קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות מעצר נוסף לאחר שחרור ממעצר: העורר הועמד לדין באשמת רצח ובמקביל לכך נעצר עד תום ההליכים. בטרם נתבקש העורר להשיב לאישום, חזרה בה התביעה מכתב האישום, והעורר שוחרר ממעצרו. חזרתה של התביעה מכתב האישום באה בשל חשד, כי נפלו פגמים בגביית הודייתו של המבקש. בשל חשד זה הועמדו מספר שוטרים לדין. בגמר משפטם שלהם זוכו השוטרים, וכתוצאה מכך החליטה התביעה להגיש נגד העורר כתב-אישום חדש, המאשימו על-פי אותם פרטי אישום ישנים בעבירת רצח. במקביל לכך נתבקש בשנית מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. ביום 4.3.82הורתה הערכאה הראשונה על מעצרו של העורר, וזאת עד ליום .11.3.82ביום 11.3.82הורתה הערכאה הראשונה לעצור את העורר עד יום .28.3.82בתאריך זה נשמעו טענות הצדדים, ומתן ההחלטה נדחה ליום 5..82, תוך שהערכאה הראשונה הורתה על מעצרו של העורר עד לתאריך זה. ביום 5.4.82החליטה הערכאה הראשונה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו, ועל החלטה זו הוגש הערר שלפניי. .2טענתו הראשונה של מר נדשי, שטען לעורר, היא, כי בנסיבות העניין שלפנינו אין סמכות לבית המשפט להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הטעם לכך הוא, כי על-פי הוראת סעיף 50לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה- 1965(להלן החוק), אם בוטל אישום, יש לשחרר נאשם ממעצרו מיד ואין לשוב ולעצרו בגין אותו מעשה עצמו. לטענתו, ניתן למצוא תמיכה בגישה זו בהוראת סעיף 51לחוק, לפיה אין בהוראת סעיף 50לחוק כדי למנוע מעצר נאשם בשל "מעשה אחר", ואילו בעניין שלפנינו נעצר המבקש בגין אותו מעשה עצמו. מלשון ההן שבסעיף 51שעניינו "מעשה אחר" מבקש מר נדשי ללמוד לשון לאו, כאשר כתב האישום החדש עניינו אותו מעשה עצמו. .3סעיף 50לחוק קובע לאמור: "זוכה נאשם, בוטל האישום או הופסקו הליכי המשפט נגדו, ישוחרר מיד ממעצרו אם הוא עצור....". סעיף 51לחוק קובע: "אין בהוראות סעיפים 46, 47, 48או 50כדי למנוע מעצר החשוד או הנאשם בשל מעשה אחר...". סעיף 50לחוק מורה על שחרורו של נאשם בתנאים מסוימים, אך אין בו בסעיף זה כל הגבלה על סמכותו של בית המשפט לחדש את מעצרו של הנאשם, אם הוגש נגדו כתב-אישום חדש בגין אותם מעשים עצמם. כך, למשל, יש שהיועץ המשפטי לממשלה מעכב הליכים נגד נאשם מכוח סמכותו על-פי סעיף 202לחוק, וכתוצאה מכך משוחרר הנאשם ממעצרו. אם היועץ המשפטי לממשלה מורה על חידוש ההליכים נגד הנאשם (על-פי הוראת סעיף 203לחוק), אין כל מניעה מלפנות לבית המשפט בבקשה לעצור את הנאשם מחדש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. פועלו של סעיף 50לחוק הוא אך זה, שאם נתקיימו התנאים הקבועים בו, יש לשחרר את הנאשם ממעצרו. אין סעיף זה אוצר בחובו כוח נוסף לשלול מבית המשפט את הסמכות לחזור ולעצור נאשם, שהוגש נגדו כדין כתב-אישום חדש. הוראת סעיף 51לחוק עניינה המשך מעצרו של נשם, שעל-פי סעיף 50לחוק יש לשחררו ממעצר. אין עניינה של הוראה זו מעצרו העתידי של נאשם בגין כתב-אישום חדש המוגש נגדו. .4מקשה מר נדשי ושואל, מה ימנע, למשל, מהפרקליטות או מהמשטרה מלשחרר נאשם, שמשפטו טרם החל, ממעצרו 59יום לאחר הגשת כתב האישום ולאחר מכן לחזור ולבקש את מעצרו עד תום ההליכים נגדו, וחוזר חלילה, תוך עקיפת הוראתו של סעיף 47לחוק, לפיו "נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי ששים יום ומשפטו לא התחיל - ישוחרר מן המעצר". התשובה לטענה זו היא, שהתנהגות כזו של התביעה או המשטרה התנהגות פסולה היא, וניתן להתגונן כנגדה בדרכים המקובלות לכך. זאת ועוד : בית המשפט עשוי להפעיל בנסיבות אלה את שיקול-דעתו ולסרב להיעתר לבקשה המחודשת של התביעה מהמשטרה. סיכומו של דבר, אם הוגש כתב-אישום חדש, קמה מחדש סמכותו של בית המשפט לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו, והשאלה היחידה הדורשת הכרעה היא שאלת השימוש באותה הסמכות. אכן, כל תוצאה אחרת לא רק שאינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק, אלא אף אינה משרתת כל מטרה חקיקתית. מדוע יתהלך נאשם, שיש צידוק ענייני למעצרו, חופשי, רק משום שבעבר נעצר ושוחרר ממעצרו? מהו הערך החברתי, עליו