בית הדין הארצי פסק ביום 26/2/97 בעניין דב"ע נו/235-3 אריה צייג נ' קוקונט תעשיות 1986 בע"מ כי אין נושה נשאר מחוסר תרופה במקרה של הברחת נכסים כנטען על ידי המערער. תקופתו של הנושה הינה בנקיטת הליכי פירוק, וביטול העברת נכסים ו/או בנקיטת הליכי הוצאה לפועל ו/או כל הליך אחר שמטרתו גביית החוב ואכיפת פסק הדין, ואולם אין הליכים אלה מצוים בסמכות בתי הדין לעבודה". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות בית הדין לעבודה - אכיפת פסק דין: רקע 1. התובעת 1 (להלן: "התובעת"), עבדה אצל הנתבעת 1 מאז 9/83 ועד לפיטוריה ביום 22/7/91. התובע 2 (להלן: "התובע") עבד אצל הנתבעת 1 מאז 9/83 ועד להתפטרותו ביום 29/7/91. 2. בקשר עם הפסקת עבודתם בנתבעת 1, הגישו התובעים, ביום 8/3/92 תביעות לביה"ד האזורי לעבודה בחיפה, שהתנהלו במסגרת התיקים תשנב/672-3, תשנ"ב/673-3, בפני מותב בראשות השופט הראשי המנוח, דורון מייבלום, בתביעות הנ"ל ניתן פסק דין ביום 27/9/95, לפיו נתקבלה תביעת התובעים, והנתבעת 1 חויבה לשלם להם פדיון חופשה, אך נדחתה תביעתם לתשלום פיצויי פיטורין. 3. התובעים שלא השלימו עם תוצאות פסק הדין הנ"ל, הגישו עליו ערעור לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים, וזה התנהל במסגרת תיק דב"ע נו/77-3. ביום 12/8/96 נתן ביה"ד הארצי פס"ד שקיבל את ערעור התובעת וקבע כי היא זכאית גם לפיצויי פיטורין, אך דחה את ערעורו של התובע. 4. בקשר למימוש זכותם עפ"י פסק הדין הנ"ל פתחו התובעים בהליכי גבייה בלשכת ההוצל"פ, אך לא הצליחו לגבות דבר, ולמיטב ידיעת התובעים הנתבעת 1 הפסיקה את פעילותה כלפי חוץ, אם כי נשארה רשומה אצל רשם החברות. 5. על רקע העדר אפשרות לגבות את החיובים עפ"י פסק הדין, הגישו התובעים את תביעתם זו, בה טענו כי הנתבעת 1 חסרת נכסים ומתחמקת ממילוי חובותיה עפ"י פסק הדין, וזאת תוך הסתתרות מאחורי מסך החברה. על כן נתבקשנו להורות על הרמת המסך בין הנתבעת 1, הנתבעת 2, ובעלי המניות הנתבעים 5-3 ולחייבם בכל התחייבויות הנתבעת 1 עפ"י פסקי הדין, כלפי התובעים. 6. במסגרת הדיון מוקדם שהתקיים בתביעה זו בפני כב' הרשמת קוטן (כתוארה אז), עמ' 2 לפרו', נקבע כמוסכמה בתיק כי: "התובעים עובדי הנתבעת 1 בלבד מ-9/83 - 7/91 וכי יחסי עובד מעביד נותקו ב-7/91". 7. להשלמת התמונה נביא את אופי מערכת היחסים בין הנתבעים ובין עצמם, כפי שזו נקבעה בפסק הדין של ביה"ד הארצי בסעיף 2, כדלקמן: "העובדות, בעיקרן כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי, הן כדלקמן: המשיבה ניהלה עסק בשם "אקרילית" של מכירת מוצרי פרספקס, כולל הובלתם ללקוחות. מר משה "מרצ'ל" יצחק (להלן: מרצ'ל) הוא בעל 50% ממניות המשיבה, מר יוסף ויצמן הוא בעל 25% ממניות החברה ומר בן ציון פדן הוא בעל 25% ממניות החברה הנותרות. מר ויצמן היה גם בעל עסק בתל אביב, בשם "חברת אקרילית", אשר סיפקה חומר למשיבה, וגם למר בן