ורק בסוף אמר לרביב "מספיק לו". כמו כן מסתמכת התביעה על עדותו של עד בלתי תלוי, המוסר בהודעתו, ששני הנאשמים ניגשו אליו במועדון לפני התקרית, וכי רביב שאל אותו, בנוכחותו של העורר, היכן נמצא המתלונן. העורר עצמו הכחיש תחילה כל קשר לאירוע, אך לבסוף טען, שהגיע למקום לאחר התקיפה, לא הבחין בתוקף וברח, לאחר שהמתלונן סירב לקבל ממנו עזרה. השופט המלומד בבית המשפט המחוזי ראה בראיות הנ"ל משום הוכחה לכאורה לשותפותו של העורר בביצוע העבירה של ניסיון לרצח, ובהתחשב בחומרת אותה עברה החליט להיעתר לבקשת המדינה ולצוות על מעצרו של העורר עד גמר ההליכים נגדו. למותר לציין, כי גם ביחס לרביב ניתן צו מעצר. לאחר עיון בחומר הראיות ושמיעת טענות באי-כוח הצדדים התעורר בלבי ספק, אם מקרה זה מתאים למתן צו מעצר נגד העורר עד גמר ההליכים, וזאת על סמך משקלם המצטבר של השיקולים הבאים: א) אין כל הסבר לתקרית. התביעה מודה, שאין היא יכולה להצביע על מניע כלשהו לאותו מעשה תקיפה, ואף המתלונן מסר, שלא רב עם אף אחד מהנאשמים, ואין הוא מבין כלל מדוע הותקף. העדר המניע חל אמנם לגבי שני הנאשמים, אך אין בו משום משמעות ביחס לדוקר בפועל, רביב, שביחס אליו גם נטען, שהוא סובל מהפרעות נפשיות, ועל-כן נשלח על-ידי השופט המלומד להסתכלות פסיכיאטרית. מן הראוי לציין בהקשר זה, שרביב מואשם גם בפרט אישום נוסף, היינו, שלאחר מעצרו השתולל בתחנת משטרת שדרות ותקף את מפקד התחנה, בכך שדחפו לקיר והנחית מכות על שפתיו ועל ראשו. נימוק זה נזקף איפוא רק לזכותו של העורר, אשר לכל דעות היה פאסיבי בעת התקרית כולה. ב) המתלונן מסר מספר גירסאות ביום האירוע, בהן לא הפליל את העורר כלל, אף-על-פי שהכירו מקודם. לאביו הוא סיפר, שכאשר רביב תקף אותו, היו עוד כמה בחורים נוכחים, אך שלא הצליח לזהותם. גם לשני שוטרים סיפר על חלקו של רביב בלבד. יותר מאוחר, עדיין ביום התקרית, מסר הודעה במשטרה, בה תיאר את מעשה התקיפה והדקירה על-ידי רביב והוסיף : "אחרי זה הופיע [העורר] חבר של דני רביב ושניהם ברחו, אבל [העורר] לא התערב.... אני יודע ש[העורר] הופיע לקראת הסוף". רק למחרת היום, בהודעה נוספת למשטרה, מסר על נוכחותו של העורר בעת התקיפה, אך גם אז הדגיש, כאמור, שהעורר לא התערב. ג) מגירסתו האחרונה הנ"ל של המתלונן עולה, שרביב לקח את המתלונן הצידה, היכה אותו קודם במקל, ולאחר מכן הוציא סכין "ממקום אחרי הגב" והחל לדקרו באותה סכין. אין בתיק ראיה כל שהיא על ידיעה מצד העורר בדבר סכין שהייתה בחזקתו של רביב, ולא כל שכן בדבר כוונה מצד רביב להשתמש בסכין נגד המתלונן. בהעדר ראיה כזו יהיה קשה מאוד לשכנע בית-משפט בדבר קיום כוונה מצד העורר לסייע לרביב בגרימת מותו של המתלונן, וזאת במיוחד לאור יתר העובדות, שצוינו לעיל. ההלכה, לפיה לא ניתן להרשיע אדם בתור שותף למעשה הריגה, שבוצע על-ידי אחר בנשק חם או קר, בהעדר הוכחה על דבר ידיעה מצדו, שאמנם אותו נשק מצוי בידי המבצע העיקרי, מצאה ביטוי בפסק הדין בע"פ 147/77 [1], בעמ' .425 ד) העובדה, שהעורר היה נוכח, כאשר רביב שאל במועדון על מקום הימצאו של המתלונן, אינה מצביעה בהכרח על כוונה מצד העורר לתקוף את המתלונן, ובוודאי לא על כוונה לסייע בגרימת מותו. ה) לא נטען, כי קיימים נימוקים