אנו מגינים בדרך פירוש זו? .5טענתו השנייה של מר נדשי היא, כי להוראת סעיף 31לחוק אין תחולה בענייננו, ועל-כן מוסמך בית המשפט לשחרר את המבקש בערובה ממעצרו. הטעם לכך הוא, כי תנאי לתחולתו של סעיף 31הוא, שהנאשם היה "עצור בשל עבירה שדינה מיתה או שדינה מאסר עולם ועונש זה בלבד..." ואילו בעניין זה שלפנינו, טוען הסניגור המלומד, לא היה המבקש עצור, בטרם נדונה שאלת שחרורו בערובה. טענה זו אין בידי לקבלה ומשני טעמים: ראשית, נפסק, כי סעיף 31לחוק הוא עצמו מהווה מקור לסמכותו של בית המשפט לעצור נאשם, אשר מיוחסת לו עבירה, שדינה מאסר עולם (ראה: ב"ש 172/81 [1], בעמ' 787). שנית, הערכאה הראשונה קבעה, כי הלכה למעשה נעצר המבקש עוד ביום 4.3.82, תוך שמעצר זה הוארך כל פעם, "וזאת עד לדיון עם סגורו. עשיתי זאת על-פי סעיף 20(א) לחוק סדר הדין הפלילי". נמצא, כי על-פי השקפתה של הערכאה הראשונה היה המבקש עצור על-פי הוראת סעיף 20(א) לחוק, שעה ששחרורו ממעצרו על-פי סעיף 31לחוק נדון לפניה. אכן, לדעתי, סמכות המעצר כנגד נאשם, שמיוחסת לו עבירה, שדינה מאסר עולם, מעוגנת בהוראת סעיף 20לחוק, ואילו הוראת סעיף 31לחוק אין עניינה אלא איסור שחרור בערובה של נאשם, שנעצר על-פי הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 20לחוק. נמצא כי בעניין שלפנינו נתון היה המבקש במעצר מכוח סעיף 20לחוק, שעה שבקשתו להשתחרר בערובה נדונה לפני הערכאה הראשונה, וזו הייתה רשאית לבחון את עניינו על-פי הוראות סעיף 31לחוק. טענתו האחרונה של מר נדשי היא, כי אפילו נתונה הסמכות לבית המשפט לעצור את העורר, ואפילו נשללת ממנו הסמכות לשחררו בערובה, הרי עומדת לו לבית המשפט הסמכות לשחרר את העורר ממעצרו בלא ערובה, וכי מן הראוי הוא, שבית המשפט יעשה שימוש בסמכות זו בעניין שלפנינו, שכן המבקש אינו מסוכן לציבור, אין חשש שלא יתייצב לדינו, ואף אין כל חשש של השפעה על עדים. לכאורה, ניתן היה לומר, כי משנשללה סמכותו של בית-משפט לשחרר נאשם, אשר מיוחסת לו עבירה, שדינה מאסר עולם, ממעצרו בערובה, ממילא נשללת גם סמכותו של בית המשפט לשחרר נאשם כזה בלא ערובה, אך לא כך פורש הדין על-ידי בית-משפט זה, וההלכה היא, כי בית המשפט מוסמך להורות על שחרורו של נאשם כאמור ממעצרו בלא ערובה (ב"ש 219/79 [2]; ב"ש 172/81 [1] הנ"ל). יחד עם זאת על-פי גישה זו עצמה, השימוש בסמכות זו חייב להיעשות בזהירות רבה, בעיקר באותם מצבים, שבהם אינה קיימת תשתית ראייתית מספקת לאישום. לעומת זאת, מקום שתשתית ראייתית מספקת מצויה, הכלל צריך שיהיה, כי "חומרת הרצח כשלעצמה.... יש בה כדי למנוע שחרורו של מי שהואשם בה" (ראה: ב"ש 172/81 [1], בעמ' 785). בעניין שלפנינו מצויה תשתית ראייתית מספקת. בנסיבות אלה, חומרת העבירה, המיוחסת למבקש, מצדיקה מעצרו. מטעם זה איני רואה כל צידוק שלא לעצור את העורר ולשחררו בלא ערובה. .7מר נדשי ביקש להביא לפניי תוצאות של בדיקת פוליגרף, אשר יש בה כדי לתמוך בגירסת העורר. שאלה יפה היא, אם בדיקת פוליגרף קבילה היא בהליכי מעצר. במספר החלטות נעשה שימוש בראיה שכזו (ראה למשל ב"ש 290/79 [3]; בג"צ 732/80 [4]), אף כי לאחרונה הושארה שאלה זו בצריך עיון (ב"ש 223/82 [5]). יצוין, כי בדו"ח הוועדה לעניין פוליגרף (1981) הומלץ, כי הממצאים של בדיקת פוליגרף יהיו קבילים כראיה בהליכי מעצר וחיפוש לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, ובהליכים לפי פרק ג' לחוק סדר הדין הפלילי, והוא הפרק שעניינו מעצר הנאשם ושחרורו. עמדה זו נראית לי, לכאורה, אם כי בעניין שלפנינו אין לנו צורך לבחון שאלה זו, ואף לא את השאלה, אם הסכמתו של ד"ר בן-אור להגשת תוצאות בדיקת הפוליגרף יש בה כדי לשנות את המסקנה. הטעם לכך הוא, שאיני רואה כל רלוואנטיות לענייננו בבדיקות הפוליגרף, שכן, גם על-פי גישתו של מר נדשי, חומר ראיות לכאורה מצוי בידי התביעה הכללית, ובדיקת הפוליגרף אין בה, בנסיבות העניין שלפנינו, כדי לשלול קיומה של תשתית ראייתית שכזו, אם כי היא עשויה אולי להשפיע על משקלה. תשתית ראייתית זו מבוססת על הודייתו של העורר, ועל דו"ח שיחזור שערך, ויש בה בסיס ראייתי מספיק למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. הערר נדחה. שחרור ממעצרמעצר