ציון פדן היתה חברה, בשם "דופן", אשר סיפקה חומר למשיבה. המשיבה העסיקה את המערערים בסניף החברה בחיפה. אפרים כהן (להלן: המערער ) עבד אצל המשיבה משנת 1983 ועד חודש מרס 1989 וקיבל פיצויי פיטורים ולאחר הפסקה חזר לעבוד אצל המשיבה עד שהתפטר ביום 1991. ונדה ורמונט (להלן : המערערת) עבדה אצל המשיבה משנת 1983 ועד סוף חודש אוגוסט 1991 ולא קיבלה פיצויי פיטורים עם סיום יחסי עובד-מעביד. תפקידו של המערער היה להכין את הסחורה ולהעבירה ללקוחות. תפקידה של המערערת היה ניהולי, וכלל אחריות על ענייני כוח אדם וכספים. מרצ'ל בעדותו תיאר את המערערת כך: "עובדת כמו וונדה קשה להשיג. היא עובדת בענף 30 שנה וקשה להשיג עובדת כמוה." עד שנת 1991 האחראי על המערערים היה מר יוסי ויצמן. משנת 1991 החל מרצ'ל להיות פעיל בניהול המשיבה והדבר גרם למתיחות בינו לבין המערערים. כמו כן, היו מתחים בין מרצ'ל לבין שני בעלי המניות האחרים בחברה. ביום 19.6.1991 היו חילופי דברים בין המערערת לבין אחד ממנהלי העסק, בשם מרצ'ל, בנושא מצבו של העסק בחיפה. המערערת אמרה בפגישה, כי שמעה שהעסק עומד להיסגר ומרצ'ל הכחיש זאת." 8. במסגרת תיק זה, הוגש תצהיר מטעם התובעת בלבד (מוצג ת/1) אך לא הוגש תצהיר מטעם התובע, ובמסגרתו טענה התובעת לראשונה כי לפי יעוץ משפטי שקיבלה, הרי שתי החברות הנתבעות 1 ו-2 היו מעסיקות במשותף של התובעים. עוד נטען, כי נסיון להעתקת הפעילות של התובעת 1 לנתבעת 2 הוא נסיון התחמקות ממחויבות הנתבעות כלפי התובעים עפ"י פסק הדין. גדר המחלוקת 9. לטענת התובעים, בנסיבות העניין, התקיימו הנסיבות שמאפשרות הרמת מסך בין הנתבעת 1, הנתבעת 2 ובעל מניותיהם, כאשר בחוסר תום לב העבירה נתבעת 1 את פעילותה לנתבעת 2, במטרה להתחמק מחיובה כלפי התובעים. 10. מנגד, טוענים הנתבעים 5-2 כי בתביעה זו חותרים התובעים לחייב אותם בחיובים נשוא ההליך הקודם שהסתיים בפסק דין, בעוד שלגופו של עניין לא הצליחו התובעים להוכיח עירוב נכסים ו/או הברחת נכסים. הכרעה 11. התובעים שבפנינו מנסים לחתום את תביעתם זו תחת כנפיה של דיקטרינת הרמת המסך ותוך כדי כך אף לטעון להיותן של הנתבעות 1,2 בתור מעבידות במשותף, שלהם (ראה תצהיר התובעת). אלא שהתבוננות בהשתלשלות העניינים כנ"ל, אינה מותירה מקום לספק, כי מטרת התובעים הינה להשיג תיקון של פסק הדין בהליך הקודם, עי כך שלנתבעת 1, שחוייבה בפסק הדין יוספו הנתבעים 5-2. 12. ואולם סמכותו של ביהד לתקן פסק דין מתמצית בנסיבות המפורטות בסעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד - 1984, החל מכח סעיף 39 לחוק בתי הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969, בעוד שברור כי מקרנו אנו נכנס לגדר הקריטריונים המותרים לפי סעיף זה, ובעיקר מהטעם הפשוט שמדובר בפסק דין חלוט של ערכאת הערעור, שהכריע במחלוקת בין הצדדים וקבע ממצא עובדתי כי יחסי עובד-מעביד, התקיימו בין התובעים ובין הנתבעת 