לצו המעצר, חוץ מחומרת העבירה, כגון חשש להשפעה על עדים, חשש מבריחה וכו'. ו) לזאת יש להוסיף את העובדה, שהעורר הוא יליד 1965, שטרם מלאו לו 17 שנים, שלא ישב מעולם בבית-סוהר ושלא הורשע עדיין בפלילים. גם השופט המלומד ציין בהחלטתו שאין הוא מתעלם מגילו הצעיר של העורר ומההשפעה, שעלולה להיות למעצרו לגביו, אולם הוא מוסיף, כי "העבירה של נסיון לרצח היא כה חמורה עד שהיא עצמה מהווה נימוק מספיק להיעתר לבקשת המדינה". אכן, אין ספק, כי עבירה של ניסיון לרצח נמנית בין העבירות, אשר חומרתן הרבה מצדיקה, בדרך כלל, החזקת המואשמים בגינה במעצר עד תום המשפט. מאידך גיסא, לא יקבל בית המשפט בעניין זה החלטה באופן אוטומאטי, על סמך סעיף האישום החמור בלבד, אלא יבדוק כל מקרה על-פי נסיבותיו. מתי, אם כן, צריכה חומרת העבירה, כשלעצמה, להכריע את הכף נגד הנאשם בשאלת המעצר? הנשיא זוסמן בב"ש 139/79 [2], בעמ' 615, כתב את הדברים הבאים: "...דעתי מאז ומעולם היתה, ומן הרצוי שילכו אחריה, שיש ענינים אשר בהם המעצר עד לתום ההליכים הוא מחוייב המציאות מפאת חומרת העבירה בלבד, כל עוד יש בידי המדינה ראיות בעלות משקל מספיק כדי להבטיח הרשעה". לאחר מכן, באותו עמוד נאמר: "...ככל שהעבירה חמורה יותר מעצרו של הנאשם מוצדק יותר, ובלבד שהראיות אשר בידי המדינה מצדיקות את הדבר כאמור לעיל. מקום שהרשעתו של אדם בעבירה חמורה כמעט ודאית או קרובה מאד לכך, האינטרס הציבורי מחייב שלא יהלך חופשי בין חבריו עד שלא יתברר דינו". בהתבססו על דבריו אלה של הנשיא זוסמן בב"ש 139/79 [2], טען לפניי בא-כוחו המלומד של העותר, שרק אם על סמך חומר הראיות נראית ההרשעה "כמעט ודאית או קרובה מאד לכך", ישנה הצדקה לצוות על מעצרו של הנאשם עד גמר ההליכים. אין אני מוכן לקבל טענה זו, ולדעתי לא לכך התכוון הנשיא זוסמן בהחלטתו הנ"ל. בהחלטה זו התפלמס הנשיא זוסמן עם דעתו של השופט המחוזי, אשר סבר, שחומרת העבירה כשלעצמה "מבחינת הקריטריונים המשפטיים" איננה עילה למעצר הנאשם עד תום ההליכים. בהדבק זה יש להבין את הערתו של הנשיא זוסמן בדבר האינטרס הציבורי בהחזקת נאשם במעצר, אשר הוא מואשם בעבירה חמורה, והרשעתו קרובה לוודאית. אולם, אין פירוש הדבר, שעל בית המשפט להימנע מצו מעצר עד תום ההליכים בכל מקרה, בו האשמה היא חמורה מאוד, אך סיכויי הצלחתה של התביעה נראים פחות מ"כמעט ודאיים" ונראים שקולים, למשל, כאשר התביעה מתבססת על עד יחיד והמדובר ב"עדות נגד עדות", וקשה לדעת איך בסופו של דבר יכריע בית המשפט. בשורה ארוכה של החלטות ציוו שופטי בית-משפט זה, והנשיא זוסמן ביניהם, על מעצרם של נאשמים בנסיבות כגון אלה. כמו כן ברור הוא, כי בעת הדיון בנושא המעצר אין עדיין בידי השופט הכלים, המאפשרים לו להיכנס לעובי הקורה ולהביע דעה החלטית בקביעת מהימנות העדים והמימצאים העובדתיים. השופט שמגר בב"ש 323/78 [3], בעמ' 802כתב בעניין זה את הדברים הבאים: "בשלב הדיוני בו אנו מצויים עתה אין באפשרותו של בית-המשפט להיכנס לבירור אמינותן של העדויות וכל בחינה היא על-כן רק בחינה של סבירותם של דברים, על פניהם ושלבחינת המאזן הכולל של הראיות לכאן או לכאן, על-מנת להיווכח אם יש ראיות לכאורה התומכות בגרסת התביעה". בב"ש 295/80 [4], בעמ' 216, נקבע מפי השופטת בן-פורת: "מובן מאליו, שאסור לקבוע בשלב זה מסמרות, וקיימת תמיד האפשרות שגרסה הנשמעת דמיונית או קשה לשכנוע מתאמתת לאחר דיון משפטי מקיף. אולם אין אלה שיקולים היפים לשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים". אולם עם כל זאת, כאשר על-אף הקיום של הוכחות לכאורה מטעם התביעה, מתרשם בית המשפט, על סמך שיקולי ההיגיון וניסיון החיים, ועל רקע ניסיונו המשפטי, שהשאלות, העשויות לעורר ספק באשמת הנאשם בעבירה המיוחסת לו, מתבקשות מאליהן, וסיכוייו של הנאשם לצאת זכאי בדינו נראים, לכאורה, מאוד סבירים, אזי יימנע בית המשפט, בדרך כלל, מלצוות על מעצרו של הנאשם, מכל מקום, כאשר העילה היחידה למעצר נעוצה בחומרת העבירה בלבד. מן הראוי לצטט בהקשר זה את דבריו של השופט שמגר בב"ש 322/80 [5], בעמ' 363: "לא ניתן לעבד אמות-מידה מדויקות, אשר יכולות לשמש את בית המשפט כאשר הוא משווה את הטענות השונות זו עם זו. פשוט וברור הוא, כי ראשית יבדוק אם יש ראיות לכאורה המבססות טענות התביעה, ולאחר מכן יבחן כאמור באיזו מידה יש בעדויות הסותרות כדי לשלול את סבירותה של גרסת התביעה או לכרסם בה". כאשר נוכח השופט לדעת, שאמנם קיים "כרסום" כזה, הרי חובה עליו להתחשב בכך, אפילו כאשר המדובר בעבירה חמורה (כמובן, למעט העבירות, אשר ביחס אליהן אין החוק מתיר שחרורם של הנאשמים בהן בערובה). הייתי מחלק את המקרים, בהם רצוי לשחרר נאשם בערובה, אף-על-פי שהואשם בעבירה חמורה מאוד וקיימות הוכחות לכאורה נגדו, לשני סוגים: א) כאשר העבירה, על-פי מהותה וסעיף האישום בחוק העונשין בו היא נכללת, הנה חמורה מאוד, וגם ההוכחות לביסוס ההאשמה הנן איתנות ומשכנעות, אך לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה הספציפי או בגלל מצבו המיוחד של הנאשם, כגון מצב בריאותו, אין מקום למעצרו של הנאשם עד גמר ההליכים. ב) כאשר העבירה היא חמורה מאוד, גם מבחינת טיבה וגם מבחינת העובדות המיוחדות של המקרה הנדון, אלא שחומר הראיות נגד הנאשם, המצוי בידי התביעה לביסוס ההאשמה, אם כי יש בו פורמאלית משום הוכחה לכאורה, אינו נראה על פניו משכנע, וסיכויי ההרשעה רחוקים מלהיראות טובים ובטוחים. כל זאת, כמובן, רק כאשר אין קיימות עילות נוספות להחזקת הנאשם במעצר, זולת חומרת העבירה. הגעתי למסקנה, כי יש לסווג את המקרה הנדון בבקשה הנוכחית בקטיגוריה השנייה מבין שני סוגי המקרים הנ"ל, וזאת לאור הנימוקים, שפורטו ברישא של החלטתי זו. הנני חוזר ומדגיש, כי אין בדעתי לקבוע עמדה ביחס למה שעשוי להתברר בסופו של הדיון במשפט זה. אולם, בשלב זה לא נראה לי, כי על סמך חומר הראיות בכללותו רצוי לצוות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, כאשר העילה היחידה למעצר מבוססת על חומרת העבירה, שהיא נושא כתב האישום. הנני מחליט איפוא לקבל את הערר ולאפשר לעורר להשתחרר בערובה בסך 000, 50שקל. תופקד ערבות בנקאית וכן ערבות צד ג' בסכום הנ"ל להנחת דעתו של רשם בית המשפט העליון או רשם בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. הנני מוסיף לצו זה את התנאי, שאסור לעורר לבוא במגע, במישרין או בעקיפין, עם עד כלשהו מבין עדי התביעה במשפט זה. מעצרמשפט פלילישחרור ממעצרניסיון לרצחרצח