1, והמהווה מעשה בית דין בסוגייה זו. למעשה התובעים היו מודעים לכך, זאת אנו למדים גם מהמוסכמה שנקבעה בתיק זה, על דעתם, לפיה יחסי עובד מעביד התקיימו בין התובעים ובין הנתבעת 1 בלבד. 13. יש לציין עוד כי כל העובדות שהיה בהם, לטענת התובעים, להצדיק הרמת המסך בין הנתבעים ושאר הנתבעים לרבות הטענה בדבר הכוונה לסגור ולסיים את פעילות הנתבעת, היו כבר ידועות לתובעים עובר להגשת תביעותיהם בהליך הקודם, והראיה כי להוכחת טענותיהם בתביעתם זו מבקשת התובעת להסתמך על התצהירים של נתבע 1, העובדים שעבדו בנתבעת 1 עובר לפיטורי התובעת, הם: ניסים בנימין, עאטף זובידאת בוטבול דבורה, שאף הם הוגשו מטעם הנתבעת 1 בהליך הקודם. 14. זה מביא אותנו למסקנה כי הגשת התביעה נשוא דיוננו היא למעשה שלב נוסף שנדרש לתובעים לצורך מימוש זכותם על פי פסק דין ואין מדובר בסכסוך עבודה, לגביו ניתן להחיל את כל ההלכות בדבר הרמת מסך, אלא בסכסוך בין נושה לחייב, שעניינו התחמקות מביצוע פסק דין. טענות התובעים בעניין הברחת נכסים, בהקשר זה, ובנסיבות אלו, אינן מתחום סכסוכי עבודה ואין להן כל קשר להליך המקורי. למעשה, עניינם של התובעים בתביעה זו אינו שונה מעניינו של כל נושה אחר הנתבעות 2,1 ולא ניתן לומר שעניינם קשור ליחסי עובד מעביד שכאמו לגביהם כבר נפלה החלטה בפסק דין חלוט של ערכאת הערעור, המהווה מעשה בית דין ואף השתק פלוגתא. 15. תיחומה הבלתי נמנע של התביעה כנ"ל, מביא למסקנה כי התביעה אינה נופלת בגדר סמכותו העניינית של ביה"ד לעבודה כפי שזו הוגדרה בהתאם בסעיף 24(א)(1) לחוק בתי הדין לעבודה, ומשום כך דין התביעה להידחות על הסף. בהקשר לנסיבות דומות נפסק עי ביהד הארצי ביום 26/2/97 בעניין דב"ע נו/235-3 אריה צייג נ' קוקונט תעשיות 1986 בע"מ ואח', ע"י כב' הנשיא בדימוס מנחם גולדברג (פד"ע ל' 425): "אין נושה נשאר מחוסר תרופה במקרה של הברחת נכסים כנטען על ידי המערער. תקופתו של הנושה הינה בנקיטת הליכי פירוק, וביטול העברת נכסים ו/או בנקיטת הליכי הוצאה לפועל ו/או כל הליך אחר שמטרתו גביית החוב ואכיפת פסק הדין, ואולם אין הליכים אלה מצוים בסמכות בתי הדין לעבודה". 16. למעלה מהצריך לענייננו, נאמר כי לאור חומר הראיות שהובא בפנינו, הטענה של העברת הפעילות של הנתבעת 1 לנתבעת 2, לא הוכחה כלל ומכל מקום לא הוכח הקשר בין הפסקת פעילות נתבעת 1 לבין פסקי הדין בעניינם של התובעים, נהפוך הוא, הוכח כי כבר ב-9/91 הפסיקה הנתבעת את פעילותה, וכך אף קבע ביה"ד הארצי בפסה"ד: "בספטמבר 1991 בעת הפסקת עבודתה של המערערת (התובעת) סגרה המשיבה (נתבעת 1) את העסק שלה בחיפה". סוף דבר 17. דין התביעה להידחות. לאור התוצאה הנ"ל, אנו מחייבים את התובעים ביחד ולחוד, לשלם לנתבעים, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪, תוך 30 יום, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.אכיפת פסק דיןסמכות בית הדין לעבודהבית הדין לעבודה